"הזמן הוא השליט העריץ שלנו"

נעה ורטהיים אומרת שאין לה בכלל רעיונות לעבודות מחול ושהכל בעצם מתחיל מתנועה, מאיזה מוטיב תנועתי שנובע מתוך הגוף שלה, מוטיב שבא אליה מבלי שהיא מבקשת ומבקש ממנה לחקור אותו.

בדרך כלל מדובר בשני מוטיבים קוטביים, מעין קונפליקט. וזה אף פעם לא קורה בסטודיו. זה קורה בלילה, כשהיא מחכה במוסך לאוטו, או כשהיא במערומיה בדרך מהמקלחת אל החדר, היא ככה עוברת ופתאום משהו תופס אותה והיא מתחילה לרקוד אותו באמצע הלילה, בועטת בעדי הבעל שלה ומבקשת שיסתכל כי היא בטוח תשכח את זה בבוקר. ואז אחותה האנליטית רנה מסתכלת על זה ואומרת: את מתעסקת עם הזמן, זו תנועה שמדברת על הדיאלקטיקה בין "משך" לבין "רגע". וככה בדיוק נולדה גם העבודה החדשה- "נול".

אז תמיד את צריכה מישהו חיצוני שיגדיר את מה שבא מתוך הגוף שלך?

"יפה. הבנת. אני גרועה בלבד, אני מאוד אוהבת תמיכה וסביבה. כל מה שחסר לי אני משלימה על ידי הסביבה שלי. אני יודעת את המגבלות שלי ואני מתאימה לעצמי את האנשים שיעבדו איתי".

ספרי על העבודה החדשה "נול"

"היצירה נול- null, שזה משתנה ריק במתמטיקה, מבקשת להתבונן על האקראיות שבתוך הסדר בעולמנו הן בהקשר המיני, של גברים מול נשים, והן בהקשר של תפיסת זמן וחלל. 'נול' מדברת על העולם הזה שלתוכו באנו בתור צורה ושהוודאות היחידה שיש לנו בו היא שאנחנו נמות. וזו תחושה מאוד מוזרה לא לדעת כלום על החיים שעומדים להיות לנו: איך הם יראו, במה נתעסק, איך המראה החיצוני ילך ויתגלגל לו, עם מי נתחתן, באיזו תקופה נחייה, מלחמה או שלום, במדינה קרה או חמה, כשהדבר היחיד שאתה כן יודע הוא שזה ייגמר. אתה כחוויה בעולם הזה מרגיש שאתה קיים אבל כל פעולה שאתה עושה היא תלויית זמן. הוא השליט העריץ שלנו".

את יכולה להגיד משהו על שתי התנועות שהגיעו אליך ומשכו אותך ליצור את "נול"?

"התנועה הראשונה היא מעין הנפה מעגלית של הזרועות והגוף, שחוזרת ונשנית. היא נובעת מהנקודה בין הטבור והחזה. כל החוכמה קיימת פה,  צ'אקרת הבסיס והאנרגיה של הצ'י. הלידות זה פה והחיים נוצרים פה. התנועה עצמה, משרה תחושה של אינסוף, משום שהאנרגיה נכנסת לגוף ויוצאת ממנו באופן מעגלי.

"התנועה השנייה, לעומת זאת, היא תזזית מהירה ומלאת אנרגיה שמניעה בבת אחת את הגוף. מדובר בריכוז של כל האנרגיה ברגע אחד", היא מסבירה, "צמצומה אל מצב של כוח רגעי. בכלל ביצירה יש הרבה קומפוזיציות שמזכירות שתי וערב", אומרת ורטהיים, "מעין "צירי זמן".

"אני לא עסוקה באיך העבודה נראית"

בשביל מי את יוצרת?
"אני יוצרת בשביל עצמי ומול רעיון פילוסופי פסיכולוגי שמעניין אותי להתעסק איתו. הסיפור והדרמה פחות מעניינים אותי, אני מנסה להגיע לשורש של הדרמה, למהות של הדברים. יש לא מעט מחולות שנשארים בדרמה, חושפים אותה עד כאב באופן שאתה מרגיש את החוויה האנושית החומרית של העולם הזה. אני מעריכה טוטאליות באמנות הזאת הריאליסטית אבל אותי זה פחות תופס. בשנים האחרונות התפתחה לי שיחה עם רוח הדברים, שמקלפת את הסיפורים ובאה לדבר".

והקהל איפה הוא בתוך בסיפור?

