הפסטיבל ה-12 למחזאות הניב לרפרטואר של בית ליסין הצגה ראויה אחת, שתי הצגות מוזיקליות לילדים, ושלושה מחזות שמחייבים פיתוח. צבי גורן מסכם את הפסטיבל
מחזאות יעילה
מדי שנה זה קורה שמעל שמי התאטרון הישראלי שבים ומתקדרים השמים התקציביים, ומבעד לקדרות בוקעות כמה קרני אור מתעתעים בדמות פסטיבל בית ליסין למחזאות ישראלית, "פותחים במה".
במהלכם של שלושת ימי סוף שבוע מוקראים מחזות חדשים של מחזאים בראשית דרכם ומועלות הצגות בהפקה בימתית מלאה, בדרך כלל של מחזות שהוקראו בפסטיבל הקודם וזכו במלגות פיתוח או בתשומת לב מיוחדת.
השנה מתקיים המפעל הזה בפעם ה-12 ובמהלכו נולד חידוש חשוב בתמהיל המחזות בדמות קריאתם של שלושה מחזות לילדים – שניים מהם מוזיקליים. לפיכך צומצם מספר המחזות האחרים שהועלו בקריאה, בנוסף על שני המחזות הישראלים שעלו בהפקה הבימתית המלאה.
מחזות אלה "קיר זכוכית" מאת אורן יעקובי ו"שתיקה רועמת" מאת אנדריאה באואב יועלו שוב בסוף השבוע הקרוב. יחד עמם יועלו עוד שלושה מחזות, אחד מהם ישראלי, שהם פרי הפרויקט "קשרי משפחה" בהפקה משותפת של בית ליסין והתיאטרון העירוני של היידלברג.
וכרגיל במקרים כאלה יוזמה ברוכה לחוד, השקעה זהירה לחוד, רצון טוב לחוד – ותוצאות לחוד. את אלה ניתן להציג כהצלחה או כאכזבה, כל צופה ודעתו, והדעות המגוונות אמנם נשמעו במסדרונות בית ציוני אמריקה שבאולמותיו מתקיים הפסטיבל.
לצערי, למעט מחזות הילדים המוצלחים, אני יכול לסכם את מה שהיה בסוף השבוע כהצלחה חלקית בלבד ששבה והדגישה כי מחזאות טובה איננה בהכרח המחזאות היעילה הנלמדת במסגרות שונות. גם לא זו שיש לה רעיון עלילתי טוב או מעניין.
הפסטיבל השנה, כקודמיו, הזכיר כי מחזאי או מחזאית טובים הם אלה שבנוסף על כשרון הכתיבה, או היכולת לספר סיפור, יש להם מה לומר, והמחזה שלהם בכל ז'אנר שיבחרו נושא עמו מסר חברתי, פוליטי או אחר עם דמויות ומעמדים אנושיים חפים מסממנים סטריאוטיפיים “בטוחים”.
ועוד חידוש אחד מלבב ומוצלח במיוחד היה בפסטיבל השנה והוא בדמות השתתפותם של תלמידי בית צבי שסיימו את שנת לימודיהם השנייה. ההבטחה שהם נושאים עמם מרתקת ואעקוב אחריהם בעניין במהלך ההפקות הבימתיות שישתתפו בהם בשנת הלימודים השלישית שתיפתח בקרוב.
מחזות הילדים – ההצלחה הגדולה
משלושת המחזות שהועלו הצלחתי לראות רק את "ילדת הפעמון" מאת נאווה סמל ובן ארצי, וקראתי את המחזה היפה "חלומות במזוודה" מאת אלה רוטשילד וקובי ויטמן. שניהם מחזות עם פזמונים ומוזיקה, ושניהם יהיו ביום מן הימים הצגות לוהטות. המחזה השלישי לילדים היה "המפלצת מחורשת הזיתים" מאת נועה שיזף.
נאווה סמל בחרה למחזה המוזיקלי שכתבה אגדת עם סינית עתיקה המספרת על קיסר ששנות שלטונו "השמימי" ייבשו את שק הדמעות שלו והוא מבקש לשוב להיות אנושי ורגיש. לשם כך הוא תובע מחרש פעמונים מעולל ליצור עבורו, ובמחיר כבד, את הצליל האחד המושלם שיעיר את לבו.
