מחול - שיץ – שיר הבשר הישראלי

ההעלאה מחדש של מחזהו של לוין בקאמרי נהנית מעיתוי מושלם של חגיגות נדל"ן וקוטג'

מצחיק עד מחנק

כאשר ב-1974 הציע חנוך לוין את "שיץ" למנהל הקאמרי באותה עת, ישעיהו ויינברג, הוא נדחה בשתי ידיים שספגו כוויות מ"מלכת האמבטיה" שלו. ויינברג ידע לקרוא את השורות וביניהן, והבין כי מה שנראה על פניו כמראה עקומה של הישראלים השבעים היה פתחה של מערה שבמעמקיה ביקורת פוליטית נוקבת ופולחן ההתעשרות הנלעגת המתוארת ביד אמן הוא פולחן הכוח ומחיר הדמים שלו.

אבל בתאטרון חיפה הרימו את הכפפה ב-1975 ודווקא עם יוסי ידין, איש הקאמרי, שלא נבהל ולא נרתע מלגלם את דמות האב במשפחה המטורפת שלוין העניק לה רגעים של פיוט שהעצימו עוד יותר את חוד הסכין שתקע בבטן הרכה של האומה. 14 שנים חלפו ובקאמרי שכבר ניכס לשמו את לוין העלו את המחזה בהפקה שלהם, וגם אם האקטואליה לאותם ימים לא נסתרה מהעין, כבר נשמע קול מרגיע שהתאושש מהלם-הקרב הלויני, שהפך לבידור, ולשגרה.

ולא היא, כפי שמעידה ההפקה החדשה, ושוב בקאמרי, ובזכות 22 השנים הנוספות מה שהיה חד התחדד עוד יותר, בסיועה של המציאות הישראלית. העשירון עליון מתרחב ומתפשט מדי בוקר, הכותרות מבשרות על תיקי חקירה חדשים, הנדל"ן הופך לאמת מידה מוסרית, וכמוהו לפתע פתאום (אבל מה פתאום?) החלב ומוצרי היסוד של הצריכה. במסעדות ובבית גם יחד הישראלי מתפוצץ מגאוות בני מעיו.

מה שלוין ראה בפיקחותו ושנינותו בימים ההם הפך כואב יותר, מעיק יותר. וזה בהחלט לא עניין של מה בכך כשמדובר במחזה שאין בו ולו גם מילה אחת מיותרת או כזו הזקוקה לעדכון. מחזה עם פזמונים שהקהל צוחק בו בכל פה עד לרגעי מחנק שתוקפים אותו, כמעט משתקים, כאומרים, כן, בהחלט, מעצמנו אנחנו צוחקים.

אבסורד וסטירה פוליטית

משפחת שיץ אינטימית מאוד. יש אב עם שתי משאיות וחצי שופלדוזר, ויש אשה עם חלומות על נכדים ואולי גם משהו מעניין בלוס אנג'לס, ויש בת שזוללת ואביה מציע אותה למכירה כגוש בשר שיש בו שתי נשים. ויש מחזר מיידי, קצין צבא בעל שאיפות של הון ורכוש, שקונה את הבת תמורת שותפות עסקית, דירה, מכונית ו-200 אלף במזומן. מה שנשאר לו זה רק להיפטר מהאב.

את כל זה מתאר לוין בשפה מדויקת מאוד, מחלחלת עמוק, בפזמונים של היחשפות, ובמרקם משולב של אבסורד וסאטירה פוליטית מקורית, ראשונה מסוגה. הגרוטסקה נראית לפתע טבעית ומוכרת. לא ממה שקורה אצל השכנים או הקרובים או החברים, אלא ממה שמתרחש אצלנו, במבצר הפרטי שלנו, וכמובן במבצר כוחנו האולטימטיבי – המדינה היהודית, החברה שחטאיה כעצי ערבה הצומחים על נהרות של יהדות ועצמאות.

את ההצגה החדשה הזאת, שלמה וממתואמת להפליא עם המסרים הגלויים והמשתמעים, יצרו במשותף הבמאי יגיל אלירז, שידע לאזן את האבסורד ואת המציאות המתוארת, המלחינה אדי וייסמן שמצאה שפה מוזיקלית לוינית להפליא, שהיא גם משחקת-מבצעת חי ליד הפסנתר בפינת הבמה יחד עם יהונתן גבעוני החייכן בכלי הקשה.

עיצוב הבמה אף הוא נושא אופי מובהק בהתאמתו למחזהו של לוין – קיר אחורי של חלונות שדבר לא נשקף בעדם והנראים כשיכון ותיקים עירוני, או כחלקת-קברים אלמוניים, ובתווך שולחן האוכל הגדול, שמתפרק ופוער לועיו. רוני כרמל עיצבה את אלה ואת התלבושות הצבעוניות שיחד עם התאורה שעיצב יעקב סליב האירו בחיוך רציני מאוד את מלוא כובד משחקם של ארבעת השחקנים הנפלאים.

רמי ברוך בתפקיד האב פֶפכַץ הביא עמו את האינסטינקט החייתי של הטורף האכזר, שלרגע נדמה כי נפל שדוד במזימה של חתנו ובתו, ואפילו אשתו, אך קם מרבצו כעוף החול כדי לומר את המלה האחרונה, המצמיתה. אסתי קוסביצקי כרעייתו צֵשָה, מתחילה כסרח עודף עונה אמן, אך מעצבת יפה את נסיונות הנפל שלה להשתחרר ממנו, ובעיקר את האכזבה שהמציאות מנחילה לה.

עירית קפלן מלאת חיים כבתם שׁפּרֶכְצי הזוללת הגדולה שאינה יודעת שובעה, שנטרפת בקסמו של צ'רְכֶס אבל מהר מאוד הכיבוש שלה מתברר כהימור שמחירו כבד. אלון דהן הוא צ'רכס אידיאלי באדישות שבה הוא מתמקח אתה ועם אביה – דיאלוג מדהים כשלעצמו – ובהתלהבות שלו לרעיון של נכסים והון.

ארבעתם מחוללים בתנועה שעיצבה להם מירב אלחדף והמחול שלהם לצלילי המוזיקה של חנוך לוין, אדי זיסמן ויגיל אלירז הוא ישראלי-עכשווי לרגלי עגל הזהב וסביב סיר הבשר על המנגל.