מחול - אהבה במחלקה הגריאטרית

לאחר שנים ארוכות כצלם עבר חורחה גורביץ' לבימוי. שיחה על סרטו החדש "בדרך אל החתולים"

כמו נערה מאוהבת

אחרי שביסס לעצמו מעמד של צלם קולנוע מוביל בתעשייה כאן, כשמאחוריו יותר מ-15 פיצ'רים שעדשתו הנציחה (בהם "סיפורי תל-אביב", "ז'נטילה", "נקמתו של איציק פינקלשטיין", "קיץ אצל אריקה", "אושר ללא גבול", "חימו מלך ירושלים" ועוד ועוד) עשה חורחה גורביץ', 53, הסבה לבימוי. זה התחיל ביצירת ארבעה-חמישה סרטים קצרים, ועבר לסרט בכורה באורך מלא, "בדרך אל החתולים", על פי ספרו של יהושע קנז, שמוקרן כעת על מסכינו.

בסרט, יולנדה מוסקוביץ' (ריטה זוהר), מורה לצרפתית בגמלאות, נופלת בחדר המדרגות בביתה ומתעוררת במחלקה הגריאטרית בבית חולים. היא רוצה לחזור מייד הביתה, אבל מסמר טיטניום בעצם הירך מרתק אותה לכיסא גלגלים ולתהליך שיקום איטי, לצד אנשים שהיא מאמינה שהם שונים ממנה: הם זקנים.

אלא שדווקא במחלקת "סוף הדרך" מתגלים ליולנדה חיים חדשים ומלאים: היא רוקמת יחסי קרבה עם אלגרה (שולמית אדר), שכנתה הערירית לחדר, שבית החולים הפך לביתה השני; היא מתעמתת עם רוזי (עידית טפרסון), האחות הראשית של המחלקה, וכשהיא פוגשת את שאול (מוני מושונוב), כדורגלן עבר שמאושפז במחלקה ומפלרטט איתה, מתעוררים בה רגשות שכבר חשבה כי נעלמו מחייה. כמו נערה מאוהבת היא מתחילה לחייך, להקפיד בלבושה, להתאפר ולעשות כל מאמץ להקסים את שאול השרמנטי. כשמגיע הרגע לחזור הביתה, היא לא ממש מעוניינת בכך.

"אני מוכר לך מגרש, תבנה את הבית שאתה רוצה"

כשאני שואל את גורביץ' למה, בהכירו את התעשייה כל כך טוב, כמו גם את קהל הצופים בארץ, הוא החליט ליצור סרט שסיכוייו המסחריים קלושים למדי, הוא מופתע. "זו שאלה שאלתית", הוא משיב. "קודם כל זה נראה לי סרט שאני הייתי רוצה לראות. אחרת לא הייתי צריך לספר אותו. היה בי צורך לספר את הסיפור הזה. גם את הסרטים הקודמים שלי לא עשיתי עבור הקהל. זה לא שאני עושה סרטים רק עבור עצמי, אבל כאלה שחשוב לי לספר אותם. אני מאמין שצריך גם לעשות 'סרטים בהזמנה', עבור הקהל, אבל אני יודע שאישית אני לא יכול, לא מסוגל.

גריאטרית-ענק-2.jpg

חורחה גורביץ' ומוני מושונוב (יח"צ)

"גם הסרטים הקודמים שעשיתי, בהם 'המקלחת' הקצר, תמיד היו זקנה, מוות, שואה. אבל הפרויקטים החדשים שלי יהיו קומדיות עם צעירים ואהבה. כנראה שכשהייתי יותר צעיר עסקתי בשאלות יותר קיומיות, ועכשיו אני יותר קליל, מה שלא אומר שאני פחות מעמיק. גם 'בדרך אל החתולים' מכיל מחד את הצד המעמיק, הפיוטי והלא קל של החיים, אבל מאידך גם את היותר בידורי, יותר כיפי. אני חושב שיש בו שמחת חיים ואהבת אדם. עם הזמן הבנתי שרוב הסרטים שעשיתי עד עכשיו, למרות שהם עסקו בזקנה ובמוות, הם היו על החיים. והדרך שלי לדבר על החיים הייתה בתת-מודע שזה יקרה בשלב האחרון שלהם".

