אלמנטים ביוגרפיים

בלב לבו של "בין השמשות" - סרטו הראשון של אלון זינגמן, זוכה פרס פסטיבל חיפה האחרון בקטגוריית סרט הביכורים - תאונת דרכים טרגית הקושרת את גורל גיבורי ארבעה סיפורים שונים, הנכרכים זה בזה. אלכס (שמיל בן ארי) מחזיר מנתב"ג את בתו אושרי (רותם זיסמן), שטיילה בחו"ל, ובדרך הוא דורס רוכבת אופניים ונמלט מהמקום בעוד בתו המומה ממעשיו.
 
אם ממוצא ארגנטיני, אנה (נטליה פאוסט), לוקחת לניתוח ברית מילה את רפא, בנה בן ה-9, אך הרופא, ד"ר ידין (גל זייד), מסרב לבצע את המעשה ללא הסכמת האב, הנעדר. האם מנסה לפתות אותו כדי שיבצע בכל זאת את הניתוח המיוחל, ובינתיים הילד מסתובב במסדרונות בית החולים עם נערה חולת סרטן, תמר (יערה פלציג), אליה התוודע שם. קצין המשטרה משולם (רמי דנון) שהוזעק לזירת אירוע הדריסה, מגיע אחר כך לבית החולים אליו הובאה הפצועה, ושם מזומן לו מפגש טעון דווקא עם בנו הרופא (זייד). אישה צעירה, חווה (ריימונד אמסלם), אם לבת קטנה, מגלה שהיא בת מאומצת ומתחקה אחר אמה הביולוגית, דליה (אורלי זילברשץ), ספרית במקצועה.
 
אני שואל את זינגמן, שעוד מעט חוגג 40, האם לא שקל - כיוצר סרט ראשון הצולל לעשייה בהיקף יריעה כזה בלי ניסיון קודם - ללכת על משהו יותר קאמרי, עם פחות גיבורים ועלילות מרכזיות ומשניות. "חשבתי כמובן גם על סיפורים אחרים", הוא משיב. "למדתי באוניברסיטת תל-אביב ובמהלך הלימודים כתבתי כל מיני דברים. לפני ש'בין השמשות' נכתב והוגש לקרן הקולנוע, כתבתי דברים אחרים שלא התקבלו. באיזשהו שלב הלכתי על כיוון כזה, סתם כדי להתנסות בעוד משהו, וזה מה שנתפס, קיבל תמיכה והביעו בו התעניינות. מכמה פרויקטים זה האחד שעלה בגורל.

ריימונד אמסלם ואורלי זילברשץ (תמונת יח"צ)  

"אני שומע את השאלה הזו מכמה כיוונים בזמן האחרון וחושב לעצמי שזה לא הדבר שהייתי ממליץ לבמאי להתנסות בו בסרט ראשון, כי זה מורכב. לא רק מבחינת המבנים העלילתיים, אלא גם בהתנסות עם הרבה שחקנים, ואין לך זמן להקדיש לכולם. זה מורכב מאלף בחינות. יחד עם זאת, זה סוג של ז'אנר בפני עצמו המבנה הנראטיבי הזה, של ריבוי עלילות. אני אוהב אותו כמו כל ז'אנר אחר, שיש לו יתרונות וחסרונות, ולא חושב שהוא בהכרח יותר טוב מסרט שמובילה אותו דמות אחת".
 
כשצופים בסרט עולות מייד אסוציאציות לסרטי רוברט אלטמן, כמו "תמונות קצרות", "נאשוויל" וכו', או ל"התרסקות" של פול האגיס, או ל"מגנוליה" של פול תומאס אנדרסון. ואפילו ל"וביום השלישי", עבודתו הראשונה של משה איבגי כבמאי.
 
