הפקה מושקעת

לא עפתי על מוש בן ארי בקיסריה. לא מסתדר לי אתו בהופעות. הוא לא נוגע בי ולא בפעם הראשונה. לא הצלחתי להתחבר אליו גם בהופעת זריחה על המצדה. וזה מפליא אותי כי חיק הטבע - גם מצדה וגם קיסריה, ותחת כיפת השמים - הם המקומות הנכונים לשמוע אותו. לאלבום החדש שלו אני מתחבר הרבה יותר. הרבה יותר זה קצת קטן, כי אני חושב ש"תסתכל לי בעיניים" הוא אלבום יפה במידה לא רגילה. ואי ההתאמה בהנאה ממנו בבית ועל הבמה מציקה לי ומטרידה אותי.
 
ככל שאני חושב על זה, מתחוור לי שאני מעדיף לשמוע אותו מאשר לראות אותו. ולא, חלילה, שיש לי משהו נגד איך שמוש בן ארי נראה. נהפוך הוא: דמותו הכהה, עטרת הדרדלוקס, התכשיטים המצועצעים והכבדים לצווארו ועל ידיו ולבטח אחיזת הגיטרה שלו הם חומרים שיוצרים הילה של כוכב, שלא להגיד כריזמה. אלא שדמותו סטאטית מדי לטעמי, לא מקרינה על חלל הבמה, לא מייצרת סיפור ובתנועה הדלה שלה היא לפרקים ההיפך הגמור מהאנרגיות שהמוזיקה שלו מייצרת ומייצגת. וכנראה שמישהו משנינו – הוא או אני – צריך לעבוד יותר על עצמו (רמז? בשבילי זה קצת מאוחר...).
 
כל זה כהקדמה לפני האמירה שהופעתו האחרונה בקיסריה, שבה מצד אחד חגג עשור לציון פעילותו כסולן ומצד שני חגג עם אוהדיו הנלהבים את ליל האהבה, הייתה קצת משעממת. אמת, היא הייתה משובצת באבני דרך ובלהיטים גדולים, אפילו ענקיים, מחמשת אלבומיו כסולן וגם קצת קודם לכן; והקהל הגיב בהתלהבות, בתשואות, בהצטרפות לשירה וגם בניתורים ובפיזוזים; אבל לא התחברתי, אולי גם לא הבנתי (את סדר השירים, את מה שהוא ניסה להגיד ואת קטעי הקישור החסרים) וגם קצת כעסתי על הטריק הזול ובזבוז הזמן של רקדנית בטן במיני-מחרוזת "איילת חן" ו"אם ננעלו". מה הקשר לכל הרוחות, וסליחה מהצופה המשולהב.

מרקחת מוזיקלית נהדרת
 
אחרי שני אלבומים עם אסי אילון, שעדיין מלווה אותו בנגינת גיטרות, את האלבום החמישי הפיק כאמור פילוני, שכבר שיתף פעולה עם בן ארי כמפיק המוזיקלי של הופעותיו. לפילוני יש את זה בהוויה. הוא חי את הגרוב הג'מייקני מצד אחד, ומתמודד עם המורשת הגלילית הקצרה אך המשמעותית של בן ארי מצד שני.
 
התוצאה? מרקחת מוזיקלית נהדרת ויפהפייה, גם על הבמה אך יותר מזה באלבום, של צבעים, טעמים וניחוחות אתניים מכאן ומכל העולם. אלמנטים ערביים ומזרחיים כבדים וחריפים מקבלים טוויסטים אנרגטיים מרשימים כמו ב"כמה שאני אוהב" או ב"אספר לך הכל וב"דאנס בר", והמזרחיות הים תיכונית שומרת על כבוד גלילי אצילי אך סוחף, אם זה ב"דרך" או ב"זמן לאהבה", שבסיועו הנמרץ של דרבוקיסט בעל אצבעות זהב בשם אנטון (שממשיך גם ל"איילת חן", בו ינהל דו-קרב מלהיב עם המתופף עומר ברק) מביאים את המופע לשיאו. דווקא בגרוב תימני-דרוזי-גלילי-ערבי, הכי ישראלי אותנטי שאפשר. זה המקרה שלחאפלה יש הקשר מוזיקלי חיובי.

גם הסיום מקורי ומרהיב. "ג'ה" שמופק כהמנון כנסייתי "ממריאים", שכשמו נישא על רגאיי חזק, זוכים לתאורת רסטפארי של ירוק-אדום-צהוב, ומוש בן ארי ניצב במרכז הבמה מתופף בקדחתנות ועל גופו תאורת קומזיץ, מלמטה למעלה.

קודמים לו "תלמד למחול", שיר הדרכה לחיים, תומך ומעודד, ששמו מעיד על התכוונותו. הגוון פולק רך עם נטייה להמנוניות (שגם מוכחת בהופעה!) בזכות ההזמנה מפורשת להצטרף לשירה במעברי הו-הו-הו שכאלה. טריק שעובד גם ב"רחוק רחוק" הבא אחריו, שגם בו הגרוב עצל אך ממכר, שיר מסע בדרכו ומסקנתו: לא חייבים לחפש את האושר במרחק. פילוני מתכנת להנאה, מכליא בין חצוצרת טיחואנה במהלכו לכינור ערבי (תומר מוקד) בסיומו.