מתי הרגשת שאתה רוצה לעבד את הספר של קנז ואיך התנהל הדיאלוג ביניכם?

"האמת היא שכבר לפני 17 שנה העליתי את האפשרות הזו, אבל נתקלתי בתגובות שהבהירו לי שאף אחד לא רוצה לראות סרט שנעשה על פי ספר שהוא נפלא אבל קודר, עצוב ופסימי. כך אמר לי איזה ראש קרן, אני זוכר בדיוק. קנז ראה את הסרטים שלי, אבל מצד שני הוא אף פעם לא קשור לפרויקטים שנעשים על פי הספרים שלו. הוא אמר לי את המשפט שהוא מוכר לי את הזכויות של הספר בעד כמה שהוא יכול לקבל, כאילו שהוא מוכר לי מגרש ו'תבנה עליו את הבית שאתה רוצה'. עבורי זה היה נפלא במובן זה שהוא נתן לי את חופש הביטוי ואמר לי, 'חורחה, אני מבקש ממך, תעשה את היצירה שלך'".

וכך כתבת את סיפור הסרט בדרכך

"בהתחלה באופן טבעי אני ויואב כ"ץ, שכתב את התסריט, היינו מאוד קרובים למקור הספרותי. גם ממקום של כבוד וגם באופן טבעי. התסריט הראשון היה מאוד ארט-האוס, מאוד קשה ומיוחד, כבד ועצוב, כמעט ללא חמלה. ואז נכנס לתמונה עורך התסריט, חברי היקר גור הלר, וגם המפיק אמיר הראל, וגם קרו לי דברים משמעותיים בחיים.

"בדיוק התגרשתי ואחרי הגירושים הייתה לי אהבה מאוד גדולה דווקא בארגנטינה, עם חברת נעורים. אני מספר את זה כי אני חושב שזה קשור. האהבה הייתה אמנם ענקית אבל לא יכולנו להמשיך לממש אותה, בגלל המרחקים. היא בארגנטינה ואני בישראל. ואז באופן טבעי הקשר מת, למרות שהאהבה לא, והיא נתנה לי הרבה כוח.

"ובאיזשהו מקום הבנתי, בדיעבד, שהסרט הזה הוא אישי, שיולנדה מוסקוביץ' זה אני. כאילו קרה לי משהו בחיים, הרי לא מתגרשים במקרה, אלא כאשר אתה מרגיש שאתה לא אוהב ובעצם מפספס את החיים. כך יולנדה בסרט חווה אהבה גדולה, אבל האהבה נעלמת מבחינתה. אבל היא נשארת עם אהבת החיים ובגלל זה אני מאמין שהיא קצת אחרת אחרי החוויה הזו של האהבה.

"כך גם אני נשארתי ללא אהבה אבל עם חוויה, אבל בבכורה של הסרט, לפני שנתיים מצאתי את אהבת חיי. היא באה לראות את הסרט והייתה המומה ממנו, מהרגישות שבו ומהפיוט, וכשעליתי לבמה היא טוענת שהיא התאהבה בי כבר בתור גבר. אחרי זה היא הסתכלה עליי וראיתי את העיניים שלה והתאהבתי בה לנצח. ומאותו יום אנחנו ביחד. אני מאמין שאם לסרט יש נשמה משלו, אז הוא מגיע ללב של הצופה".

גריאטרית-ענק.jpg

שולמית אדר, תיקי דיין וריטה זוהר (יח"צ)

כדורגלן במקום צייר

את השחקנית הראשית של סרטו, ריטה זוהר, היה עליו לזמן מלוס-אנג'לס, שם היא חיה ועובדת פה ושם בטלוויזיה האמריקנית. בעבר היא הופיעה כאן בתיאטרון בהצגות ביידיש ובקאמרי. בקולנוע היא גילמה את הדמות הראשית בסרטו של אברהם הפנר, "אהבתה האחרונה של לורה אדלר" (1990). "זכרתי את הסרט הזה", אומר גורביץ'. "וחשבתי שהיא יכולה להיות בגיל פחות או יותר מתאים בשביל הדמות.

