חוש אלתור מפותח

לפי נתוני הפתיחה זה היה אמור להיות אחד הפסטיבלים הפחות מוצלחים: תכנית שנבנתה על עוגן לטיני (פלמיירי שהבריז), ווקאלי (ליז רייט הבלוזית שהבריזה),ניו אורליאנסית (טובה סקיני, כנ"ל) וירטואוזי עמוק (הפסנתרן מוראן ,כנ"ל) וכל אלה מבטלים בהתראה של סוף שבוע והעיתונות מתרכזת במצב הביטחוני.

כיצד הפך הפסטיבל לפתע לאחד הפסטיבלים השמחים ביותר, המשובחים מכל בחינה שהיא?  הפתרון נעוץ בחוש האלתור, תכונה הכרחית לכל העוסק בג'אז, וברמתם הגבוהה של הנגנים הישראליים, המבוקשים בכל פסטיבלי הג'אז ורק בישראל נקראים "מקומיים".

עתה נראה את התחליפים, אחד לאחד. במקומו של פלמיירי הגיע הרכב שהופיע לילה קודם ב"לבונטין 7"- הפסנתרן ג'וני לינדנר עם שלושת האחים כהן: ענת הנהדרת בקלרנית וסקסופון, אבישי החצוצרן שהצטרף יותר מאוחר לשני הרכבים נוספים ויובל בסופרן ואלטו סקסופון. ההרכב המהודק והמשופשף לא היה זקוק לחזרה נוספת.

במקום ליז רייט הגיעה זמרת מפורסמת פי כמה, פרפורמרית שכבשה את אילת ב-1998 וב-2006- דיאנה ריבס שהגיעה ליום האחרון. במקום סקיני טובה הגיע המקישן  רוברטו רודריגז שהופיע שלושה ימים קודם לכן ב"בית אביחי" בירושלים עם הרכב ישראלי עם רפרטואר שמיזג קצבים קובניים ושירי לדינו.

 את ג'ייסון מוראן אי אפשר להחליף אבל אפשר להביא  את המנהל האמנותי, אמן הבס אבישי כהן, שנתן את מה שבאזני נשמע כקונצרט הטוב ביותר שלו עם הטריו הקבוע העכשווי שלו- הפסנתרן עומרי מור המשתבח כל שנה - פחות להטוטי פסנתר ויותר חדירה מושלמת לתחום האתני.

כדאי להרחיב את הדיבור על הופעה זו משום שאבישי כהן נפרד מהפסטיבל אחרי שלוש שנים והוא השאיר חותם ברור בהדרנים. בשלושת ההדרנים הוא שר ולמרות ביצוע בינוני של "אלפונסינה והים" של מרסדס סוסה הוא התעלה על עצמו ב"אברהם אבינו" הספניולי וב"שלום עליכם מלאכי השרת".
 
עדיין היה צריך למלא חורים כי האמנים שלא באו היו אמורים לתת שמונה הופעות מתוך 32. ולא סתם הופעות אלא הופעות באולם "ארנה " המכיל 4,000 מקומות. לשם כך הובאו שלומי שבן ואסף אבידן, כאשר האחרון לווה בחלק מהשירים על ידי הצ'לנית קרני פוסטל.


ג'סי פאלטר וסם בארש (תמונת יח"צ)
 
פתרונות יצירתיים מעולם הפופ

זו הייתה החלטה לא פשוטה: בעוד רוב פסטיבלי הג'אז כוללים הופעות שאינן ג'אז טהור מפופ, רוק ומוזיקת עולם, פסטיבל הים האדום מקפיד על מינון מינימלי של אמנים מז'אנרים אחרים.

אסף אבידן שניגן בפסנתר וגיטרה נתן מופע השונה בתכלית מהמופע הקבוע עם המוג'וס. הוא דיבר הרבה, חשף את עצמו ואפשר לשמוע את יצירותיו במצב כמעט ערום. בעיני נשמעו רוב השירים אותו דבר- מילים מעניינות, אולי, ומלודיות חד גוניות. גם צבע השירה לא השתנה בין שיר לשיר. הנוער ממש השתגע אחריו - ואפילו שמעתי ילד האומר כי ההופעה שינתה את חייו.

שלומי שבן לעומת זאת הוא אמן אלתור מהשורה הראשונה, שפרשנותו לסשה ארגוב, רנדי ניומן, מאיר אריאל ויצירותיו המקוריות הם תערובת של קלאסיקה, פופ וג'אז. בנוסף הוא העלה את אחד מאלילי הנעורים שלו, יוני רכטר שסיים שעה קודם את המופע שלו – "בתנועה מתמדת". יחד אתו עלה החצוצרן אבישי כהן והטריו ניגן  משירי רכטר, שבן וסתם בלוז, כולל פרודיה קטנה על אסף אבידן.

