הכוח של הבובה

בשלב מסוים במהלך השיחה שלנו נטלה דבורה צפריר את בובת הקרמיט מאחד המדפים בחדר שלה (שקירותיו ומדפיו עמוסים בבובות מכל הסוגים והמינים). היא הכניסה את ידה אל ראשו ובכמה תנועות יד הדגימה לי  כמה הבעות מוכרות של הקרפד העגמומי. ברגע הזה היה אצור הקסם של מה שהיא ניסתה להסביר לי במהלך ביקור בן שעתיים בבית הספר שלה לתיאטרון בובות -  הקסם שבו חפץ דומם הופך ליצור חי. ואני , שמעולם לא חיבבתי במיוחד את קרמיט – נשביתי בקסמו הירקרק.

בית הספר לתיאטרון בובות ודרמה הפועל היום במכללת לוינסקי בתל-אביב,  נוסד על ידי דבורה צפריר ב-1990. בשנה זו היא העבירה בפעם הראשונה קורס בתיאטרון בובות למבוגרים.

לתיאטרון בובות נחשפה במהלך לימודיה לתואר בחינוך יצירתי בסמינר הקיבוצים בקורס שהעביר בזמנו הדס עפרת (הנמנה על מייסדי תיאטרון הקרון, בית הספר לתיאטרון חזותי והזירה הבין תחומית). בעקבות אותו קורס היא הלכה ללמוד במדרשה לימודי  אמנות עם התמחות בתיאטרון ובמקביל הקימה תיאטרון בובות. "עשיתי את זה באופן חובבני ואז הלכתי ללמוד בחו"ל ולנסוע לפסטיבלים בעולם. "היא אומרת. "גיליתי  עולם חדש מופלא. פה אנחנו רק סניף חדש".

"מהופעה עברתי לעיצוב וגיליתי שאני מעצבת יותר משחקנית גיליתי את העולם של הילדים את הכוח של בובה אצל ילדים שזה דבר שאי אפשר לתאר עד כמה שהוא חזק. בקיבוץ גבעת השלושה ביקשו ממני לפתוח סדנה  ואמרתי כן למרות שלא ידעתי איך בדיוק צריך דבר כזה להיראות. זה היה מסע שנמשך כמה שנים. גיליתי את היכולת שלי ליצור קשר דרך הבובות עם ילדים ולהעביר אנשים תהליך דרך הבובות, החומרים, הדרמה, ההופעה, הסיפורים.

"זו אמנות רב תחומית ומי שמתעסק בזה נוגע בעבודת גוף, עבודת קול, אמנות פלסטית, שירה, ריקוד, סיפור סיפורים- הכל. אחרי זה אמרתי לעצמי  -  זה כל כך מקסים אני אלמד גם את המבוגרים ואז פתחתי קבוצה ראשונה למבוגרים ומאז למעשה קם בית הספר".

  
לבובה מותר הכל

ביום הביקור שלי בבית הספר מתקיימת בו סדנת קיץ לבובות נייר קריקטוריות. רוב המשתתפות הן נשים. צפריר בודקת את ההתקדמות שלהן בסקרנות ("זו טכניקה  שאנחנו מלמדים פה בפעם הראשונה") והן מתייעצות אתה, מראות לה את העבודות  וחולקות אתה את ההתלהבות מהעשייה. בכל כמה דקות נכנס מישהו  לחדר שבו אנו יושבות לשוחח ושואל אם יש ספריי צבע או כדורי קלקר שהם לא גדולים מדי אבל לא קטנים מדי. הנינוחות שבה כל זה קורה מעידה על האווירה המשפחתית במקום.

ב-2003 הפך בית הספר הפך לגוף ציבורי- עמותה רשומה.  "הבנתי שאי אפשר לנהל  בית ספר כזה כגוף עסקי ורווחי  וצריך תמיכות מהמדינה, מהעירייה ולהתנהל מול משרד החינוך והממסד. נלחמתי הרבה מלחמות כדי לקיים את המקום הזה. זה סוג של מפעל חיים, רק עכשיו אני מבינה את זה".