סמל חיברה לאגדה סיפור מסגרת "ישראלית" בדמות שגריר ישראל היוצא עם בתו לבייג'ינג ובמהלך הטיסה הוא מספר את הסיפור הזה על הקיסר, החרש ובתו. המחזה כתוב בהומור טוב, בעברית בהירה, ועם שירים שאת לחניהם המקסימים כתב בן ארצי, אחיינה של סמל, שזה לו ניסיון ראשון בכתיבה של מוזיקה לתיאטרון.
הצירוף ביניהם עבד נפלא, ובן ארצי יצר מוזיקה שיש בה לחנים מקסימים המתחברים כיצירה מוזיקלית שלמה ועם נגיעה עדינה של צלילי המזרח הרחוק. הטקסטים והמוזיקה זכו בהקראה-השמעה משובחים בבימויה של יעל טילמן ובניצוחו של ארצי (ליד הפסנתר).
אלה אלתרמן בחרה לספר ב"חלומות במזוודה" סיפור מלא שירים (שהלחין קובי ויטמן) הפתעות המלווים ילד וילדה שנפגשים לפני טיסה לחו"ל ונכלאים בטעות-הרפתקנית בחדר האבידות והמציאות של נמל התעופה. מתוך המזוודות האבודות שם מגיחים צעצועים שונים שמחפשים את בעליהם, בה בעת שהורי הילדים מחפשים אותם.
המחזה על הדיאלוגים והפזמונים הרבים כתוב היטב, והוא מהווה אתגר לתאטרון שיעלה את ההפקה הבימתית הראויה לו.
"שתיקה רועמת" (יח"צ)
"קיר זכוכית" – ניתוץ מפתיע
"קיר זכוכית" מאת אורן יעקובי הוא מחזה שהיה יכול להיות פרק מעניין בפרויקט "קשרי משפחה". עלילת המחזה נסובה על שני צירים מקבילים לכאורה המניעים עלילה שנושא הקשר עם גרמניה בת זמננו (או הניתוק ממנה) מניע אותה.
הציר האחד, הפועל כמסגרת דרמטית, הוא זה העוסק במערכת היחסים הרעועה בין רקדנית ישראלית מצליחה שבחרה לחיות ולפעול בברלין, בניגוד לרצון אמה, דור שני לניצולי השואה. המחזה מתרחש שנתיים וחצי אחרי שהבת עקרה לברלין, כאשר האם מגיעה לשם למרות הנדר שלה שלא לדרוך על אדמת גרמניה.
הסיבה לבואה הוא הציר המקביל של העלילה. הסב, שופט חשוב בישראל, שלקה באלצהיימר ומת, הורה בצוואתו לשרוף את גופתו ולפזר את האפר במחנה ההשמדה שבו שהה כנער והצליח לברוח ממנו, אך אמו ואחותו נספו שם, ואפרם כלול ב"הר האפר" המשמש אטרקציה ראשית באתר הזיכרון של המחנה.
אורן יעקובי, שכתב בעבר את "דצמבר" ו"יומנים" שזכו בפרסים בפסטיבלים קודמים של "פותחים במה", יודע לכתוב, ויש לו משהו שהוא רוצה להגיד. לפיכך המחזה מתנהל כמו העלילה על פני השטח ומתחתיו, ובמהלכו הנסתר עולה ממעמקיו מנתץ אמיתות משכבר ויוצר אמת חדשה למערכת היחסים הגלויה.
זהו מחזה נגיש מאוד, אך עדיין מתבסס על סטראוטיפיות של דמות האם, ושל מערכות יחסים בינה לבין אביה או בינה לבין בתה, ויש גם בן שכמובן נע כמטוטלת בין מסירותו לאמו לאהבתו וגעגועיו לאחותו. דמות נוספת היא זו של מנהל אתר הזיכרון, גרמני אמיתי דובר עברית אחרי שעשר שנים מירק עוונות בני עמו כמתנדב בקיבוץ יטבתה.