חלק גדול מהפתרונות היצירתיים הגיע דרך המפיק הוותיק מיקי גוב והמנהל המיועד הבא, שטרם הוכרז רשמית - דובי לנץ, האיש מאחורי פסטיבל גבעתיים  ופסטיבלים אתניים רבים וכפי שהבנתי פנקס הטלפונים שלו עבד שעות נוספות, בעיקר בניתוב הנגנים  ליצירת שיתופי פעולה.

גרגור מארה (תמונת יח"צ)

רבים שאלו במשך הפסטיבל מדוע לא פנו קודם לאותם הרכבים: התשובה לא פשוטה. מנהל אמנותי בדרך כלל לא מרכיב את עצמו כחלק  מהתכנית. אמנים שהופיעו בארץ סמוך לתחילת הפסטיבל אינם מועמדים מכיוון שכבר ראו אותם. ניתן גם להבין את השיקול הראשוני לא לפנות שוב לדיאן ריבס שהייתה פה לפני חמש שנים.

בהתחשב בכל אלה אני מאמין שהפנייה לאמנים לבוא ולתת שכם להצלת הפסטיבל יצרה אצלם מוטיבציה נוספת שהתבטאה בנגינה עם הרבה נשמה. למשל הופעתו של הסקסופוניסט דניאל זמיר בדואו עם הפסנתרן הצעיר ניתאי הרשקוביץ שפתחה את הפסטיבל הייתה אנרגטית ביותר, וזמיר שסגנונו הופך יותר ויותר תפילתי היה הפעם מאוד קומוניקטיבי ואף העלה את הבסיסט גלעד אברו והמתופף אמיר ברסלר- שיחד עם הרשקוביץ  הופיעו למחרת כטריו. הצמד שהיה עסוק מאוד לאורך כל הפסטיבל. בלחץ הנסיבות הופיע אברו שלוש פעמים בערב הראשון!

האורחים: רמה גבוהה בדרך כלל

במופעים שרצו על פי התכנית הייתה בדרך כלל רמה גבוהה, אם כי היו מספר בחירות תמוהות.

הזמרת ג'סי פאלטר נחנה בתנועות נמרצות ובשפת גוף שאינה קשורה בהכרח לתוכן השירים. היא נעה על הגבול בין ג'אז לפופ וקולה אינו מעניין. המלווה שלה, הפסנתרן סם בארש, הוא יצור אקסצנטרי בהתנהגותו, מאוד קשור למלודיקה שלו, שעליה הוא מנגן במיומנות גבוהה – אך יותר מדי. הצירוף שלהם אמור לשעשע ולרגש - כל זה לא קרה.

 דווקא בג'אם הלילי היא שרה בלוז אחד ממש טוב, לא מלחיץ, לא מוחצן. סם בארש עלה הרבה מאוד לג'אמים, וכשניגן במידה- תרם לאווירת הג'אם-אך לא וותר על המניירות שלו- מה שהכשיל לדעתי את ההרכב לאורך כל הדרך.

הפסנתרן הקנדי מייקל קייסהאמר מנגן בוגי ווגי מסורתי, רוקנ'רול של שנות החמישים, כותב שירים המתכתבים עם הז'אנרים הללו, רוקד ושר. אני מאמין כי הדוגמה של פאטס וולר ששילב וירטואוזיות עם בידור  עומדת לנגד עיניו. אל הטריו שלו נוספו שלושה נשפנים-שניים ישראלים (גלעד רונן  בסקסופון ומורן בראון בטרומבון). הוא גם חגג יום הולדת למתופף עם זיקוקים שהוכנו מראש. הקהל היה מאושר ולא נתן לו לרדת.

בעיני ההופעה שלו הייתה רדודה משהו, הרבה שטיקים מיושנים שאבד עליהם הכלח. אולי אפילו  העציבה אותי העובדה שהיותו כל כך צפוי לא הפריעה לאף אחד. יתכן שבתמהיל הכללי יש מקום גם לבידור כזה.

ראול מידון הוא סינגר-סונג רייטר עיוור, אישיות מאוד צבעונית המופיע בגפו תוך נגינת גיטרה ותופים. שיריו ממזגים מחאה חברתית וחוכמת רחוב וסגנונו נוטה לרגאי ולטין –פופ. אהבתי בעיקר את הרגע בו הוא חבר לדיאן ריבס בשיר  AFRO-BLUE.זה היה אחד הרגעים הגדולים בפסטיבל. כשהופיע בגפו אני מודה שלא נכנסתי לגרוב שלו ופשוט השתעממתי.

גרטשן פרלטו (תמונת יח"צ)

היו מספר אמנים מאוד טובים ומקוריים דווקא בקרב הפחות ידועים: גרטשן פרלטו הצעירה, בתו של הבסיסט של זאפה דייב פרלטו ניחנה בקול מאוד אינטימי, אישיות מלבבת ,טעם משובח וחוש הומור עדין. יש לה חושניות המורגשת היטב כשהיא שרה בפורטוגזית והכי טוב לשמוע אותה במועדון קטן עם כוס יין. נתנו לה אמנם את המקום הכי קטן - אך גם הוא חלל של 1,000 מקומות. מאוד אהבתי את הנינוחות שלה, וגם כשעלתה לג'אם הביאה איתה את הניחוח של האקזוטיות הנשענת על מוזיקליות טבעית.