 "אלטמן תכנן את הדבר הזה באמנות", אומר זינגמן. "הוא סלל דרך להרבה יוצרים לכיוון הזה. אם כי היו כבר ניסיונות בעבר הרחוק בתולדות הקולנוע. אפשר ללכת אפילו עד 'אי סובלנות', של גריפית'. זו בדיקה של גבולות ונראטיבים. יש את המבנה הסיפורי הקלאסי, ויש גם  מבנים אחרים. אצל אלטמן הצטלבויות העלילות בנאשוויל או בלוס-אנג'לס הן מסובכות ומתוזמנות. אני הלכתי על משהו הרבה יותר צנוע, אם כי מאתגר מבחינתי. בכל אופן, מבחינת השראה אלטמן עמד לנגד עיניי יותר מאשר האגיס או אנדרסון. אבל כאמור אצלי הפורמט הרבה יותר קטן".
 
לתסריט של "בין השמשות" שורבבו אלמנטים ביוגרפיים הקשורים להווייתו של הבמאי, כמו סיפורה של חווה שמגלה שהיא מאומצת ומחפשת אחר אמה הביולוגית (לזינגמן אח גדול בשם אראל שהוא מאומץ, על כך נודע לו מהוריו כך רק בהיותו בן 9 וכשאראל היה כבר בגיל 14) ומוצאה הארגנטיני של אנה, המביאה את בנה למילה בבית החולים.
 
זינגמן: "לכל אחד שנמצא במקום של יוצר יש נושאים בוערים שחשוב לו לכתוב עליהם. נושא האימוץ הוא דבר שרציתי לכתוב עליו, הוא התגלגל בכל מיני רעיונות שהיו לי, משום שאני מכיר אותו מקרוב, זה משהו שבנפשי ורציתי להוציא אותו החוצה.
 
"אני אמנם יליד הארץ, אבל הארגנטינאיות היא חלק מאוד חשוב בי ובאישיותי. ינקתי את זה בבית, ורציתי להכניס את זה לסרט. לפני  'בין השמשות' כתבתי תסריט אחר בשם 'בשר', המספר על זוג עולים חדשים במרכז קליטה, שיש להם ילד והם הולכים איתו לבית חולים כדי לעשות לו ברית מילה. מן סיפור משפחתי כזה, שבסופו של דבר לא התממש כסרט עצמאי, אבל נכנס כאחד הסיפורים ב'בין השמשות'. וגם קיים כאן סיפור הזרות. אמנם נולדתי בארץ כאמור, אבל הזרות של הוריי, והסיפור הארגנטינאי בארץ, זה גם משהו שקרוב אליי והתגלגל לסרט".

בריחה ברגע מבחן

למה בעצם היית צריך להפשיט את השחקנית שמגלמת את האם הארגנטינאית, נטליה פאוסט, בסצינה הראשונה?
 
"כי בסיפור הזה, על אם שהולכת עם הבן שלה לעשות לו ברית מילה, יש גם צד מאוד אדיפלי, וכמו שכתבתי את הסיפור במקור, האקט הזה של ברית המילה הוא גם סוג של סירוס. אפשר לראות את זה ככה. יש בסרט הורים שמסרסים את הילדים שלהם, מכל מיני בחינות. יש גם את הצד של הילד שמסתכל על אמו היפהפייה, שגברים מביטים עליה ברחוב והיא משתמשת במיניות שלה. וזה ילד שמתקרב לגיל ההתבגרות, מתמודד עם העניין ושואל אותה, למה את לא מעירה לאלה שמסתכלים עלייך ככה. הוא ער לעניינים האלה.

נטליה פאוסט (תמונת יח"צ)

"זה אספקט אחד של הסיפור, ואספקט שני הוא שרציתי לעורר איזה עניין שיש פה בחורה יפה ומושכת, ושהדבר ישחק תפקיד בסיפור. היא בחורה בודדה שחיה לבדה בארץ זרה וצריכה לשרוד איכשהו ולדעת להשתמש בכלים שיש לה כדי לעבור את היום הזה".
 