"כשאתה יוצר וחושב על הקהל זה נורא משעמם. כבר שנים שאין לי מראות בסטודיו זה נראה לי טוב זה מרגיש לי טוב. אני לא עסוקה באיך העבודה נראית. אני כן בן אדם מאוד תקשורתי, ומאוד דיאלוגי זה המזל שלי, זה הנס שלי וזה לא מגיע מתוך מאמץ. מבחינתי אם אני עוברת את החוויה בזמן שאני צופה ביצירה שלי וזה מרגש אותי, אז אני יודעת שזה יקרה גם לאנשים אחרים. כמובן שזה משנה באיזו תקופה אני בחיי ואז יש יצירות מונגשות יותר או פחות".

את המוזיקה המקורית שתשולב בעבודה החדשה שלך שוב חיבר רן בגנו, את עיצוב התפאורה והתלבושות הפקדת גם הפעם בידי רקפת לוי . למה הנאמנות הזו?

"אני טיפוס שמאמין שאם משהו טוב אז למה להחליף. גם כשקשה לפעמים בזוגיות הבימתית הזו אז זה מאוד מעניין אותי להתבונן על זה כמראה. רן בגנו למשל יוצר איתי כבר מעל 15 שנה הוא תמיד מצליח להמציא את עצמו מחדש ויש לנו שפה משותפת, הוא יכול לקרוא אותי. אני מתעסקת בתנועה ותחושה האוזן לא נכללת לי, אני עובדת על 50 דק' של שקט והוא כותב על זה".

"נול" (צילום: גדי דגון)

עד כמה הרקדנים שותפים ליצירה שלך?

"אני אדם של דיאלוג, וגם עם הרקדנים זה דיאלוג שמתרחש כל הזמן. אם אני כועסת עליהם אני צועקת עליהם כמו על הילדים שלי, אני אוהבת אותם כמו את הילדים שלי וכואבת איתם כמו עם הילדים שלי. הם נפלאים בעיני ואין אצלי את ההירארכיה שתמצאי בדרך כלל בלהקות המסודרות".

"בשביל היצירה שלי אני צריכה ניתוק מהמרכז האמנותי"

איך את מצליחה ליצור כל שנה עבודה חדשה? זה לא מלחיץ?

"זה מלחיץ. זה דבר לא פשוט להמציא את עצמך וליצור כל פעם מבפנים ולהיות אותנטי עם עצמך וחוקר; יש שלבים שאני מאוד אוהבת ויש שלבים שקשים לי יותר ביצירה. אני אוהבת את השותפות עם הרקדנים ואת הדיאלוג עם עצמי ואחרי כן עם הקהל. זה מעניין. האמת היא שכבר כשהיצירה עומדת על מקומה אחרי חמישה או עשרה מופעים ראשונים משהו יקרה, דבר חדש יחלחל לתוכי. בכלל כשאני נכנסת לתנועה זה בכלל לא מלחיץ אותי כי זה בא אלי ואני נשאבת לתוך זה ואני קוראת ומתחילה לחקור וכייף לי בסטודיו שהופך למעבדה ואני זורמת.

"המעבר לבמה, להוציא את החומריות של המחקר לתוך הצורה הגדולה שלו, פה אני מתעייפת. במה ומוזיקה ותלבושות המעבר הזה, אולי בגלל שיש לי פחות נגיעה בזה, במעבר הזה מעייף אותי עד מוות. פה תמיד התהליך שלי נתקע. המוטיבציה זה תמיד הדבר שקל לי בו והסוף, הסוף הוא קריעת ים סוף".

התחלת לרקוד בגיל מאוחר יחסית 21 מה את יותר רקדנית או כוריאוגרפית?

"אני לא רקדנית ואני גם לא כוריאוגרפית אני לא בטוחה שאני יודעת מה אני. אני חיה וזה חלק מהחיים. כשהתחלתי ללמוד באקדמיה למחול בירושלים, בגיל 21, מתוך כוונה להיות מורה למחול, הייתי עדיין עמוק בתוך הדת ומחוץ לכושר, הייתי מלאה ורחוקה מלהראות רקדנית. לא חשבתי על קריירה מקצועית בתחום המחול למעשה בקושי דימיינתי שאקבל שם תעודה. רק כעת, כמעט 20 שנה אחרי שהתחלתי, אני מתחילה למלל את זה ולהבין בכלל מי אני.