גרגואר מארה הוא נגן המפוחית הכי מעניין ששמעתי אי פעם, המשלב מוזיקה אתנית, ג'אז ובלוז. מוזיקאי ענק שמוציא סדרות של צלילים כאילו החזיק בפה מקלדת שלמה. הוא עלה פעמיים לג'אם אחרי המופע והשביח גם את הנגנים הצעירים  שעמדו לידו.

סטיב סמית', מתופף ותיק הביא חבורת פיוז'וניסטים קשוחים הנקראת VITAL INFORMATION ואליה  צורף המקיש הישראלי גלעד דבורצקי, שהופיע איתם בעבר. נגינתם הייתה כיף טהור. זורמת, אנרגטית, משתמשת בכל השכבות שהביאו ליצירתו של פיוז'ן אמיתי, כולל מוזיקה הודית. לפעמים אתה צופה במכונת קצב אנושית ומתפלא איך אפשר לנגן כל כך ברור ופשוט לכאורה, ומתחת מסתתרים מקצבים מורכבים ביותר כמו שבע וחצי, למשל.

את הבידור הלטיני הבסיסי ביותר שמענו מהלהקה שהשתלטה על הג'אמים ביומיים הראשונים- הרכבו של פדריטו מרטינז. ארבעה נגנים שהבולטת מהם הייתה דווקא הפסנתרנית אריקני דוראן. ההרכב עובד על ממבו בסיסי ביותר, כולם שרים בקולות והכלי הנותן את הפעמה הוא הקאו-בל. ההרכב השתלט על הג'אם ביומיים הראשונים וממש ביקש, ונענה, לקריאה לעמוד ולרקוד. מצד שני מי שמוזיקה לטינית לא בראש שלו- בין אם הוא מוזיקאי או קהל- מצא את עצמו מחוץ למעגל.
 
שנת הפסנתר

בין האמנים הישראלים  היה ברור שהשנה היא שנת הפסנתר. השולטים היו עומרי מור ושלומי שבן. אך לא פחות טובים היו שי מאסטרו - לשעבר המלווה של אבישי כהן וניתאי הרשקוביץ. ההבדלים ביניהם היו בניואנסים: אורך קטע, בהירות , ריכוז פנימי, שקיפות ויצירת דיאלוג פנימי בתוך הטריו. וכמובן היו הוותיקים- יוני רכטר ודני גוטפריד, המנהל הקודם, שהראה כי כוחו יפה גם בגיל 72.

הסקסופון-הכלי שמייצג בעיני רבים את מהות הג'אז נדחק השנה לפינה ונוכח בעיקר בסקסטט של ארז בר נוי ואצל קבוצות הנערים שניגנו בכל פינה. בר נוי, שבשנים הקודמות ניהל בהצלחה רבה את הג'אמים, הסתפק לצערי במופע שלו בלבד וחבל כי הג'אמים לא התנהלו בחדווה ובסדר שאפיין את השנתיים האחרונות. למעשה עד שעה ארבע לפנות בוקר ניגנו הילדים וכמה מהם הם באמת כישרונות עצומים מכל בחינה- אני בעיקר זוכר את חמישיית שאול ברקני.

ארז בר נוי (תמונת יח"צ)

פרט ליום האחרון, שבו האורחים כבר היו עם רגל אחת בחוץ - היה לאורחים ייצוג נכבד בג'אם. כבר ציינו את גרטשן, את רביעיית פדריטו מרטינז ובנוסף להם עלתה ענת כהן, אבישי כהן החצוצרן, סטיב  סמית' עם גלעד דבורצקי, הפסנתרן ג'ון לינדנר, נגן המפוחית  מארה ועוד, אך בהעדר יד מכוונת אחראית שגם תדע להוריד נגנים, חשתי אכזבה אצל בוגרי הג'אמים - מוסד ייחודי של אילת שהתפרסמה כמקום שבו הנגנים נדיבים גם אחרי המופע הרשמי. הקלות שבה יכולת למצוא מושב בשורה הראשונה מעידה על הצבעה ברגליים.

סך הכל, הרבה רגעים בלתי מתוכננים ובלתי נשכחים ופלישה מסיבית של מוזיקת פופ מצביעה על הכיוון החדש בו מוזיקת עולם ומוזיקות פופ יתמכו בגרעין הקשה של הג'אז הטהור ויתנו לו עוגן כלכלי יותר מוצק. 

פסטיבל ג'אז בים האדום ה-25 נערך בין התאריכים 24-21 באוגוסט 2011 בנמל אילת.