הטריגר לאירועים זוהי תאונת הפגע וברח דרמטית-טראומטית. האם גם היא מבוססת על מקרה שחווית או שמעת עליו?
 
"לי עצמי הייתה תאונת דרכים לפני כמה שנים. היא לא הייתה קשה וגם לא דרסתי מישהו, חס וחלילה. אבל נהגתי ואני זוכר את כל הבלגן שקורה לך בראש אחרי שתאונה מתרחשת. בדרך כלל זו הפתעה גמורה, ואני זוכר את עצמי בשניות הראשונות אחרי שהחלון התנפץ וראיתי שאני בסוג של הלם ומנסה לבדוק ולמשש את עצמי ולראות שהכול בסדר, ששום דבר לא שבור. רציתי לתאר את מה שעובר עליהם בפנים, לא רציתי לעזוב את האב והבת לרגע ולצאת החוצה. היו חשובים לי הרגעים האלה של אחרי, ומה שקורה שם ואיך זה בא לידי ביטוי.
 
"מעבר לכך, ברור שזה אלמנט דרמטי כדי להזיז את כל העלילות ולהניע את הסרט קדימה. בנוגע למה שאלכס עשה, ההחלטה שלי אפריורית הייתה לא להיכנס לסיפור מוסרני, ולא להיכנס לעניינים דידקטיים. אני כל כך לא אוהב את זה בקולנוע.
 
"רציתי לספר סיפור על אדם שקורה לו משהו ומהלחץ הוא מאבד את העשתונות ובורח מהמקום. אין לו שום סיבה קונקרטית לעשות את זה. הוא לא נהג שתוי, הוא לא נוהג בפסילה, הוא לא עבריין. לאנשים יותר קל לשפוט כשיש לך סיבה למשהו. למה הוא עשה את זה? הוא לא רצה שהמשטרה תתפוס אותו, אפילו שהוא לא עבריין בחופשה, נניח. רציתי ללכת על משהו שאומר שזה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו.
 
"אני מרגיש שאנחנו לא תמיד יודעים איך ננהג ברגע מבחן. אנחנו מצפים מעצמנו ומקווים שנפעל נכון, אבל בשורה התחתונה אנחנו לא יודעים. הרבה פעמים אנחנו מאכזבים את עצמנו, ואדם יכול לחוות שבר כאשר הגיע לשעת מבחן ואכזב את עצמו ואת הסובבים אותו. זה מה שקורה לאיש הזה, וזה חלק ממה שקורה לאנשים בסיטואציות כאלה. הדבר הכי טוב שאנחנו יודעים מהאינסטינקטים ההישרדותיים שלנו זה לברוח, וזה מה שהוא עושה, אבל הוא לא לבד". 

"תתחיל לצלם, ומשהו יקרה שם"
 
אתה משתמש בסרט בגלריה מפוארת של שחקנים. היה לך קל להגיע אליהם ולשכנע אותם להשתתף בסרטך?
 
"כנראה צריך ביצים כדי לפנות אליהם. אבל התקשרתי, דיברתי איתם, שלחתי להם את התסריט, הם באו לפגישות. אני חושב שהיה משהו בתסריט, ניואנסים ורגישויות, שדיברו אליהם והם רצו לקחת בזה חלק. שחקנים היום, ובמיוחד אלה, יודעים לזהות תסריט טוב. נפגשתי עם הרבה שחקנים, אבל יש משהו בסופו של דבר בכימיה שנוצרת במפגש. כל עשייה של סרט היא מפגש של במאי עם שחקנים, ומפגש של שחקן עם שחקן אחר. מה שאתה רואה על המסך זה בשורה התחתונה מפגש של שחקן עם שחקן אחר, והמפגשים האלה או שהם עובדים או שלא. לשמחתי, באמת הייתה לי  הזכות לעבוד איתם.
 
