אורגן שהוא גיטרת קצב

טוב, הגזמתי. ריי מנזרק לא לימד אותי לנגן באופן אישי, אבל נכחתי בריאיון פומבי  שלו בקנדה ושמעתי את המקור בניו יורק  ב-1967. בכל אופן, מאז ששמעתי את מנזרק ניסיתי לנגן פסנתר או קלידים בדרך שהוא מפרש את הקצב, פורס את האקורדים, מדגיש בסים, נותן משמעות לליווי ומהווה את המנוע העיקרי של הקבוצה.
 
מנזרק בא אמנם מתוך תערובת של מוזיקה קלאסית, ג'אז ובלוז, אבל הוא נאמן לרוקנ'רול ומכריח את האורגן לתת פילינג של גיטרת קצב. כמו פסנתרני הארלם של שנות העשרים שלא נזקקו לבס ותופים שלט מנזרק בקלידים וסיפק את הבס וחלק מתפקידי התופים.
 
שלא בצדק מוצג מנזרק כאינטלקטואל של "הדלתות" לעומת מוריסון הדיוניסי וזו טעות היסטורית. מנזרק  מלא רגש ואנרגיה חיובית מאנייקית בנגינתו - ולהיות מאורגן ומארגן זה לא אומר שאתה סתום רגשית.
 
שמו של המופע מדגיש כי לפנינו לא "הדלתות" אלא  נגנים מהלהקה. זוהי תוצאה משפטית שהשיג,   במידה מסוימת  של צדק, המתופף דנסמור, ולפיה אסור לשני האחרים  להשתמש בשם המפורש. אבל החוויה  שההרכב מעביר, עם בסיסט, מתופף  וזמר אחר (ולו גם פחות טובים ורגישים) היא חווית דלתות אמיתית, שלמה. כולה מהלב.
 
מנזרק לא עיכל ממש את מותו של ג'ימי מוריסון והוא מעורב פעם אחר פעם בניסיונות  החייאה שונים כולל הדיסק Story Tellers  בהשתתפות "קריד" ועוד זמרים שלא הצליח. אך תמיד הוא שומר על הסטרוקטורה הסולידית, לא משנה את המרקמים ולא "מתפתח". נטוע באותו מקום. בשבילי ובשביל עוד כמה אלפי מעריצים בתל-אביב זה מקום נכון. 

 על ידי חזרה על קטעי הסולו האינסטרומנטליים  שהופיעו בתקליטים בווריאציות קלות (ההופעה דומה יותר לתקליטי ה-Live מאשר לתקליטי אולפן). משיגים רובי קריגר וריי מנזרק אפקט של רפרנס, של התייחסות למקור וזה ובעיקר מאפשרים לקהל לשיר אותם בקול רם (ולעשות תנועות של גיטרה, במקרה של השיר When The Music is Over).

צדקת הרו'קנרול
 
לא הרגשתי באזז של יחצנות בשבועות האחרונים, וכל מה  שראיתי זו מודעה צנועה שנתלתה לפני ארבעה חדשים, ובכל זאת המופע היה כמעט סולד אאוט, עם המון ילדים שידעו כל מילה ומילה וגם דור שני,  בני 50-40 שגדלו על הדלתות.
 
להקת החימום הייתה קבוצה מאוד סימפטית בשם Tree שניגנה פולק רוק נוסח סן פרנציסקו ,עם גיטרה של 12 מיתרים- סאונד יפה, טקסטים באנגלית ובלי ניסיון לגנוב את ההצגה. הקהל גמל להם בכך שגילה סבלנות ולא האיץ בהם לסיים, כנהוג בלהקות חימום במקומותינו.
 
ברגע הגדול הראשון נשמעה המוזיקה של "כרמינה בוראנה" כאשר הווידאו הראה ציורים ימי-ביניימים. יש לזכור שמנזרק הוא גם קולנוען וערך והפיק מספר סרטים, ולא רק של "הדלתות". ולכן לאורך כל המופע ראינו  קטעי וידאו יצירתיים ולפעמים יותר מדי יצירתיים על גבול האילוסטרציה אבל היו הברקות כמו פרצופו של בו-דידלי מחייך כאשר ההרכב ששר את שירו The Backdoor Man.
 
המסכים מצידי הבמה הראו לטעמי פחות מדי את מנזרק וקריגר והתרכזו בעיקר בזמר, מה שנכון בדרך כלל –אבל לא הפעם. בלית ברירה ניגשתי כמה שקרוב יותר וזכיתי לראות מקרוב את עבודת הידיים שפרטו על כלי שנראה די מצ'וקמק והוציאו כל מה שצריך.
 
אי אפשר לשיר ולהיראות כמו מוריסון. גם מוריסון עצמו לא היה שר היום כמו מוריסון הצעיר גם אם היה בחיים, אבל מי צריך מלכת יופי כאשר כל הקהל שר בלאו הכי את רוב המלים? כשפתח הזמר את הערב עם Road House Blues יכולתי להזדהות עם האנרגיה שלו. ואפילו Break On Through  עבר בסדר אבל כשהיה צריך דמיון פסיכדלי כמו  ב- Strange Days הייתה חסרה לו הדקדנטיות, האירוניה ותחושת החלום שהיו במקור. 
  

דווקא  הייתה לנו הפתעה כאשר בחור ישראלי בשם עידן עלה לבמה ושר (כמתוכנן) עם ההרכב  את Love Me Two Times, ועשה זאת היטב. הזמר חזר ב"אלבמה" וב-To One  Five הקשוח ואז הבנתי מה עדיין מפריע לי בתוך ההתעלות הכללית.
 
הסאונד היה טוב אבל כבד מדי. המתופף והבס באו בתחושת רוק לא גמיש, לא "קריספי". במקור המלים  הבוטות נזרקו על רקע מאוד מהודק וחסכוני, הזמר נטה לצעוק גם במקומות בהם דיבור שקט היה משיג הרבה יותר. כאשר קריגר ( שדרך אגב כתב את השיר הראשון של מוריסון Moonlite Drive) סיים לנגן את הפתיחה הנפלאה של Spanish Caravan בגיטרה אקוסטית סולו, נוספו הכלים האחרים ומסמרו אותו לריצפה.