שום תרומה לאמנות

ככל שאני מנסה להימנע מציניות ומשתדל להבין על מה ולמה סוגרים אולמות קטנים בקאמרי, אחרי ששבועיים קודם לכן במסיבת עיתונאים הוצגו נתוני קהל וקופה מרשימים וגאווה בחזון ההצגות הקטנות והניסיוניות, כך אינני מצליח להבין על מה ולמה ואיך החליטו שם להעלות את "בעל למופת" מאת יהושע סובול במקום  את "הבעל האידיאלי" של אוסקר ויילד, שממנו שאב המחזאי את השראתו, כפי שמצוין ביושר מתחת לשמו.
 
התשובה היא שרצו עוד קופה אידיאלית בהשקעה חסכונית, וזו החלטה קיומית חשובה בהחלט, אבל עשו אותה רע למופת, עם אחיזת עיניים מבריקה של מחזה מקורי מאת מחזאי מקורי ועם שחקנים טובים אחד אחד, והתוצאה בהחלט לא מוצאת חן בעיניי.
 
אפילו אם אלך לשיטתי האומרת שאפשר בהחלט לקחת מחזה קלאסי ולהעתיק אותו מפיורדים צפוניים, ערבות עד סיביריות, או פרברים של ניו ג'רזי אל  למרחבי התרבות והנוף שלנו, יהיה מבחנה של ההליכה הזאת לא רק בכוונה עצמה אלא גם, ובעיקר, בתרומתה לאמנות הבמה מהמחזאות ועד אחרון פרטי ההפקה.
 
ב"בעל למופת", אפילו ברגעים קטנים מאוד, לא תימצא שום תרומה של ממש לאמנות – המחזה כתוב בשפה מלאכותית "ישראלית עשויה היטב", ובעלילת-תחליף שטוחה למחזה האישי-פוליטי שנכתב כקומדיית רבת תהפוכות, שעלה לראשונה בלונדון בינואר 1895, שלושה חודשים  לפני מאסרו של וויילד בשל חטא היותו הומוסקסואל.
 
ייתכן שיש רגליים להשערה כי וויילד התנבא והכין את קהל מעריציו להוצאתו הכפויה מהארון, כשאמר בהקשר של "בעל אידיאלי" כי "במוקדם או במאוחר כולם צריכים לשלם על מעשיהם, אבל אין לשפוט איש אך ורק בגלל עברו". זה למעשה המסר של וויילד שממנו  קיבל סובול "השראה" לתלות עליו את החוויה הפוליטית הישראלית לדורותיה. חברה הדוניסטית, הון-שלטון, נשות מנהיגים, תקשורת נהנתנית, ואפילו שומר ראש מהשב"כ  שפועל "כהלכה" לטובת עצמו.
 
הסוף הטוב של וויילד הפך אצל סובול  לסוף מושחת לא פחות מהחטא הראשון שסביבו נע המחזה. המסר אם כך נהיה קלוקל ממש כמו המהלכים המתוארים עד אליו. כי אם וויילד מנסה להגיד שאין משהו אידיאלי ומושלם במישור האישי, סובול אומר כי אין איש אחד מוסרי באמת בישראל. לא בשלטון, לא בהון, לא בבית פנימה. יד מזוהמת רוחצת יד מטונפת רוחצת יד פלילית וכך הלאה, והידיים טובלות יחד בשרץ האינטרסים ההופכים אותם לאגודה אחת, שמסמלת את אובדן החזון הגדול, המזויף, של אבות מייסדים שיטיוניים.
 
התמונה הישראלית הזאת נמסרת כמובן רק ברמזים של דחקות חצי אפויות, לא באמירה נוקבת ומאשימה במפורש. ואפילו בתכנייה לא מעזים להיות ישירים ובוטים. ועולה תהיה לאן נעלמו הימים והלילות הפוליטיים הנוקבים של סובול ושל מנהלי הקאמרי גם יחד. 
 
כמו המחזה שנותר שטוח ולא באמת מצחיק, כך ההצגה עצמה בבימויה של איה קפלן,  מכאיבה בעליבותה החזותית, ולמרות נוכחותם של שחקנים טובים שעושים מאמצים כנים לעשות את תפקידיהם הכי טוב שאפשר.
 
יפתח קליין, כתת שר בעל חזון שנאלץ לוותר עליו בגלל חטא מימים רחוקים, מצליח איכשהו להפיק דמות אמינה – לפחות עד לסיום כשגם הוא נכנע ללחצי המחזה. רק חבל שאת המונולוג הגדול שלו, אל אשתו הצדקנית, הוא נאלץ לומר – ואף עושה זאת בעצמה - אל אשתו הנסתרת מאחורי הקלעים, במקום שהבימוי ייתן לו ולתמר קינן המגלמת אותה את ההזדמנות לרגע אחד של משחק  אנושי של עימות דרמטי פנים אל פנים, הוא בדבריו, היא בשתיקה.
 
עימותים טובים יותר ניתנו למיכל ינאי כאישה שבאה לסחוט, בעיקר מול אקי אבני כחבר הנאמן, והצחקות שטוחות נוצלו היטב על ידי יואב לוי כעיתונאי ואסף גולדשטיין כאיש ביטחון הצמוד לסגן השר, שמוכרים את נפשם ומקצועם לטובת הנאות-שלטון מובטחות. אסתי קוסביצקי הייתה יעילה כמנהלת הלשכה הנאמנה, ולשלמה וישינסקי נתנו הזדמנות חדשה לעצב דמות של זקן אידיוט.
 
וואו כמה שזה היה לא מצחיק למופת.