כשמסר כתוב הופך לפעולה

יותר מכל אמנות אחרת למוזיקה פופולרית יש השפעה מיידית במאבקי מחאה בעידן המודרני, שמצטלם בטלוויזיה ומתכתב ברשת. זו מן הסתם הסיבה שמארגנים וגם אינטרסנטים (מטעם המחאה ומטעם התקשורת שמכסה אותה) מנסים לגייס את יוצריה ולזכות בשירותיהם.
 
מוזיקה פופולרית, בין אם פופ או רוק, היפ-הופ או רגאיי (או בכל ז'אנר שהוא),  היא כלי מצוין בשירות מחאה, מפני שהיא כבר שם. קיימת. אם זה יובל ויותר, מטעם מוזיקת העם, אם זה עשרות שנים בשורות הרוק'נרול ואם זה פחות מכך שנים בשירות הראפ. היא כבר נכתבה בהזדמנויות קודמות, הוקלטה ומושמעת. וגם אם נשכחה בחלקה, היא עדיין זמינה, נגישה, מצוטטת וגם משפיעה. הכותרות שלה, אימרות הכנף, המשוואות המילוליות כבר מוכנות, ניתנות לשליפה ולמריחה על כרזות ובראשי חוצות. האימפקט שלהן מיידי.
 
משום כך, אפשר להבין את רצונם של מארגנים וראשי מאבק לראות את האמנים, המבצעים והיוצרים עצמם מתייצבים ומתגייסים כדי ליצור את הזהות וההזדהות. כי אין כמו בשורה כתובה שמעלה בשר חי וכשמסר כתוב קורם עור וגידים והופך למעשה ולפעולה. ויש לשער שיותר משמארגנים מבקשים להתנאות באמנים, לאמנים חשוב להתגאות בפירות יצירתם. כי אין ממלא יותר אמן סיפוק מאשר מעשה אמנות הופך להשפעה.
 
אבל על רקע מחאה הציבור הנוכחית, ויותר מכך על רקע ההתקוטטויות, ההאשמות והעימותים בין זמרים לשליחי ציבור (גם אם מטעמם עצמם), חשוב להכיר בגבולות ובסייגים, להבחין במגבלות מותר ואסור, עשה ואל תעשה. כפייה למשל.

קשה לבוא בטענות לזמרים ישראלים
 
אי אפשר להכריח אמנים מוכרים וידועים לפעול נגד תפישת עולמם האמנותית (להבדיל מחברתית). שהרי ברור לכל הדיוט שכשמאבק מכל סוג שהוא מגייס אמנים הוא מבקש להתקשט בהם, לזכות ביחסי ציבור, בתשומת לב ובמצלמות (מה שקשה להשיג עם אמנים מוכרים פחות או לא מוכרים כלל). ודווקא הם, שכבר נכוו מן הסתם, או למדו מניסיון עמיתיהם, מרביתם ככולם, מחזיקים לשם כך מערך של יחצ"נים ומנהלים אישיים, שגם אם מנסחים דרישות מופרזות, שאיפות פרסום או אגו גדול, התפקיד שלהם הוא לשמור על האמנים, לבל יפלו טרף קל בידי שרלטנים ומתחזים (ולא צריך ללכת רחוק כדי להיזכר במשפט שמתנהל עדיין נגד מתנדב מטעם עצמו בקמפיין לשחרורו של גלעד שליט.
 
גם אי אפשר להכריח ולחייב אמנים להירתם ולהתגייס לטובת מאבק ובמקרה של סירוב, אי יכולת ואפילו היסוס, לצאת נגדם. כי בהכללה קשה לבוא בטענות לזמרים ישראלים. אין מתנדבים גדולים מהם למען מטרות חברתיות צודקות, ונוכח פעילותם השוטפת - בעיקר בחשאי ורחוק מהמצלמות - צריך רק להצדיע להם.
 
וזה מעבר לעובדה שיש להם סדר יום משלהם, עם התחייבויות, מערך קבלת החלטות ודרכי התנהלות. מזמרים - בניגוד לאמנים או בעלי מקצוע אחרים – יש ציפייה שיתפשו גיטרה ויאחזו במיקרופון, ויאללה ישירו. בעיקר לטובת המצלמות. וכשמכבים אותן, לא תמיד חשוב או משנה אם הם נשארים בסביבה או ממשיכים לשיר. כלומר, משרתים את מנהיגי המאבק או את המטרות שלו. שלא במפתיע, אגו'אים יש גם לאנשים שבמה היא לא לחם חוקם היומיומי.
 
בואו לא נהיה תמימים. נכון שזמרים מתבקשים להופיע בעצרות או במחאות בזכות אמנותם, אך יותר בזכות מקדם הפרסום שלהם. רשימת השמות שפורסמה, מעידה על כך. וזמרים לא אוהבים שיעשו קומבינה על חשבונם ועל גבם. ובצדק, מי כן אוהב. להם יש דרכים משלהם להוכיח תמיכה והזדהות.
 
יש כאלה שיהפכו עולמות ויוותרו על הכל, כולל התחייבויות מוקדמות (אם מתוך הזדהות מוחלטת ואם כדי להרוויח נקודות זכות תדמיתיות) ויתייצבו לתת כתף. ובהחלט צריך להעריך כאלה ולהריע להם. אבל אי אפשר לתקוף את מי שמקבלים בחילה ומודעים לניסיון המובנה לתפוש על חשבונם כותרת או פריים או  לבנות יוקרה על גבם. ולכלוכים - עסיסיים ומסקרנים ככל שיהיו-מאחורי הקלעים של המשא ומתן מולם, רק מחבלים במאבק ובמאמץ. להטיל רפש זה קל.
 
כי בסופו של דבר, צריך לזכור שגם אמנים הם אנשים פרטיים. בניגוד למאבקי מחאה שחייבים את הזרקורים והמצלמות, אחרת איש לא יידע על קיומם, לא כל האמנים רודפי פרסום ואוהבי מצלמה, לא על במה ולבטח לא מחוצה לה. כדי להזדהות עם מחאה או עם מאבק ציבורי הם לא חייבים להתייצב כאמנים (די שנושא כרזה פוליטית יתייצב מאחוריהם בעת צילום ושכרם הציבורי ייצא בהפסדם הפרטי). וצריך לקבל את רצונם להישאר מחוץ למעגלי התאורה כשהם מייצגים את עצמם ולא את אמנותם.
 
אמנים, כמו אנשים בכלל, גם לא אוהבים שיכתיבו להם התנהגות ויחליטו בשבילם מה ומתי לעשות. חזקה עליהם שהיצירה המחאתית שלהם (והרי בזכותה התכנסנו שוב, לא כן?) נעשתה מתוך מצוקה, תלאות וקשיים, מתוך התנסות, הרגשה וחוויה על בשרם, ורק מתוך שכנוע באמינותה זכתה להכרה ולהאדרה. והם לא צריכים תווי הכשר ורישיון מחודש לשיר מ"מארגני מחאות" מטעם עצמם, עם כל הכבוד למטרותיהם הטובות והצודקות. 
  
בעניין אחר באותו הקשר

לא חסרים גרפומנים זריזים, שינצלו את המצב כדי למהר ולכתוב שירים של מחאה, ולהקליט אותם כדי לא לפספס את הגל. בינינו - לא ממש חסרים לנו שירי מחאה חברתיים טובים. ובכל זאת, אם יקרה נס והמחאה הנוכחית תוליד גיבור משלה, חדש ונועז, מדויק ורהוט, ברור ואמיץ, שיהפוך לקול, לפה, לפנים ולדמות שלה – הרווח כולו שלנו.