"ליצור לאנשים מתוך אנשים"
בימים שבהם מחאת האוהלים יורדת מן הכותרות הראשיות היא מקבלת רוח גבית ממקור לא צפוי: פסטיבל תיאטרון הרחוב ה-15 בבת ים שייפתח ביום שלישי השבוע ויכלול עשרות מופעים מהארץ ומחו"ל.
בין ההפקות שיעלו במסגרת הפסטיבל השנה לא מעט הפקות שיש להן אמירות אקטואליות לחיינו כאן ועכשיו. דוגמה בולטת היא ההפקה "הדלתות" שיצרה קבוצת "משו משו" - קבוצת אמנים צעירים שקבעו את מושבם בשכונת קריית יובל בירושלים.
ההפקה נולדה מתוך הסיפורים של תושבים קשי יום של השכונה, שמאבק על דיור הוגן הוא חלק מחיי משגרת החיים היומיומית שלהם, סיפורים שהם חלק מן המצב הכלל ארצי שבשמו יצאו מאות אלפי אזרחים לרחובות בחודשים האחרונים.
את הקמת קבוצת "משו משו", העוסקת בתיאטרון קרקס ובתיאטרון רחוב, יזמה מירית ינאי (28) במאית ושחקנית בוגרת מסלול הבימוי של סמינר הקיבוצים. "החלטנו לעלות לירושלים כי נמאס לנו מהביצה התל אביבית העולה על גדותיה וכי רצינו ליצור משהו שקשור לאנשים מתוך האנשים ולא משהו מנותק בתוך חדרי חזרות" מספרת ינאי.
"ירושלים מאפשרת את האופציה הזאת כי בה כל שכונה היא כמו כפר שבו כולם מכירים את כולם ויש לה הווי וסגנון מסוים משלה. אני באופן אישי מאוד אוהבת את ירושלים ותמיד חלמתי לגור פה אבל זה לא הלך בקלות, חלק מחברי הקבוצה לא שרדו את המעבר אז צירפנו כמה חברים ירושלמים".
ארגון הסטודנטים הירושלמי "רוח חדשה" חיבר את הקבוצה עם המינהל הקהילתי בקריית יובל שנתן להם סטודיו לחזרות פעם בשבוע ואימץ אותם כקבוצת הבית שלו. ככה החלו החברים (יעל גידעוני, ארז לבין, ניר לנדא, מיכל מסיקה, ורד רגב ומיכל לוטן) ליצור בתוך השכונה. בתחילה יזמו אירוע פורים גדול בשכונה ואחר כך יצרו הצגת ילדים ירוקה בשם "היער שצמח לבד", שאף שנכנסה ל"סל תרבות".
קבוצת משו משו, "היער שצמח לבד" (תמונת יח"צ)
ואיך נולדה ההפקה החדשה "הדלתות"?
"מתוך החיים בשכונה כל הזמן שמענו קולות חזקים מאוד של התושבים בנושא הפינוי בינוי. יותר מ-30 שנה הם יושבים פה, מקווים ומייחלים לפינוי בינוי ויש כל מיני ועדות שמוקמות כדי לראות איך מקדמים את הנושא.
"זו שכונה מאוד מגוונת – יש בה רחובות של מעמד ביניים ומעלה ויש רחובות שגרים בהם אנשים ממעמד סוציו אקונומי מאוד נמוך – מעין בנייני רכבות משנות השבעים ועוד קודם לכן, מטים ליפול, מתפוררים. אלה בניינים שנבנו בזמנו במהירות כדי לאכלס את העולים ממרוקו ומצפון אפריקה. אמרו להם שאלה בתים זמניים ושנים הם נלחמים שייבנו להם בתים נורמליים ובמקום זה המדינה מעלה את מחירי הקרקעות ומסביב קבלנים קונים קרקע ובונים בנייני פאר כדי שיכסו את עלות הקרקע שהופכים לבנייני עשירים. ובהם לא מטפלים.
"ראינו את המאבקים בתוך השכונה אל מול כל המצב שקורה מסביב והצטרפנו לוועד שכונתי שהם הקימו , שמענו מה יש להם להגיד ואיך הם מטפלים במצב וגם הצטרפנו למחאה ועשינו אתם תיאטרון מחאתי ברחוב. מפה לשם התחלנו לגלגל את ההצגה שמדברת על בתים מתפוררים מול בנייני פאר ובכלל על מצוקה כללית של התושבים לשרוד במדינה.
"על כל זה התחלנו לעבוד במאי השנה, אחרי עבודת תחקיר ארוכה ועם הזמן זה הפך להיות הכי רלוונטי למה שקורה מסביב. השכונה היא מיקרוקוסמוס של האוכלוסייה בישראל גם מגוון האנשים דתיים חילונים וחרדים גם בגלל האמידים יותר ופחות עולים חדשים וותיקים ממש מין מיקס ופתאום לגלות שזה ממש מייצג מאבק כללי שקורה בכל הארץ זה היה די מרגש. הסתובבנו הרבה בשכונה, במרכז המסחרי, ראיינו אנשים, קיבלנו השראה מדמויות שקיימות פה בשכונה. וככה התחלנו לגלגל את ההצגה".
