כל כך פשוט כל כך טוב
 
כמה זמן הם איתנו? עוד מעט 20 שנים מאז הקליטו את "זמן סוכר" אלבום הבכורה שלהם שראה אור ב-1993. ולמרות הזמן הלא קצר שעבר, למרות השינויים בהרכבה והמשברים הלא פשוטים שידעה (כולל שני פירוקים, אחד מינורי ואחד משמעותי יותר של שלוש שנים, בין 98' ל-01), "איפה הילד" היא עדיין להקה "חזקה", שכוחה עדיין במותניה, הרכב שלא אמר את המלה האחרונה מבחינה יצירתית, לבטח לא נגינתית ובימתית.
 
"איפה הילד" היא אולי להקת הגיטרות הוותיקה האחרונה בסביבה, אחת השרידים לתור הזהב של להקות הרוק הישראליות מראשית שנות התשעים. שתי גיטרות, בס תופים, סולן ועוד שני זמרים. הכי פונקציונלי ובסיסי שצריך, הכי טוב ונבון שיכול להיות.
 
מפאת ותיקותה וגם מפאת גילם של חבריה (בהרכב שנתקבע כבר ב-89', כלהקת הופעות שכללה את חמי רודנר - שירה ובס, אסף שריג - גיטרות ושירה, אופיר בר עמי -  גיטרה ושירה ואסף מרוז - תופים) המוזיקה שלה עשוי להיתפס לכאורה כרוק'נרול שהספיק להתברגן. גם תנאי הפתיחה תרמו להרגשה: זאפה גדוש באוכלוסייה מבוגרת יחסית (למרות שלהי החופש הגדול)  וזהו מופע ישיבה. כאילו מיועד להעביר אותה בהמנונים ובשירה בציבור.
 
טעות. "איפה הילד" ממשיכה לתת בראש כאילו השנים לא השאירו בה סימנים. כאילו לא התפרקה או נשברה מעולם, כאילו נשארה צעירה ומלאת תשוקה כביום היווסדה. הרוק הקיבוצניקי עם הטאץ' האורבני שלה ממשיך לעבוד. הפופיות היצירתית, הנגינה הקשוחה והנויזית, ההשפעות ההזייתיות הטקסטואליות עדיין חיות ומנומקות. ונוכח הדיוק בביצוע, והבמה הקטנה של זאפה נראית פתאום גדולה, לגמרי במידה הנכונה, להכיל מופע רוק של הרכב מקצועני לעילא, שאפילו מוצא בה מספיק מרחב לתנועה.
 
וכל זה בלי דיבורים כמעט בין השירים. בלי פירוטכניקה, בלי לדים לוויזואלי, בלי מסכי וידאו לתפארת המליצה. רק תאורה טובה ומדויקת (עדי שרון) שגם במה קטנה כמו זאפה יכולה לארח, קצת עשן והמון מוזיקה טובה. בלי פאלאוורה, אחיזת עיניים ומעברים מיותרים להרוויח זמן. הדבר נטו. נגינה תענוג. שיתוף פעולה קולי מדויק בהרמוניות, מרשים בפרגון ובתמיכה. ורק הישיבה, שלנו בקהל, מטרידה ומציקה. בא לך לקפוץ, לרקוד, לנתר בחדווה, לשאוג על כלות, לדפוק את הראש. כל כך פשוט, כל כך טוב. 

 
גם "עף ברוח" הוא שיר כזה. גם הוא על מזג האוויר ועל המצב הקיומי, הנידף ברוח, שלנו. שריג סולן. השיר מתגעש לסערת גיטרות נהדרת אם כי נדמה שהחבורה עדיין לא החליטה איך לסיים אותו.
 
ביניהם לבין שני שירים חדשים נוספים, מפריד סנדוויץ' של "כוכב חדש" (שיר מולדת בדרכו) ו"רק בשביל לקבל חיזוק" (אולי השיר הכי רגשני שלהם, בעצם שיר סולני, אופי של בלדה, תחינה של חמי, אם כי בביצוע רזה שמנסה למחות רגשנות יתר) מ"איפה הילד?", כשבתווך נתון "הביאו את הסתיו", אפרופו מזג האוויר, כשהאחריות לביצוע הפזמון שלו מוטלת על הקהל.

החדשים הנוספים הם "קוף בלוז", שנושא גוון פאנקי ומסתמן כלהיט, אם לא ברדיו אז בהופעות, ו"מנסה", שכבר חי כשנתיים, אך מחכה להשתלב באלבום הקרוב. גם בו, כבשירים רבים אחרים בהופעה, שיתוף הפעולה הקולי של רודנר לשריג מעיד על חיבור ודבק טובים ואווירה טובה של יצירה.   
 
הילד הלך הפלא נשאר
 
חלקה השלישי והאחרון של ההופעה נפתח עם "אהובה הקטנה", הסולו היחיד של נגן הגיטרה המובילה אופיר בר עמי. שריג, נגן הגיטרה השנייה, משמש לו קול שני, ורק חמי מכניס לשיר טירוף חינני, עם נה נה נה ניחר.
 
רודנר, להוט ונלהב כמו היה נער, מוביל את נבואת הזעם של "זוהי סדום" ("מי אני שאטיף לכם/ שאומר לכם מה לעשות/ ליצן עם פה גדול מפחד מאלוהים/ לא מעיז לגדול אני לא יכול"). וממנו גולש, במעבר טבעי לגמרי ל"אחד אלוהים", שמוצג כמי שנולד ויוצא מתוך השאול, שיר הזעם, ההתרסה והלתת בראש, בנוי טיפ-טופ, בהפקה מוזיקלית לתפארת ובהלימה מושלמת שבין לחן, טקסט, נגינה וביצוע. רודנר מרעים בקולו ושריג תומך מצוין.
 
"לבן בחלום שחור", שמסמן את בוא ההדרנים, מנוגן על גבול ההבי מטאל אם לא מעבר לו. גם "נפלת חזק" הוא כזה. שיר פרטי שהפך לתו היכר של להקה, והם מאריכים ומכייפים עליו בסיום הרואי. כשהדובדבן של "מישהו שומע אותי" נשמר לסיום הסופי. רודנר פוער פה כמו היה סטיבן טיילור מ"אירוסמית", הקהל על הרגליים וההופעה נגמרת כמו שהיה צריכה להתנהל לכל אורכה.
 
ואני חושב של"איפה הילד" ראויה האמירה - הילד הלך, הפלא נשאר. באמת להקה במיטבה. רעבה, להוטה, מתואמת ועצומה. מפגן אפקטיבי ואיכותי של רוק'נרול.
 
איפה הילד בהופעה. זאפה תל אביב. חמישי 25 באוגוסט 2011