מבנה נוסח רשומון
 
מעשה שהיה בארה"ב – אחד מעשרים מקרים מתועדים באלף שנים – הוא הבסיס למחזה המונולוגים הפיוטי של בריאן פריל, החשוב במחזאי אירלנד בימינו. את המקרה חקר  האנתרופולוג אוליבר סאקס, והעמיד את מסקנותיו לרשות הציבור במאמר "לראות ולא לראות".
 
פריל המיר את דמות הגבר שסאקס כינה בשם הפיוטי וירג'יל בדמות של אישה, מולי סוויני, שהתעוורה כשהייתה בת עשרה חודשים, ואת חייה כעיוורת עיצב אביה שלימד אותה “להבין / לראות” את מה שעיניה לא יכלו לראות. כך היא חייתה, למדה, עבדה כפיזיותרפיסטית במכון כושר, שחתה להנאתה ועוד פעולות שלא רבים מהרואים יודעים לעשות.
 
עד שיום אחד פגש בה פרנק סוויני, אוטודידקט, רועה צאן, מעבדה אנושית לכל מה שמסקרן אותו, אהב את יופיה וכבש את לבה. הם נישאו, ופרנק שהחל לחקור את נושא העיוורון והראייה הוליך אותה אל רופא בשם ד"ר רייס, שירד מגדולתו, אשתו ברחה ממנו עם עמיתו המצליח, והוא מגלה במפגש עם מולי את ההזדמנות שלו לקאמבק היסטורי.
 
פריל מתאר את הדמויות ואת המפגש ביניהן, את ניתוחי העיניים של מולי ותוצאותיהם באמצעות מונולוגים סיפוריים של השלושה, מעין מבנה נוסח רשומון, אם כי משורג "כמו דיאלוג" בין גרסותיהם האישיות. כל אחד מהם ניצב על שליש במה משלו (את הרצפה החכמה ואת התלבושות ה"איריות" עיצבה פולינה אדמוב, על רקע קיר הנראה כארובת עין שבתוכה זולגים כדמעות אורות הפנסים של רוני כהן, מעצב התאורה החמה).
 
מעבר לעוורון
 
על פניו המחזה עוסק בשאלת האמת הנראית. מבחינתו של פריל זו החלטה של הצופה לבחור מה הוא רואה, ובלי ספק זו החלטה של הבמאי מה הוא רוצה להראות. במאית ההצגה בחאן, ג'יטה מונטה, עיצבה הצגה חזותית להפליא, יפהפייה, ומנקודת המבט שלי הסיטה את הסיפור למישור ה"רומנטי" של מולי, אישיותה המיוחדת בכורח הנסיבות וחינוכה.
 
אמנם מונטה לא המעיטה בכך את תפקודם של סטיב וד"ר רייס, אך במידה רבה היא הקהתה את הצד האכזרי של טיפולם במולי. סטיב כופה עליה טיפול שאינו נחוץ לקיומה אלא מסקרן את קיומו שלו כ"חוקר". רייס נענה לאתגר של סטיב כהזדמנות שלו לזכות בתהילה.


אבי פניני ב"מולי סוויני",  צילום: ויטלי פרידלנד

אם זו הייתה כוונתה של מונטה היא הפיקה את המבוקש בהצלחה גדולה באמצעות שלושת השחקנים המצוינים שלה, שמגישים-מספרים-חיים ברהיטות נדירה את הטקסט בתרגום המצוין של מרים יחיל-וקס.
 
יואב היימן משעשע ומעצב בהתענגות גלויה את סטיב כאירי למהדרין הנע בין תום משעשע לטמטום משווע, בין אהבה כנה לאהבה על תנאי, אכזבה ובריחה; אבי פניני, כד"ר רייס הנע בין ייאוש לתקווה, בין מבט עיניו המדעיות למבע של עוורונו האנושי, בין פכחות לשכרות.
 
ובתווך, עמם ומעליהם גם יחד, אורית גל הכובשת את הלב והעין בגילום דמותה של מולי סוויני. היא משלימה היטב את הבימוי של מונטה, החל ברהיטות הנהדרת של הגשת הטקסטים היפהפיים וגם בתנועתה המכשפת שעיצבה לה רננה רז, בלווית כינורו של נמרוד גיל בנעימות איריות, הנמסכות היטב למוזיקה הטובה של יבגני לויטאס.
 
אך בעיקר הישגה הגדול של גל הוא בשכנועה העצמי ובשכנוע הקהל באמצעות משחקה   מהי עוצמת ההבנה/ראייה שמולי  מפיקה מעבר לעוורונה. 
 

מימין: יואב גל, אורית גל, אבי פניני , צילום: ויטלי פרידלנד

ורק עיוור לא יראה ולא יבין שהעלאת ההצגה הזאת היא הישג של תאטרון החאן הירושלמי בניהולו האמנותי הנועז של מיקי גורביץ' ואתגר צפייה לקהלו.