ההפקה הבימתית הועלתה בבימויו המצוין של גילי אמיתי, שידע לאזן (ואולי אף למתן) בין הפן הקומי לפן הדרמטי ועיצב משחק טוב במהלך העלילה ונוגע ללב בשיאה בזכות משחקם המרגש של אורנה רוטברג בתפקיד האם חיה, מיכל שטמלר כבתה ויקי ואסף בן שמעון כבנה נצח. יפעת מאור מסייעת טוב ככרטיסנית ברכבת, ורפי תבור מוסיף משקל של חום אנושי לתפקיד יוזף, מנהל המחנה.
זאב לוי עיצב תפאורה נבונה ונוחה שקיר זכוכית גדול ואלכסוני מהווה את הרקע המשמעותי שלה. ברק חודריאן עיצב את התלבושות. אפי שושני עיטר במוזיקה נאותה וראובן וולנר עיצב תאורה טובה.
"שתיקה רועמת" – מהצלחה לאכזבה
בשנה שעברה הוענק פרס הפסטיבל למחזה "שתיקה רועמת" מאת אנדריאה באואב, מחזאית ארגנטינאית שעלתה לארץ. בעקבות הקראתו אז שיבחתי כאן את המחזה שלה המתאר התנגשות בין אידיאליזם שלטוני למוסריות אנושית.
העלילה מתרחשת במהלך עלייה לשלטון של שופט בדימוס ומנהל בית חולים בדימוס שקצו בשלטון הרודני המושחת של מושל העיר והצליחו לשכנע את רוב התושבים לבחור בהם כמושל החדש וכסגנו. אלא ששבועיים לפני הבחירות מתרחשת תאונת "פגע וברח" כאשר בנו של המושל הורג ילד. את התאונה הקטלנית צילם עיתונאי ידוע.
למרבה הפתעתי יצאתי מאוכזב מהמחזה למרות ההפקה הבימתית המלאה, בבימויה של אורי אגוז שביימה אשתקד גם את קריאת המחזה, ואולי אפילו בגללה. כי מעבר לכך שיש הבדל גדול בין קריאת-מחזה להצגתו, נראה לי כי נעשו בגרסה הבימתית שינויים שלא הועילו לו, וחשפו חולשות וכשלים דרמטורגיים במחזה ובעלילתו.
זה קרה למרות הבימוי היעיל של אגוז ומשחקם הטוב של משתתפיה – שמעון מימרן, כשופט, אלכס פלג כרופא ודינה בליי כאמו של הילד ההרוג, (הם השתתפו גם בקריאה), וכן נבו קמחי, כעיתונאי, ויובל שרף כאשתו.
גם כאן עיצב זאב לוי תפאורה יעילה – ושוב קיר גדול, הפעם לרוחב הבמה, שבהתחלה הוא נראה כמודעת בחירות גדולה של שני השואפים למשול בשם רעיונות הצדק והחברה. את התלבושות הטובות עיצב נמרוד עדן, ראובן וולנר האיר ובועז פלג עיטר במוזיקה.
מחזות קריאה – מחפשים את ההברקה
לא תמיד ניכר לאוזן הפוטנציאל הרעיוני והעלילתי של חמשת המחזות שהועלו כהצגת-קריאה. הבחירה תמיד קשה. מאות מחזות מגיעים אל שולחנם של המנהל האמנותי אבישי מילשטיין והדרמטורגית ליהיא ברזל-מלמד ומתוכם עליהם לבחור את הבודדים שאולי יש בהם חומר והבטחה.
אלה נמצאו במחזה "פעימה חסרה" מאת ליאורה כרמי בבימוי בכורה של קרן צור עם הדס קלדרון וניסו כאביה המרגשים, והנער איתמר כרמלי. המחזה עוסק בשאלה הכואבת של האפשרות להחזיר להורים ביולוגיים ילד שמסרו לאימוץ מיד אחרי לידתו, עשר שנים לפני כן.
הבעיה העיקרית במחזה הזה שהוא מילולי לעייפה, ורק בשלביו האחרונים הוא מגלה סממנים של פעילות דרמטית. פיתוחה של זו, העמקתה על חשבון עודף מלל, יועילו למחזה, אך עדיין תיוותר על מקומה השאלה מה המחבר מבקש להגיד לנו.