ועם זאת צפריר מצרה על כך שהתחום ש"כבש אותה בסערה" כדבריה והיא פועלת בו למעלה מ-20 שנה אינו מצליח לתפוס מקום מרכזי יותר. "הרבה אמנים פרשו מהתחום", היא מעידה. "זה תחום בעייתי, הוא דורש הרבה מיומנות שאין פה. באירופה יש מסורת זה עובר במשפחות מאב לבן ופה אין מסורת. עם העלייה הרוסית הגיעו אנשים עם הרבה מאוד ידע אבל זו מיומנות מסובכת  שדורשת הרבה לימוד – גם  בעיצוב וגם בהפעלה.

בית הספר לתיאטרון בובות ודרמה במכללת לוינסקי, צילום: אורלי דבור

"הבעיה היא בעיקר שיש הרבה אנשים מוכשרים שאין להם איפה להתפתח. זו מדינה קטנה. ההקצבה להפקות של תיאטרון ותיאטרון פרינג' היא כל כך קטנה, אנחנו שוליים של השוליים. בכלל יש בעיה של תיאטרון בארץ, וגם התיאטרון לילדים בבעיה ענקית. וכך גם אנחנו בעצם. זה מאוד עצוב, אני אומרת את זה בכאב".

ובכל זאת זה מקום של יצירה

"בכל זאת פה זה מקום של יצירה, של למידה והתפתחות. יש פה מסלולים שונים אבל אני לא מתחרה על להוציא את הבובנאי הכי מדהים בעולם.  אנחנו מעלים פרויקטים והצגות ומעבירים מסלולים תיאטרונים, חינוכיים טיפוליים, גם לאוכלוסיות מיוחדות. בובה זה דבר מדהים. מין מכשיר שיש לו המון כוח בתקשורת, המון כוח ויזואלי בכל דבר. איפה שיש בני אדם יש בובות  כי זה מין דבר דומם שמתחיל לחיות.

"בהיסטוריה הבובות נועדו למבוגרים, איפה שיש היום טלוויזיה ועיתונות פעם היו בובות. הבובה יכולה להעביר ביקורת על השליט, על הכנסייה. לבובה מותר לעשות סקס, לעסוק בפורנוגרפיה - כל מה שהיה אסור לאדם - לבובה היה מותר.

"פאנץ' וג'ודי  למשל הן שתי בובות חתרניות אלימות שעושות דברים איומים -  הוא מרביץ לה וזורק את הילד שלהם מהחלון ומנצח את כולם ואת מלאך המוות . במאה ה-15 הצמד הזה נולד באיטליה ובמאה ה-16 הם עברו מאיטליה לאנגליה. התיאטרון הזה מאוד מאוד פופולרי שם. וכמה שהוא אלים - אף אחד לא נהיה אלים כי הוא רואה אלימות בין בובות. זה שעשוע, פורקן, מין קתרזיס כזה.

"בעולם יש מסורות מאוד מחוברות של תיאטרון בובות. הסופר והמחזאי היינריך פון קלייסט, כתב על בובות, התיאורטיקן גורדון קרייג דיבר על המושג 'בובת על' כשחקן אידאלי, נטול פניות, המייצג את המציאות במקום לחקותה".
 
חלום של המון אנשים

השנה, בנוסף למסלולים הרגילים של בית הספר: בובנאות, תיאטרון בובות בקהילה, תיאטרון בובות טיפולי-חינוכי,  אמנות הסיפור ומסלול להכשרת מדריכי תיאטרון  מציע בית הספר שני פרויקטים מיוחדים.

האחד הוא הקמת קבוצת הפקה לבוגרי בתי הספר המעוניינים להמשיך ולהשמיע את קולם באמצעות הבובות. מטרת המסגרת היא להעלות הפקות מקור, שכן הפקות של בובות נעשות אך ורק דרך גורמים פרטיים, לא  דרך תיאטרונים גדולים  ואפילו לא דרך תיאטרוני ילדים. "אני מבינה למה", אומרת צפריר. "קשה למצוא מפעילי בובות מיומנים".

פרויקט אחר, "לספר עגנון עם בובות", תוביל אלית ובר ("פרנהיים") אחת המורות בבית הספר – זהו שיתוף פעולה עם בית עגנון בירושלים שבמסגרתו יעלו סיפורי עגנון באמצעות בובות. 
 
