כריזמה ממגנטת וחוויות מהבר מצווה

אמנם "רד הוט צ'ילי פפרס" עדיין לא הואילו בטובם להגיח לכאן, אבל ביום חמישי האחרון הפגיזו-הרעישו בביתן 1 בגני התערוכה בתל אביב הדבר הכי קרוב אליהם – הרכב הפאנק-רוק הקליפורני התוסס "ג'יינ'ז אדיקשן".
 
הם עשו את זה בשיאו של עוד ערב פיק.ניק מרתוני תוסס, שבמהלכו נערכה מסיבת השמעת אלבום הפפרס החדש, הופעה של אלישע בנאי וארבעים השודדים והופעתה של חבורת הרוק אינדי הניו-יורקית הנהדרת "בלונד רד הד".
 
האחרונים היו הרכב חימום נהדר לפרי פארל וחבורתו. הם עלו חמושים בסולנית-גיטריסטית היפנית האניגמטית והמצודדת קאזו מאקינו, שהזכירה לי קצת (אולי בהשפעת הבירה) את מריסקה ורס ההולנדית הנהדרת מ"שוקינג בלו", להקת הפופ המיתולוגית ההיא ששרה את "ונוס", ושאותה ראיתי פעם, בסוף שנות ה-60 על במה בפארק ברמת-גן. יחד עם מאקינו בהרכב צמד האחים האיטלקים אמדאו (אף הוא נותן קולו בשירה) וסימונה פאצ'ה. המוזיקה שלהם מלודית-צ'ילאאוטית בדרך כלל ויש להם גרוב טוב, קטעי אינדי-אלטרנטיב מגוונים, מגובים בסמפולים וטראקים ואפקטים אלקטרוניים מוקלטים, והופעת במה משכנעת למדי.
 
כאשר עלו "ג'יינז אדיקשן" – בהופעה היסטורית ראשונה בישראל - החלה החגיגה האמיתית. קודם כל, השמועות על אובדן קולו של פארל – מה שאיים על ביטולה של ההופעה - היו מוקדמות מדי. כאילו לא סבל מיבלות כאלה ואחרות בגרונו עד לפני כמה ימים, הוא הרעיד בעוצמה רבה, יחד עם חבריו, את קירות ביתן 1. 
 

ג'יינז אדיקשן (צילום: אורית פניני)

הלהקה נוסדה כבר בחצי השני של שנות ה-80 ולזכותה תיזקף הקמת פסטיבל ההופעות הנודד לולה-פאלוזה שגרף פופולריות בקולג'ים האמריקנים ברחבי היבשת ונתן במה להרכבי רוק אלטרנטיביים רבים. עם איחודה המחודש של "ג'יינס אדיקשן", לאחר אינספור פירוקים, מספקת הלהקה מופע אנרגטי סוחף.
 
פארל היהודי, לבוש גופייה שחורה ומכנסיים שחורים צמודים, הוא ללא ספק הרוח החיה התוססת והמלהיבה של הלהקה. פצצת אנרגיה מתקתקת ומקפצת. טיפוס ורבלי, פרובוקטיבי ומתגרה מצד אחד, ומאידך, חולק חוויות דתיות-מיסטיות – כמו ביקור בכותל המערבי וחיפוש אחר האלוהים, אפילו באולם – עם הקהל.
 
הוא מנווט את ההופעה של הלהקה בבטחה כשהכריזמה שלו ממגנטת, בשירים ובדיבורים שביניהם. את ההרכב מלוות ברקע שתי רקדניות-דוגמניות אקזוטיות שעושות טיזינג, מצלמות זו את זו ונראות כלקוחות ממופע סאדו-מאזו. פארל מתבדח על חשבונו של המתופף סטיבן פרקינס, יהודי אף הוא, ומספר על קניית סט התופים הראשון שלו בד בבד עם חגיגות הבר-מצווה ואף מתייחס לתוצאות הנאות של ברית המילה שלו. זה מגיב בקטע תיפוף סולו וירטואוזי.
 
אבל הייתה גם מוזיקה בערב הזה. רובה כסאחיסטית, משובחת ונותנת בראש. זה התחיל עם Whores האינטנסיבי, עבר ל-Ain't No Right, ל-Just Because (הקטע שעורר את הערב והביא אותו לשיא ראשון) ול-Ted הנודע, על הרוצח הסדרתי טד באנדי.
 
וד סיפור באמתחתו של פארל על תל-אביב היפה, מסעדותיה וחנויות הבוטיק שלה, מהן קל לגנוב כדבריו, מה שמוביל לשיר Stealing, ואחר כך ל-Lies. הלהקה, יחידת קצב מתואמת היטב, כוללת את הבסיסט המצוין כריס צ'ייני, והגיטריסט האגדי דייב נבארו, שרק בשבילו, פרט לאקט הייחודי של פארל כמובן, היה שווה להיות נוכחים בערב הזה. מלבד היותו (אולי, טעון בדיקה) הגיטריסט בעל הגוף המקועקע ביותר בסצנה העולמית, את אצבעותיו המכושפות ואת מה שהוא עושה איתן על המיתרים צריך לראות ולשמוע כדי להאמין. 


ג'יינז אדיקשן (צילום: אורית פניני)

בהמשך מספר פארל על רביצה בחוף של תל-אביב כחום היום, מה שמוביל אותו לקטע המתבקש Beach ומייד אחריו ל-Ocean. הקטע הבא הוא Days 3, אחריו Irresistible, Mountain ו-Stop. כהדרן בוצע שיר הנושא – אם תרצו - של הלהקה, Jane Says, העוסק בחשפנית הג'אנקית ג'יין בינטר, שהייתה אחת הנפשות הפועלות הבולטות בקומונה שהקימו פארל וחבריו בשנות ה-80, והלהקה גם נקראת על שמה.
 
אחרי כשעה ורבע, אולי שעה ו-20 (בכל מקרה, הופעה קצרה מדי), ירדה הלהקה מהבמה, אחרי עוד פלרטוט מילולי קל עם הקהל, ולא שבה למרות שאגות האלפים We Want More. חבל.

ג'יינס אדיקשן, 1 בספטמבר 2011, ביתן 1 בגני התערוכה, תל-אביב.