בעיות שונות מאפיינות את "חבר מרעים" מאת אלון מרגלית, ושוב בבימוי בכורה והפעם של שרה פון שוורצה, עם מתי סרי מרגש ושלום שמואלוב מצחיק להפליא. הם יחד עם המחזאי מגלמים שלישיית בוגרי סיירת בטחונית, שדרכי פעולתם מזכירים מאוד את אלה שתוארו ב"נבלות" של יורם קניוק, עם תבלין לופאחיני מ"גן הדובדבנים" של צ'כוב ועוד מרכיבים מ”הסנדק” ו”הבורר”.
בדרכם ניצב בנו של אחד מהם ששאיפתו להיות שחקן. כאשר לקראת הסוף נסיונותיהם להשתיק אותו ולהגלותו נכשלים הדרמה מקבלת את הממד האנושי שחסר מאוד עד אז. פיתוח נוסף של הדמויות ושל עולמם הפנימי יעבה את המחזה וייתן לו משקל שהמוחצנות גורעת ממנו.
נקודה זו תועיל גם ל"שלומציון" מאת גדי צדקה ובבימויו, המעלה מנבכי השכחה של יותר מאלפיים שנים את דמותה של המלכה שלומציון – בגילומה המרשים של פנינה צדקה - שבחרה את השלום עם שכנים ואויבים כמדיניותה. צדקה מבזר מדי את תשומת הלב שלו ממנה, ולמעט רצונה באהבה וילדים אישיותה המיוחדת נותרת בחידתה.
כך גם דמויותיהם של שמעון בן שטח, ראש הסנהדרין ואחיה של שלומציון, בעיצוב יעיל של אילן דר, וזו של אלכסנדר ינאי, כמאצ'ו סקסי ורצחני, במשחק רגיש דווקא של גדי צדקה. שניהם נותרים דמויות נסיבתיות בלבד בפעולותיהם וחסרות את הממד העומק של הווייתם. תלמיד בית צבי צחי עמר גונב את ההצגה כקברן, שהוא דמות צדדית, אך גם המפותחת ביותר במחזה.
העמקת הטיפול הדרמטורגי והפסיכולוגי בדמויות, והתמקדות בעולמה הרגשי-הלכתי-אנושי של שלומציון, מעבר לטיפול ההיסטורי, עשויים להניב מחזה רציני וחשוב על אישה שהתעלתה מעל הגברים בחייה.
שתי הצגות הקריאה הנותרות בחרו ללכת במתחם הקומדיה והסאטירה, ושניהם התארכו מעל ומעבר לנדרש כדי להעביר את אי-המסר המכוון שלהם או את הסטריאוטיפים השונים שמאכלסים אותם.
"אחוזי לחות" של עפר סקר כתוב בדיאלוג מורכב ומעניין למדי שאיפשר למורדי גרשון לביים ביכולת רבה את המצבים והדמויות הרבות המאכלסות את הקומדיה השחורה הזאת שראשיתה בחום מעיק ומזגנים מקולקלים והמשכה ברציחות מקריות ומלאכים בשמי תל אביב.
הבעיה היא שגם בחומר כזה צריך שלמחזאי יהיה מה לומר ולא רק איך לומר. התחושה הכללית הייתה שהוא יצר אוסף בדחנויות שלא תמיד היו מצחיקות באמת – אלמלא המשחק המבריק של מיכאל הנגבי וגיל וסרמן שגרשון עיצב והפיק מהם ומחמשת תלמידי בית צבי.
בדחנות סטריאוטיפית מאפיינת גם את "קושאן" של נסים זוהר שהוקרא בבימויו עם יעל לבנטל, כמובן, ואברהם סלקטר ושלושה תלמידי משחק נפלאים, בר פלד, כבנם, יואל ברמן כשיפוצניק, ובעיקר אבישי בן גל כצעיר פלסטיני המגיע ליפו לראות את הבית שנה סבו.
אין זו פעם ראשונה שמחזה עוסק בשאלות הנוגעות ב"סלע קיומנו" (בתוך שטחי המדינה כפי שהיו עם כינונה), וגם לא מנקודת מבט סטירית. אך נראה כי הפעם לא נשמר הכלל כי בז'אנר הזה הצמצום הוא סוד ההצלחה.
לסיכום – הבטחות, אכזבות, הצלחות או הישגים את כל אלה העניק פסטיבל "פותחים במה 2011” בסוף השבוע, ועוד כאלה מובטחים בהמשכו בסוף השבוע הקרוב.
18/09/2011
:תאריך יצירה
|