מי בא ללמוד אצלכם?

"תיאטרון בובות מנקז אליו אנשים מהמון תחומים. אנשים שעובדים עם ילדים - מורים, גננות, מטפלים במסגרות חריגות, עובדים של מתנ"סים, אנשי חינוך וטיפול - אנשים שבאים לרכוש כלי נוסף לעבודה שלהם.

"החלק השני הוא אנשים שבאים לרכוש מקצוע- שלמדו אמנות פלסטית או משחק ודרמה ובאים להתמחות בתיאטרון בובות כדי לרכוש את הכלי לעבודת במה.  מגיעים מבית הספר לתיאטרון חזותי, מבתי ספר למשחק מבתי ספר לאמנות.

"ויש גם אנשים באים להגשים חלום ומתברר שזה חלום של המון אנשים יש אצלנו מכל המקצועות – עורכי דין, אנשי מחשבים, רופאים, אחיות, ספרניות, עתונאים, מספרי סיפורים - כל מקצוע שתגידי. באים בשביל החוויה האישית, העשרה ופנאי. חלק לומדים אצלנו חמש, שש אפילו עשר שנים. אנחנו מציעים תכנית מודולרית ומגיעים אלינו מדן עד אילת ואפילו מחו"ל".

הבובה תחיה לנצח
 
אם יש זירה שבה לבובות אין תחליף זה שנים ארוכות הרי זו הטלוויזיה ובמיוחד הטלוויזיה לילדים (מקישקשתא  עבור דרך רחוב סומסום ועד דודידו). גם בתחום הטלוויזיה למבוגרים נרשמו פה ושם הצלחות כבירות – "החרצופים" כמובן ולאחרונה "רד בנד". כאן מודה צפריר היא פחות מתמצאת.

 
בית הספר לתיאטרון בובות ודרמה במכללת לוינסקי, צילום: אורלי דבור

"מפעילי בובות בטלוויזיה זה תחום מאוד ספציפי. לא כל מי שלומד תיאטרון בובות על במה יכול להופיע בטלוויזיה. וגם מדובר במספר מצומצם מאוד של משרות. אבל אם לדבר על המקור – זה החבובות.

"ג'ים הנסון המציא בובה רכה שיש לה פה מדבר ועשה לה קלוז אפ. קלוז אפ  דורש יכולת להביע רגשות מאוד עדינים . הנסון המציא  את קרמיט, החבובה הראשונה שיש לה גמישות והיא יכולה  להביע תחושות עדינות  דרך כף היד (וכאן מגיע תור ההדגמה מראשית הכתבה – ה. א. ב.). זה מלא הבעה. את קרמיט הנסון המציא והפעיל בעצמו והוא כתב לו את כל הטקסטים".

ואם נחזור לכאן, מה למשל לגבי "רד בנד"?

"הוא (ארי פפר) מאוד מאוד מוכשר. ההצלחה הגדולה הגיעה רגע לפני שהוא עבר למסך. הטקסטים שלו לא מדברים אלי אבל בכל מקרה הוא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. זה יפה מאוד".

ועם זאת האמנות העתיקה של תיאטרון בובות רחוקה מלהיעלם ואפילו זוכה לחידושים טכנולוגיים "עכשיו נכנסו המצלמות והמולטימדיה. בפסטיבל של תיאטרון הקרון ירושלים רואים כבר דברים מופשטים והמון עבודות מצלמה, עבודות וידאו ומחשב, תיאטרון בובות דרך מחשב".

"הבובה תחיה לנצח, מסכמת צפריר, "בובות לא ימותו. זה כל כך מתחבר לנפש של האדם  - בובות הן ראי לנפש שלנו. אנשים מתחברים לבובות. כף יד מפסיקה להיות כף יד ומתחילה להיות בובת תיאטרון. התנועה מכניסה לתוך הכלום הזה חיים, רצון, נשמה, אוויר וגורמת לנו להאמין שזה יצור חי".

לפרטים נוספים על בית הספר לתיאטרון בובות ודרמה במכללת לוינסקי בטל': 03-7419938 ובמייל dvora@puppet-school.org