מופע-מיצג מולטימדיה

לורי אנדרסון היא אורחת רצויה אצלנו שמגיעה לכאן אחת לכמה שנים (בפעם האחרונה, ב-2008, היא העלתה כאן את המופע הקודם שלה, Homeland, במסגרתו גם הזמינה לבמה לשניים-שלושה קטעים את בעלה לו ריד). אמש בהיכל התרבות היא הציגה מופע-מיצג מולטימדיה חדש מפרי עטה, Delusion. אנדרסון היא פרפורמרית-אמנית ייחודית, מהסוג שמביא את האמת הנוקבת שלו עד הסוף. בלי להתפשר, בלי להתמסחר, אפילו בלי להתמסר לקהל. היא כאילו אומרת: זה הטריפ שלי, קחו אותו ותזרמו איתי או שלא תתחברו. אבל זאת אני.
 
והמסע האישי שלה מורכב גם הפעם בבסיסו מאלמנטים שהפכו לתוויות ההיכר שלה, כמו הקול האלקטרוני-מתכתי שמפיק המיקרופון המיוחד שלה, כבר מאז ימי O Superman (בראשית שנות ה-80), הכינור החשמלי שעליו היא מנגנת פואמות תואמות מצבי רוח שונים, והטקסטים הפואטיים-הזויים-מהורהרים שלה, שנוגעים בנושאים שונים, מהפרטי-אישי-אינטימי אל הכי כללי בעולם ומעבר לו. הפעם תרגום מאיר עיניים של הטקסטים המורכבים שלה רץ על המסך המרכזי הגדול שברקע הבמה (משני צידיה ניתלו עוד שניים, יותר קטנים) ונתן שרות מצוין לקהל.
 
המופע של אנדרסון מונוטוני, טכנוקרטי, אינטלקטואלי קר ואנליטי - כמעט ללא שיאי רגש ורגעים בהם ניתן לחוש אמוציות (במהלך ההופעה נרשמה התגנבות יחידים החוצה – כנראה של כאלה שלא ידעו למה הם באים). היא הורידה הילוך כאן גם בהומור, בציניות ובסרקזם האופייניים, שהיו בולטים הרבה יותר בעבודותיה הקודמות.
 
למעשה, הנראטיב הטיפוסי שלה מורכב במופע הזה, בין היתר, מסיפורים ביזאריים ומאסוציאציות ציוריות שונות, ומובא כהשתלשלות קטעים ברצף של זרם תודעה, פחות או יותר. אחד האלמנטים המרתקים כאן הוא הדיאלוג שהיא מנהלת בין הקול המסונתז הגברי שהיא מפיקה לבין הקול האמיתי שלה - כקונספט מוביל בכתיבת-יצירת Delusion. על המסך מוקרנות רוב הזמן עבודות וידאו-ארט אופייניות שנעשו בהשראת האמנית, ויש בהם מקטעי אנימציה אותנטיים ועד צילומי טבע. 
 

לורי אנדרסון (צילום: אורית פניני)

היא די סטטית לאורך המופע, עומדת או יושבת מאחורי הקלידים ונותנת לטקסטים, בהגייה המוטעמת שלה כמגישה (שמשלבת בין דקלום, שירה וספוקן וורד), לנגינת הכינור ולסימפולים מוזיקליים אלקטרוניים מופקים נוספים, וכמובן לתמונות שרצות על המסך - לגולל את הסיפורים. ומדובר בקשת רחבה של דימויים שהיא מעלה - מעובדות מעולמות טכניים ומדעיים שונים, ועד חוויות אינטימיות ומצבי תודעה, חלומות ומדיטציה, אישיים. היא מספרת, למשל, על תוכנית החלל הקדומה של הרוסים ועל העולם החדש שיצטרך להיבנות (איך עושים את זה?) על חורבות העולם הישן שייחרב.

היא עוברת מתיאוריות מדעיות על זמן ומהירות לניתוח המוצא האישי של אבותיה (היא חצי שוודית-חצי אירית), שלוקח אותה למסעות וירטואליים במרחבי שדות הקרח של איסלנד, בהם היא רואה סוג של מגרש ביתי. וכמובן יש את הביקורת המסורתית שלה על אמריקה, במקרה זה כמדינה שנפלה קורבן לתאגידים הגדולים, ואפילו התייחסות לפילוסופיה של קירקגור (שכדי להבין את החיים צריך לחיות אותם הפוך, מהסוף להתחלה) ואף פרק העוסק בבעלי חיים.