נעה ורטהיים (תמונת יח"צ)

"היה פה כתב שהגיע לכאן לורטיגו והוא הסתכל על הצורה שבה אני חיה והוא אמר: 'את בכלל לא נראית מעולם המחול הזה שלכם'. אני מעולם לא נכנסתי לברנז'ה, ומעולם לא הרגשתי שייכת לעולם הזה של רקדנים ומהרגע הראשון ידעתי ואמרתי לעדי הבעל שלי שאנחנו צריכים להישאר בירושלים ולעשות את מה שאנחנו מאמינים בו. מהר מאוד הבנתי שבשביל היצירה שלי אני צריכה את הניתוק מהמרכז האמנותי כדי להגדיל את החיבור לחיים".

"לא הייתה לי יכולת למידה אז פיציתי על זה  ביצירתיות"

יש תהליך תרפויטי באופן שבו את עובדת על היצירות שלך?

"לפני 15 שנה גילה לי כתב ירושלמי שהקהל הוא בעצם הפסיכולוג שלי. יש בזה משהו כי התנועות  נובעות ממני מתוכי בזמן הווה אבל הם גם כלליות. לאדם יש כל כך הרבה מקומות ממשק שהן אינסופיות אז המבנה האישיותי שונה אבל המהות היא שווה. 'מאנא' עסקה בחסר מלא, זכרי נקבי ו'ורטיגו והיהלומים' עסקה בזוגיות בחתונה. וגם ב'נול' הבנתי שאני מתעסקת בזמן ברמה האישית. תראי, בספטמבר אהיה בת 46, ואני עוברת חוויה אמיתית עם עצמי של התעסקות בגיל. הבן הקטן שלי כמעט בן שש, אני לא אעבור יותר לידות, לא אניק יותר. אני בעצם לקראת 'גיל המעבר".

ורטהיים נולדה ב-1965 בניו יורק להורים דתיים שהגיעו מאירופה לישראל ועברו לכמה שנים לניו יורק למטרת לימודים. היא היתה מדריכה בבני עקיבא, "אבל בתקופה מסוימת בתיכון הייתי דוסית באופן נורא חזק. הייתי מאוהבת בברסלב ובסולובייצ'יק. ואחר כך הלכתי לגרעין נח"ל דתי. רק בשלב האקדמיה למחול הייתי ממש הפוכה, בלי אמונה בכלל. שאלתי שאלות גדולות על העולם, על האלוהות, על היקום. היום אני מתעסקת בזה ביצירות שלי ושואלת את אותן השאלות".

אז איפה אלוהים ב"נול"?

"הזמן נמצא כבר בעונש הראשון של אלוהים 'מות תמותון' וזה עונש על ידיעה, על 'לדעת טוב ורע', זו עיסקת חבילה. אתה רוצה להיות בעולם עם יותר תודעה ולא כמו חיה, להתקדם אבולוציונית? אין בעייה תאכל בזיעת אפיך, תדע טוב ורע ותמות. יש עונש מאוד ברור בלגדול".

למה דווקא תנועה היא הכלי שלך בעולם? מה יש בה?

"עניין. קול והכול. העולם הוא בתנועה, זו ראשוניות, חיים, הכול קורה בתנועה בעצם: לידה, התחדשות, חיים, צמיחה - הכול זה תנועה. אין דבר בעולם שלא נובע מתנועה. מישהי פעם אמרה לי, 'נעה תנועי' - יש את השורש נעה בתנועה, זו הנשמה שלי ממש.

"נול" (צילום: גדי דגון)

"התנועה באה מהחוסר. הייתי ילדה דיסלקטית, לא היו לי בגרויות, עד כיתה ח' לא הצלחתי לקרוא. הייתי פראית ושובבה ולא הסתדרתי עם הממסד. שנאתי את כל אותם מורים שאמרו לי שאני מתוקה ושיש לי פוטנציאל. פעם גם לא הייתי ורבלית הייתי צריכה ללמד את עצמי גם את זה. ברגע שלא הייתה לי יכולת למידה, שינון, הייתי חייבת לפצות על זה ביצירתיות. למזלי מהצד של אבא שלי יש גנטיקה מאוד טובה של תנועה והשילוב הזה יצר לי עולם שלא ידעתי אותו עד שלב מאוחר".

"אני אדם פסיבי ומתוך זה אני גולשת מעולה על גלי החיים "

ורטהיים, המנהלת האמנותית והכוריאוגרפית של "ורטיגו", ובעלה עדי שעל, מנכ"ל הלהקה, יציינו בשנה הבאה 20 שנות פעילות. שיתוף הפעולה המקצועי בין השניים, שהכירו כרקדנים בלהקת "תמר" בירושלים, החל מתוך רומן, מבהירה ורטהיים; היצירה, בעצם קרתה "על הדרך".