"עשיתי לאורך הקריירה סרטים בהשתתפות הרבה שחקנים ושחקניות בני הגיל השלישי. באופן כללי אני מכיר את רוב השחקנים בגיל הזה. אז יש כוכבות כמו ליא קניג, גילה אלמגור, מרים זוהר, אורנה פורת, חנה מרון. לא חסרות. אבל יצא שלא נכנסתי להפקה עם אף אחת מהן. ואז יצרתי קשר עם ריטה. היא הייתה בדיוק בלונדון בתיאטרון. היא קראה את הספר והתסריט ואז ביקשתי ממנה לבוא לישראל. היא באה ונפגשה איתי ועם אמיר הראל, והאמת היא שהתאהבתי בה והרגשתי שיש לנו שפה משותפת.

"היא אישה מאוד מיוחדת ורגישה ובעבודה היא נתנה את עצמה בצורה יוצאת דופן ומאוד סמכה עליי. מצאתי איתה כימייה ודיאלוג מאוד אמיתי, כן ועמוק, והיינו שותפים לחוויה. הרגשתי אחריות מאוד גדולה כלפיה, לנוכח הדרך שבה היא התמסרה לפרויקט ולתפקיד".

ואיך נכנס לתמונה מוני מושונוב?

"עשיתי איתו את הסרט 'המקלחת', שבו אגב הייתה גם ההופעה הראשונה של מיכאל מושונוב. מוני מספר שבמשך הרבה שנים, עד 'המקלחת', הוא סירב לרוב התפקידים שהוצעו לו, כולל בסרטים 'שורו' ו'מעבר לים'. מוני אמר אז שהוא אוהב את התסריט ואבא שלו אז היה חולה אלצהיימר, אז הוא הזדהה עם התפקיד, אבל התחרט זמנית, אבל בסוף בא לפרויקט.

"'המקלחת' הפך לסרט עטור פרסים והיינו מאוד גאים בו. וכך גם הרווחנו את מוני בקולנוע, כי לאחר מכן פנה אליו דובר קוסאשווילי לתפקיד ב'חתונה מאוחרת', וכבר היה לו תיאבון גדול וחזרה לו האהבה לקולנוע, ומאז הוא עשה המון סרטים. כשפניתי אליו לתפקיד ב'בדרך אל החתולים', הוא סירב והתנגד תקופה ארוכה, שוב ושוב. בסופו של דבר, אחרי המון פגישות הזמנתי אותו למשרד ואמרתי לו 'תחליט סופית'. והוא עדיין אמר שהוא לא עושה את הסרט.

"כמעט בכיתי ואמרתי לו, 'אני מבין שאתה לא רוצה למות, לא רוצה להיות על כיסא גלגלים, לא רוצה להיראות זקן. אבל אני לא יכול עם זה שאחרי שעשינו יחד את 'המקלחת', התאהבת בקולנוע וחזרת להאמין בו ועשית המון סרטים, ודווקא את הסרט הקטן הזה אתה לא רוצה לעשות. זה שובר אותי'. אז בסוף הוא אמר, 'טוב, אני אעשה את הסרט'".

היו לו השגות על התפקיד או על התסריט?

"בספר שאול, בן דמותו, הוא צייר. מוני ביקש להחליף את המקצוע שלו. הוא אמר שהוא לא צייר, כי זה נראה לו לא קולנועי ולא אמין. הוא לא אהב את זה. אז יחד עם עורך התסריט חשבנו, ואסור לשכוח שאני ארגנטיני, שהגיבור יהיה ספורטאי לשעבר, כדורגלן. וכשמוני שמע את זה הוא קפץ מהתלהבות".

מעניין שהסרט לא מצולם דווקא דרך עיניים של צלם, כלומר למרות התחום בו התמחית שנים רבות, הצילום בסרט לא גונב את ההצגה.