"הדלתות" (צילום: מאי קסטלנובו גלילי)
ארבע דלתות לארבע דמויות
מה קורה בפועל בהצגה?
"ההצגה נעה בין עולם קצת סוריאליסטי יותר רומנטי לבין הקושי והסיזיפיות והמצוקה ('מצוקה היא מילה שאני לא כל כך אוהבת, יש לך מילה אחרת בשבילי?'). הרעיון היה ליצור משהו מתוך השכונה שבא אל השכונה ולהנגיש את התיאטרון לאנשים שלא הולכים להבימה או לקאמרי כדי לראות תיאטרון.
"יצרנו ארבע דלתות גדולות מאוד וצבעוניות ולכל דמות בהצגה יש דלת. ארבע דמויות שפחות או יותר מייצגות את מגוון האוכלוסייה: אפרים המבוגר, שולה בשנות הארבעים שלה, רפי - רווק מזדקן ואורָנית (במילעיל) שהיא ילדת מפתח שאמא שלה חד הורית ואף פעם לא נמצאת בבית כי היא צריכה לעבוד.
"כל הדלתות על גלגלים וזה בא לסמן את הארעיות של הבית, המקום שאתה אף פעם לא בטוח שזה המקום שלך, קצת דומה לאוהלים שהוקמו. דלת מייצגת גם עניין של גבול מה החלק האינטימי שלי החיים האינטימיים שלי לעומת החיים בחוץ ואיך זה מתערבב במצבים כאלה. לקחתי השראה מבניין רכבת ליד הבית שלי. בקומה התחתונה יש דירות סמוכות דלת ליד דלת. הגינה משותפת וכשאתה יוצא לגינה אין גבול - הכל ביחד, אתה לא יודע מה של מי ואתה שומע את השכן כשהוא במקלחת, כשהוא מדבר עם אשתו. הערבוב בין האישי שלי לבין החוץ הוא מאוד גדול.
"על בסיס זה וסיפורים שאנשים סיפרו לנו מהחיים שלהם איך פעם הייתה השכונה ומה קורה היום בנינו סצינות קטנות שחלקן סיפורים קטנים ואינטימיים בין שכנים, חלקם מפגשי סכסוך ובתוך כל זה המצב הכללי איך הוא משפיע הקושי והייאוש שבעקבות זה. ניסינו לתת להצגה לשמש מראה של מה קורה ועוד דבר - שבו אני לא בטוחה שהצלחנו - לנסות ולתת מבט אחר על כל המחאה והמהפך - להראות תמונה עתידית יותר חיובית לאן כל זה מוביל - לעולם קצת יותר קשוב, יותר מכיל, יותר מקבל, יותר שוויוני".
גם זה נשמע מאוד ברוח מחאת האוהלים
"אני קוראת לזה 'האנרגיה האנושית', שהיא קצת אחרת מגבריות, מלחמה, היררכיה. כל המחאה הזו היא מחאה של לב פתוח. אנשים לא עושים את זה ממקום של אלימות אלא ממקום מאוד יצירתי, אחת המהפכות הכי יצירתיות שראיתי וקראתי עליהן בהיסטוריה. מבחינתי זה מייצג את העניין הזה שהכל בא מהלב באמת, ממקום באמת יותר שליו. נשי. מתחיל העידן הנשי".
כבר שנתיים וחצי שינאי היא ירושלמית מבחירה ולדבריה "תמיד נורא רציתי לגור בירושלים שיש בה משהו בין אירופה לישראל בין כפר לעיר. הרבה מקומות ירוקים, אוויר ירושלמי". מלבד בימוי ומשחק היא עוסקת גם בהפקה ותחת הכובע הזה היא גם הקימה את איגוד היוצרים הירושלמיים במשותף עם "רוח חדשה".
"הדלתות" ( צילום: מאי קסטלנובו גלילי)
"בירושלים יש ואקום מבחינת צעירים. בזמן שאני פה אני פה מרגישה שיש התעוררות לכיוון חדש צעיר. יש המון מקום לזה, מעודדים את זה, רוצים שזה יקרה. לא חושבת שהייתי מצליחה למצוא סטודיו לקבוצה ותקצובים בשום מקום אחר וכאן עזרו לנו 'רוח חדשה', הקרן ירושלים, מנהל יובלים, "צעירים במרכז' וגם הסוכנות היהודית.
ומה עם "הדלתות", תעלו אותה במקומות נוספים חוץ מבת ים?
"הופענו אתה בשכונה בקריית יובל במיני מאהל שהקימו פה במרכז המסחרי וזו הייתה חוויה מדהימה כולם נהנו והיה ממש כייף. אנחנו הולכים להופיע בפסטיבל עכו בסוכות. נקווה שאחרי שנסיים עם הפסטיבל נמשיך להופיע עם זה פה בשכונה וגם אם איכשהוא נצליח להעביר את הדלתות למאהל המרכזי בעיר בגן הסוס. זו העברה מטורפת. אפשר לכתוב שדרושים מובילים מתנדבים לטובת המאבק".
"הדלתות" תעלה בשלושת ימי הפסטיבל לתיאטרון רחוב, 25-23 באוגוסט 2011 ברחוב הסוללים בבת ים בשעות 19:00, 20:45.