ב-1992 הם הציגו את הדואט "ורטיגו" ב"הרמת מסך", ושנה לאחר מכן זכו במקום הראשון ב"גוונים" עם דואט נוסף, "עדשות מגע". מאז, במסגרת הלהקה, העלתה ורטהיים בין השאר את "חמסין" (1998), "אסתר" (2000), "לידת הפניקס" (2004), "ורטיגו והיהלומים" (2005), "רעש לבן" (2008) ו"מאנא" (2009).

במשך השנים תפחו ממדי הפעילות של הלהקה. כיום, פועלים בה עשרה רקדנים ועשרות עובדים; בשנה אחת היא מעלה יותר ממאה הופעות ומסיירת כשלוש-ארבע פעמים בחו"ל; תקציבה השנתי הוא כשבעה מיליון שקלים; ולצדה פועלים גם סדנה מקצועית להכשרת רקדנים ומערך של חוגים ופעילויות מחול לנכים, וכפר אמנות אקולוגי שהקימה עם בעלה, ובו היא מתגוררת עם שלושת ילדיה ומשפחתה המורחבת- שלוש אחיותיה ובני זוגם בקיבוץ נתיב הל"ה שבעמק האלה.

"נול" (צילום: גדי דגון)

הכפר פועל שלוש שנים וחצי, ופרט למערכת של מים ממוחזרים, שירותי קומפוסט וקולטני אנרגיה סולארית, הוקמו במקום מבנים עשויי בוץ הכוללים סטודיו שמשמש את הלהקה כמה פעמים בשבוע כשהיא אינה פועלת בירושלים. השבוע הם פתחו עם "נול" את פסטיבל המחולות בכרמיאל ובהמשך השבוע תתארח ורטהיים עם הלהקה בכנס הבינלאומי "טד גלובל" באדינבורו.
אין לך לפעמים מחשבות לעזוב את כל העולם הזה שבנית ותפח למימדים כל כך גדולים?

"לפני שלוש שנים היה לי משבר עצום שרציתי לפוצץ ולשבור הכל. במשך שנה שלמה היה צריך לגרד אותי מעומק האדמה. ופתאום הצלחתי להתחדש והתרוממתי. זה משבר שבעיקר היה קשור למימדים, לסיזיפיות שאין משהו שנגמר באמת, לתובענות ולעייפות גדולה הרגשתי שאני לא נהיית צעירה. אבל רוב הרגעים בסופו של יום הם קסומים".   

את קוראת ביקורות?

"שנים לא קראתי ביקורות לטוב ולרע. חשבתי שאני לא צריכה את זה, שזה לא רלוונטי לגבי באופן שזה כתוב. היתה תחושה של כמה שנים שמה שנכתב בארץ בביקורות מחול היה סתמי. אבל אז ב'מאנא' בגלל שהיו ביקורות כל כך מרתקות הושיבו אותי לקרוא אותן. אני מרגישה שיש בשנים האחרונות מהפך בביקורת של עולם המחול בארץ הכתיבה יותר צעירה ופילוסופית ומרגשת".

על מה את חולמת?

"אני לא חולמת. אני לא מבינה מאיפה עלה לך הרעיון ההזוי שאני חולמת. אני לא טיפוס חולם אני דווקא טיפוס עושה. אף פעם לא חלמתי שאני אהיה רקדנית או כוריאוגרפית ובטח לא חלמתי שאני אחיה בכפר אקולוגי ויהיו לי שלושה בנים. אני לא חלמתי ולא דמיינתי שום דבר כזה.
 
"כשהייתי צעירה דמיינתי שיהיה לי כיסוי ראש ואני אהיה מין דתייה היפית כזאת ואחייה בישוב היפי דתי עם בעל כזה, וילדים כאלה, בשלווה. אהיה מין דוסית מגניבה. לא חלמתי ואני לא חולמת. אני אדם פסיבי ומתוך זה אני גולשת מעולה על גלי החיים. חייתי וזרמתי והגבתי למציאות וכל השאר קרה לי".

NULL תעלה בימים שישי ושבת, ה-22 וה-23 ביולי 2011  במסגרת פסטיבל מחולוהט במרכז סוזן דלל בתל-אביב. להזמנת כרטיסים: 02-6251139.

לרכישת כרטיסים