בפחות משעה וחצי העניק קייל לקהל הצמא הופעה מרשימה, שכללה קלאסיקות לצד קטעים חדשים
אנרגטי, אקספרימנטלי, עדכני
חמש פעמים הוא כבר הופיע כאן, האחרונה לפני כחמש שנים, ועדיין ההתייחסות לג'ון קייל בן ה-69 היא כאל גורו שנושא על כתפיו גלימת קטיפה מחתרתית - רקורד ענק בעל מאפיינים של אגדה, שקשה להפריד מהאיש.
בין אם מדובר בעבודה המוקדמת עם ג'ון קייג', או בהקמת "ולווט אנדרגראונד" עם לו ריד ופרישה מוקדמת ממנה. או הפקת אלבומים פורמטיביים לפטי סמית ול"סטוג'ס". וכמובן, קריירת סולו ארוכה וענפה. דווקא האמן עושה הכול כדי להישאר עדכני וענייני, לפוגג את ענני המיתוס ולעשות לקהל גוד-טיים. ב-22:00 וכמה דקות הוא מתחיל את המופע האנרגטי שלו בזאפה תל-אביב, שיישאר כזה – כמעט ללא רגעים מתים – עד סופו.
Captain Hook מהאלבום Sabotage/ Live (1979) נבחר על ידו להיות השיר הפותח ואחריו Heartbreak Hotel מ- Slow Dazzle (1975) – קאבר מרתק לקטע שבוצע במקור על ידי אלביס פרסלי, בעיבוד מרתק, עם סממני ג'אז וקולו של האמן עובר דרך אפקט מעצים-מעוות, שמעניק לו צרידות חייתית. שני הקטעים הללו, משלבים מוקדמים יחסית של הקריירה בת 45 השנה של קייל (וכ-30 אלבומי סולו), דווקא ממחישים את צד הרוק האקספרימנטלי יותר במנעד הרחב של ז'אנרים בהם הוא פועל.
אחר כך הוא מפריח לעבר הקהל הביתי המשולהב בלון ניסוי מוצלח מאוד: Hey Ray , שיר חדש וסוחף מתוך EP שהוא עומד להוציא בקרוב.
קייל בא לעבוד. אין בולשיט בהופעה הזו. אין תפאורה מיוחדת אלא רק יריעות בד ברקע הבמה. התאורה מינימליסטית וקורקטית, בלי אפקטים מיוחדים. הסאונד מצוין. והאמן - כמעט בלי קטעי קישור בין השירים, פרט לתודות ולהכרזה מדי פעם על שם השיר הבא, הוא מבצע את הקטעים בזה אחר זה ברצף ששומר על דינמיקה ומתח הופעה גבוה. קולו חזק, ואפילו שהוא לא מרקד ולא נע באופן חריג על הבמה (וכך גם חברי להקתו), הוא פרפורמר כריזמטי טבעי ונראה שהוא יכול להחזיק קהל גדול, אפילו כזה שגודש אצטדיונים.
במהלך הערב הוא נע בין הפסנתר החשמלי לגיטרות, חשמלית ואקוסטית, וחוזר חלילה. הלהקה המלווה אותו נתפרה על ידו בדיוק למידותיו הגדולות, וכוללת את הנגנים המיומנים והווירטואוזים דסטין בויר (גיטרות), מייקל ג'רום (תופים) וג'ואי מרימבה (בס). ביחד הם נשמעים כמו חטיבת קצב מתואמת ומהוקצעת.
Look Horizon משנות ה-2000 ו- Amsterdam מתוך Vintage Violence , אלבומו הראשון מ-1970 מבוצעים בזה אחר זה ומשקפים את מניפת היצירה הרחבה של האמן, שכאמור משתרעת על פני יותר מארבעה עשורים. Perfect , Sold Motel ו Things הם הבאים בתור, כשקייל שוטח בפני צופיו-מאזיניו בפשטות מגובשת את כל צבעי הקשת שלו, מפולק-רוק, כמעט קאנטרי, ועד רוק פרוגרסיבי קשיח עם ליינים חזקים, כמעט מטאליים, של גיטרות.
והוא לא מוותר על השמעת קטעים חדשים נוספים, לשיפוט הקהל השפוט והנרגש, ומבצע את הסינגל הבא מה- EP החדש, Whaddaya Mean By That , ועוד קטע מאותו מיני-אלבום שבדרך, Catastrophic .
ואם זה לא מספיק, אז קייל מאפשר טעימה גם מהאלבום שלאחר מכן, באמצעות הקטע Sentimental Don't Get . באופן יחסי, הרבה קטעים חדשים ולא מוכרים, אבל כאלה שמשאירים רושם טוב כבר בשמיעה ראשונה, ולראייה – התגובה האוהדת של הקהל, בחלקו של בני 50 פלוס ו-60 פלוס, בני דורו של קייל שגדלו עליו, וחלקו האחר של צעירים יותר – שכבר גדלו על מיתוס העבר ובאו להתרשם מקרוב.
לקראת הסוף קצב החגיגה המוזיקלית האיכותית מתגבר, עם ביצוע קופצני תוסס, בעל גוון אלקטרוני, ל- Sattelite Walk ולאחר מכן Dirty-Ass Rock'n'roll ואקורד הסיום, בהדרן בודד למרות שאגות הצופים לעוד, שייך ל- Jumbo In The Modern World . בקושי מנינו שעה וחצי של הופעה. קצר מדי. נשאר טעם לעוד. אולי היום בבארבי.
ג'ון קייל, 2 באוגוסט 2011, זאפה תל-אביב.