"בחזרות, במהלך העבודה ובצילומים, אני נותן כיוונים קטנים, לא אוהב להדריך יותר מדי, רק שומר עליהם שיוכלו לשחק. הרבה פעמים הם לא יכולים לשחק כי הבמאי מפריע. כשיש כל כך הרבה בלגן מסביב, הרבה אנשי צוות, הם צריכים להתרכז. צילמנו בבית חולים שלא פעם נתנו לנו איזו פינה בו, ואולי היה שם וילון כדי להפריד בינינו ובין העולם האמיתי - אבל הוא חדר כל הזמן, ופתאום אלונקה עוברת עם מישהו מלא צינורות שמחוברים אליו.
 
"המטרה שלי בשלב הזה הייתה לשמור על השחקנים, כי אנחנו שם כדי להגיע לרגע שבו המצלמה תתחיל לצלם, ומשהו יקרה שם. זה הרגע הכי חשוב והרבה פעמים שוכחים זאת, מרוב הפקה ועניינים, ובהרבה מקרים הדברים שלשמם התכנסנו הולכים לאיבוד. היה לי חשוב לשמור שהדברים יקרו, לתת קצת תיקונים פה ושם ולדאוג שזה יקרה". 
 

יערה פלציג (תמונת יח"צ)

אני מבין שגם עבדתם באילוצי זמן ותקציב
 
"כשאני מסתכל אחורה אני מתקשה להאמין שעשינו את זה ב-20 יום. קיבלנו את הקרן, קיבלנו תמיכה מ'קשת', וזהו. אני השקעתי בסרט יותר מחצי מהשכר שלי. כנ"ל המפיק, אסף אמיר, אדם אמיץ שאני מאוד מעריך, למרות כל הוויכוחים שהיו לנו. הוא בן אדם שמבין קולנוע ואוהב קולנוע. הוא לא בא מהמקום של ביזנס, למרות שבאיזשהו מקום זה התפקיד שלו. הוא בא מאהבת קולנוע".
 
למרות הסיטואציות הלא פשוטות בסרט, נראה שברחת מרגשנות יתר
 
"יש הבדל בין רגש ורגשנות ובין פעולות של דמויות שמעבירות בך רגש לבין התרפקות על הרגשנות הזאת. אני לא אוהב התרפקות על רגשנות. הרבה יוצרים רוצים לרגש, וכשיש להם סצנה עם פוטנציאל כזה הם הולכים עם זה עד הסוף, אבל בהרבה מקרים חוטאים למטרה, כי הם מרחיקים אותי מהסיפור. אני מאמין שהפעולות של הדמויות הן אלה שמכתיבות את הסיפור. אני מאמין בזה גם בחיים. המעשים שלנון הם שיוצרים את סיפור החיים שלנו, את מי שאנחנו, וכך אני גם משתדל לפעול".
 
בנוסף לעובדת היותך במאי של סרט ראשון, בחרת גם צלם (רואי רוט) שזהו לו סרט ראשון באורך מלא, עורכת (אתי לי-און זינגמן), רעייתך הפרטית, שזהו סרטה הראשון באורך מלא וגם מחבר המוזיקה (יונתן אלבלק) עושה זאת לראשונה בסרט. הימור על כל הקופה?
 
"היה חשוב לי להביא משהו ראשוני, של אנשים שזו התנסות ראשונה שלהם. לא גירדתי אותם ממקומות לא מקצועיים. אלה אנשים מוכשרים ונפלאים, אבל זו התנסות ראשונה שלהם בקולנוע באורך מלא. אני רואה בהרפתקה הזו אבן דרך. אני מעדיף את זה על פני אנשים שיודעים בדיוק מה הם עושים. אני לא רוצה לעבוד עם אנשים כאלה וללכת על משהו ידוע, שאין בו סכנות ומהמורות. כמה פעמים ייצא לך כבר לעשות סרט בארץ הזו? אז תשחרר, תתנסה, שום דבר לא יקרה".