"לי לא קל לבחור צלמים אחרים ולעבוד מולם, כי אני בא משם, והסכנה היא תמיד לברוח. זה כמו ששחקן שאחרי שנים רבות מתחיל לביים והוא משחק עבור כל השחקנים את תפקידיהם כדי להראות להם מה צריך לעשות. זה נראה לא נכון, לדעתי.

"למזלי, בתור צלם נתתי לצלם של הסרט, שי גולדמן, שהוא צלם מצוין, הרבה מקום להתבטא, והוא הביא את זה בגדול. יש בסרט כמה שוטים ארוכים, שבהם הוא הביא את העומק ואת הרעיון איך לצלם את השוט. נתתי לו להתבטא, סמכתי עליו לחלוטין ולא התערבתי. חיפשתי צילום שהוא גם אסתטי אבל גם חם ואנושי שייגע בנשמת השחקנים. אני לא מצטנע כשאני אומר שכצלם, באופן טבעי ובלי להתאמץ יצאו לי צילום ותאורה שעוטפים את השחקן, אוהבים אותו ומחבקים את הנפש שלו. כך שחיפשתי צלם חם, שינסה לגעת בנפש של השחקנים. וראיתי סרטים נוספים ששי צילם לאחר מכן, והוא ממשיך באותו קו, וזה נפלא".

גריאטרית-ענק-3.jpg

ריטה זוהר (יח"צ)

"אני עדיין מרגיש כמו פליט"

הסרט נשלח לפסטיבלים בינלאומיים?

"כן, אבל לא לגדולים שבהם, רק למונטריאול, וזו טעות. אני חושב שריטה זוהר הייתה יכולה לזכות בפרס השחקנית בכל פסטיבל. השותפים שלי חשבו שלמרות שהסרט הוא קטן, הוא לא מספיק ארט-האוס מצד אחד, ומצד שני לא מספיק מסחרי. אמנם הייתי עם הסרט בארגנטינה, ארה"ב וצרפת, אבל חבל שלא שלחנו אותו לפסטיבלים גדולים".

ספר קצת על הפרויקטים הבאים שלך

"קיבלתי מימון מקרן ירושלים לסרט הבא, ששמו 'קברט ירושלים', ואם הכל יילך כשורה אצלם אותו בשנה הבאה. ויש עוד פרויקט גדול על הפרק, 'גן עדן למהגרים', קומדיה על מהגרים ארגנטינים בישראל, שאת תסריטו כתב התסריטאי של 'החיבוק האבוד'".

ויש לך גם חוב ליוסף שילוח המנוח

"הוא ואני היינו חברים טובים ועשינו יחד את 'רגעי קסם', סרט דוקומנטרי חד-פעמי לדעתי. ואז הוא הביא סיפור שמתרחש לפני 60 שנה בשם 'גולד והמסתנן', המבוסס על מקרה אמיתי. התחלנו לעבוד עליו והיינו אמורים לביים אותו יחד. הקרן לא אישרה והיו רגעי שבירה במהלך העבודה, אבל כשיוסף גילה לי שהוא חולה חידשנו את העבודה, הבאתי לו תסריטאי ועורך תסריט, ועבדנו עליו עד הסוף המר. וזו הייתה חוויה אדירה.

"התסריט מצוין, אבל יש בו איזה קטע שעדיין הייתי רוצה לשכתב עם התסריטאי, ואז לקדם את הפרויקט הזה, שהוא נפלא, חזק מאוד מבחינה חברתית-פוליטית. כשאני מספר בחוץ לארץ את הסיפור שלו, אנשים אומרים 'את זה היינו רוצים לראות'. זה כאילו קומדיה, אבל זו טרגדיה שנוגעת בתחושות של זרות וניכור כאן. אני אמנם פה רק 33 שנה, מאז עליתי מארגנטינה, אבל עדיין מרגיש כמו פליט, וגם יוסף הרגיש כאן באיזשהו מקום זר. בגלל השפה והתרבות השונים מאלה שמהם הגיע. זה סרט שמתאים לי לביים".