היכולת להאזין
בשנים האחרונות כששב עידו תדמור לפעילות יצירתית כרקדן וכוריאוגרף תבעתי ממנו פעם ועוד פעם כי יפקיד את גופו וכישרונו בידיהם של יוצרים אחרים. זה מגיע לו, אמרתי שיכולתו הנדירה תשרת גם את כישרונם. זה יהיה מבחן הדדי, טענתי, והמרוויחים יהיו שוחרי המחול שיודעים מה ערכו.
מה שהנחה אותי בעמדה הזאת היא ההערכה הרבה שלי לתדמור כרקדן מזן נדיר, ששלמות התנועה שהוא יודע להפיק ולהחזיק היא מהנדירות ביותר ולא רק על הבמה הישראלית. שלושים שנה של מחול שבשיאן העלה יצירות שלו הן היסטוריה, אבל רק חלקית. כי לפני תדמור, אני מאמין, עוד שנים רבות של ריקוד ויצירה.
המופע החדש "שלושה חדרים" מראה עד כמה צדקתי בעקשנותי. עידו תדמור שב ומתגלה במופע הזה לא רק כבכיר רקדני ישראל אלא כמובחר והמרתק בהם. גופו ורוחו מנערים מעליהם
במופע הזה את עול השנים ומביאים לבמה את החדווה המיוחדת של ראשית חדשה ומסקרנת.
היצירה הפותחת and Mr. מאת רייצ'ל ארדוס מביאה לבמה את תדמור בסולו מיוחד של תנועה אינטרוספקטיבית, מהורהרת, שמכופפת את גוו, תוך כדי כך שהיא פושטת מעליו מקטורן אחרי מקטורן, ואחר כך כשהוא נוחת אל הקרקע, מחפש, מבקש.
לאט, בשלווה, בתנועה בשלה מאוד שחוזרת על עצמה, כאילו מחפשת את האדם ואת חייו שמעבר לצעדי הרקדן המבצע. תנועה מינימליסטית שמבקשת למצוא את החיבור אל מציאות הנרמזת בארון הבגדים הניצב בעומק הבמה.
לצלילי מוזיקה מופלאה של אלברטו שוורץ, שעיקרה מנוגן בצ'לו, תדמור מתנער, ולאחר שקיפל בסבלנות את המקטורנים הוא מכניס אותם לארון – כאל המנוחה והנחלה. כשהוא פותח את הארון הזה לרווחה מתגלה מאחורי המדפים הצ'לן האורח רז כהן, וצריך לראות את תדמור ניצב ומאזין כדי להבין את הדרך הארוכה שלו לנקודת הזמן הנוכחית, להתבוננות העמוקה וליכולת להאזין.
המאפיינים האלה של יצירתה המרתקת של ארדוס מתחברים לשתי היצירות הבאות ומהווים את הבסיס למופע העובר באמצעות הרקדן פאזות של יוצרים שונים המתחברות להיגד מחולי שלם.
השאיפה אל על
העבודה הבאה היא "עשתונות" של אריאל כהן, יוצר בעל תבונת במה חזותית, מוזיקלית ותנועתית.
כהן מעלה את תדמור על הבמה בבגד גוף בעל פאות של שערות המזכירות את שמלות הרקדניות של הבלט הקלאסי ואת נוצות הברבורים שהן נאלצות לרקוד שוב ושוב. ברקע ערמות של בלונים צבעוניים. האמנית האורחת יערה שריג מביאה את תדמור אל המרכז ובעצמה מתייצבת מאחורי מיקרופון ומשמיעה סדרת צלילים ארוכים, בגבהים ובמתחים שונים.
"עשתונות", צילום: גדי דגון
תדמור מתחיל לנוע ברמיזות ההולכות ונחשפות כהיבט מקסים של הבלט הקלאסי עם מידה מדויקת של הומור. במקום המוזיקה הווקאלית של שריג עולה ושרה המוזיקה הרומנטית של הפסנתר של ברהמס, ואת החיפוש הנמשך מאפיין מיצוי של תנועה מושלמת באמצעות הקווים הארוכים שיוצרים הזרועות והרגליים, של הגוף הנמתח, של הראש השואף אל על. ובעיקר של תחושת ההמשכיות, אל אותו נצח ערטילאי שיוצרת התנועה כהבזקי אור נעלמים.
"עשתונות", צילום: גדי דגון
דואט אופראי תיאטרלי
יצירתו של כהן משלימה את ההתבוננות שהחלה שעה קודם לכן, אך היא איננה סוגרת מעגל אלא פותחת אותו לרווחה. בכך הוא מחזק את הנרמז בחדר הראשון של הערב, ומתבטא בהומור מטריף ומסעיר של היצירה האמצעית "החדר הריק" מאת תדמור עצמו. זהו דואט אופראי- תאטרלי שלו עם מירה רובינשטיין, רקדנית-שחקנית שהופעותיה נדירות מדי.
המחול הזה הועלה לפני שנה כיצירה בתהליך במסגרת מחולוהט נקרא אז בשם "קופיקו" ולצדו של תדמור רקדה שני קצמן הנפלאה, שזמן קצר אחר כך עברה תאונת דרכים ונפצעה קשה. תהליך השיקום שלה מבטיח את שובה לבמה בקרוב, ושמחתי לפגוש אותה בהופעה כצופה נרגשת.
"החדר הריק", צילום: גדי דגון
היצירה מועלית עתה תחת השם "החדר הריק" המתאים יותר למהותה והיא מתארת מעגל חיים מצחיק ומרגש של זוגיות שיש בה תשוקה ושמחה לצד ריב ומדון. תדמור ורובינשטיין בתלבושות אופראיות צבעוניות מרהיבות שעיצב ירון ברכה בצלאל כובשים את הבמה ואת הקהל.
הם מניעים אצבעות, מעווים פנים, צוחקים, רתוקים לכסאותיהם, מטפסים על שולחן, פורצים בריקוד קטן, וכל הזמן מפטפטים – בג'יבריש איטלקי – צמד רקדנים מושלמים שיודעים לספר סיפור אנושי, ומזכירים את הצמד סופיה לורן ומרצ'לו מסטרויאני בסרטיו של ויטוריו דה סיקה.
לא קל להיות יוצר עצמאי אצלנו, והמאבק על הזכות להתייצב על במה הוא תמידי. תדמור למד את זה בדרך הקשה, וממנה הוא יודע להמשיך הלאה, ליצור בעצמו ולעמוד לרשותם של יוצרים עצמאיים צעירים וחדשים. בערב הזה הוא מוכיח כי לפניו עוד שנים נפלאות להנאתנו.