"אתה עושה את מה שאתה יכול ומסוגל מתוך האישיות שלך"
 
איך נראית בעיניך העובדה ששחררת לאקרנים סרט ראשון, כשאתה כמעט בן 40?
 
"הכי משעשע בעניין הזה שאתה קורא על עצמך: 'הבמאי הצעיר עם סרט הביכורים'. אני זורם עם זה, אין לי בעיה. זה המצב. אני גם בן אדם שצריך ללמוד את המקצוע, לדעת לכתוב טוב לפני שאני מעז לצאת החוצה. אני יודע שיש ילדים בני 20 שישר יכולים לחשוב על עצמם שהם סוג של פליני. אני ההפך הגמור. למדתי לתואר ראשון ובעוונותיי עשיתי גם תואר שני בחוג לקולנוע, מתוך הרצון הזה ללמוד, להחכים ולהתמקצע, ורק אז אני יכול לקבל את הביטחון במה שאני עושה. זה לוקח זמן".      
 
רמי דנון וגל זייד (תמונת יח"צ)

סרטך רחוק מלהיות מודל של קראוד-פליזר. אתה חושב על איך הקהל יקבל אותו?
 
"ידעתי שאני לא הולך לעשות פה סרט שובר קופות ושלאגר לא נורמלי שכולם ירצו לראות וליהנות. יחד עם זאת, אני רוצה לספר את הסיפור שלי. אני גם לא יודע עד כמה יש לי שליטה על זה. גם אם הייתי רוצה לעשות קראוד-פליזר, לא בטוח שזה היה יוצא לי. אתה עושה את מה שאתה יכול ומסוגל מתוך האישיות שלך.
 
"הסיפור שלי נראה לי מעניין והיה חשוב לי למצות אותו ואת הדמויות, מבחינת המורכבות שלהן ומבחינת איך שאני מכיר את החיים. אני חושב שזה חשוב, וזה מה שהניע אותי. אבא שלי היה פסיכיאטר והעניין של החיים שהם מורכבים ולא תמיד מה שהם נראים – זה משהו שאותי אישית מעניין, ואני הולך עם זה. אם זה ייצא סרט כזה או כזה? אני לא מכוון לזה. נראה לי גם שאי אפשר לכוון לזה. היה לי ברור שהסרט לא עוסק בנושאים קלים, ולמרות שהקהל מאוד חשוב לי - לא בשביל זה אנחנו עושים קולנוע. הכנתי את עצמי מראש לאפשרות שהסרט לא יהיה שובר קופות".
 
על פי מה שאתה מתאר זה אצלך סוג של מצב צבירה, שמן הסתם לא ישתנה גם בסרטים הבאים.   

"אני לא יודע. אני תמיד מנסה לברוח ולתור חופים ומחוזות חדשים, לא לחזור על עצמי ולהתנסות במשהו שהוא אחר לגמרי. עשיתי סרט קצר ('כאב השיניים של הרצל', שזכה בפרס וולג'ין ב-2000) וחשבתי שהסרט הבא יילך לכיוון אחר לגמרי, אבל יצא די דומה. בשניהם יש מן רצינות כזאת".
 
אני מבין שאתה עובד כעת על פרויקט טלוויזיוני
 
"אני עובד עם אורלי זילברשץ כבר כמה זמן. אנחנו כותבים יחד משהו שנקרא 'חולות נודדים'. זה אגב  יהיה על פניו משהו אחר לגמרי מ'בין השמשות', אבל אל תתפוס אותי במילה... חוץ מזה אני עובד עם בחורה מאוד מוכשרת בשם חדווה שפרעם, שכתבה תסריט לסרט ארוך, ויש לנו כבר דראפט אחד שלו, ואנחנו עובדים עליו במרץ. אלה פחות או יותר התוכניות לעתיד".