"לא כל כך רצינו להיפרד אוהד ואני"
 
הוא מבקש מהם להיות קשובים למרכז שלהם, ובמשך כל החזרה הוא רץ מרקדן אחד למשנהו ומעיר הערות. הוא מסביר ומדגים לא מוותר, שוב ושוב מתעכב על איכות התנועה אחורה לעומת הקדימה. קשה להאמין כמה אמביציה יש בגוף הקטן הזה, כמה מרץ ומתח תזזיתי. וכל פעם שהמצח שלו מתכרכם הוא מזעיק חיוך שמדליק הכל מחדש. מזכיר שהוא גם יודע להיות משעשע ובעיקר שובה לב.
 
"זאת היתה חזרה לחוצה" הוא מתנצל,  "באת בדיוק כשאנחנו על הקצה. בעצם כל יום מעכשיו אנחנו על הקצה וגם לא היתה היום אינטרקציה טובה. אני נוראי בחזרות אבל זה יעבור לי באיזה שהוא שלב".
 
כבר לפני שנתיים הציע לעידן שרעבי מנהלו של "הפרויקט" מאטה מוראי, ליצור עבודה משלו, והפעם הושלם המהלך. העבודה בת 40 הדקות, בביצוע 11 רקדני "הפרויקט", תועלה בחלקו השני של הערב, ואילו בחלקו הראשון יופיע שרעבי כרקדן ביצירתו של הכוריאוגרף הבינלאומי הנודע וויליאם פורסיית' Double/Single" ".
 
עידן שרעבי רק בן 26 הוא בוגר תלמה ילין, השלים את לימודיו בבית הספר ג'וליארד בניו- יורק והצטרף ללהקת תיאטרון המחול ההולנדית (NDT). הוא רקד במסגרתה ארבע שנים וזכה בה לתואר "היוצר המבטיח של הלהקה". כבר אז נבטה בו ההחלטה להתמסר ליצירה ולמרות שבלהקה ההולנדית תכננו לאפשר לו ליצור יצירות משל עצמו, הוא בחר לחזור לארץ. כאן הוא נפל הישר לזרועותיה החמות של להקת בת שבע ועכשיו שנה אחרי הוא עזב כדי לעבוד על היצירה החדשה שלו.
 
כשאני מרימה גבה על העזיבה הוא ממהר להגיד שהוא עדיין ממשיך לרקוד ב"שדה 21" של אוהד נהרין ורק עכשיו הם חזרו מהופעה בהמבורג. "לא כל כך רצינו להיפרד אוהד ואני. אוהד מבין אותי הוא כל הזמן נתן לי את החופש ליצור אחר הצהריים בחדרי חזרות עד שהבנו שאני צריך בעיקר להיות כוריאוגרף. בשביל זה גם חזרתי לארץ כדי לפתח את זה פה אחרי שמונה שנים שהייתי בחו"ל".

האי שקט הפרטי שלי

ספר על היצירה החדשה שלך

"היצירה החדשה עוסקת ביחסים בינינו לבין עצמנו בחיי היום יום. זו עבודה שבאתי אליה ממקום מאוד אישי ופרטי.  תמיד הרגשתי שיש בי הפרדה בין הרצון להיות דואלי למקום ה'מסונטר' שבו אני אחד, משם הכל התחיל. המקצוע הזה גורם לך להיות מרוכז בעצמך ואני שנים חופר בעצמי בגלל זה. אנחנו כל כך מועסקים על ידי עצמנו ובעצמנו אני כל הזמן במראה עם עצמי עד שאני שופט את עצמי על זה שאני ככה.


עידן שרעבי ואוריין יוחנן (צילום: תמי וייס)

"היצירה הזו היא בשבילי הזדמנות לא להתעסק רק בעצמך אלא למצוא דרך שאתה מדבר עליך ועל אחרים באינטרקציה. בינך לבין הרקדן, בינך לבין המוזיקה, בין הרקדן למרחב ובינו לבין רקדן אחר זה בעצם מתעסק המון בלחפש את השניים והאחד שיש בכולנו. רציתי ליצור עבודה שעוסקת באי שקט הפרטי שלי אבל עכשיו אני מרגיש שזה כבר לא רק שלי ואני שמח". 
   
בחזרה ראיתי שבחרת להשתמש ביצירה בשני אלמנטים מרכזיים: תלבושות שעוצבו בשלושה צבעים אדום, שחור ולבן ומשפט של פרויד שנוכח כמו פס קול או סוג של מנטרה. אתה יכול להגיד כמה מילים על הבחירות האלה?

"העבודה נוצרה בהשראת המשפט הנועז והמטריד של פרויד במאמר על פנטזיה, מיניות ויצירה: 'נוכל לקבוע כלל שאדם מאושר לעולם אינו מדמיין, רק אדם בלתי מסופק עושה זאת'. במשפט הזה שיחקנו, שינינו את מיקום המילים ויצרנו משמעויות חדשות, וכל אחד יכול לקרוא אותן בדרך שלו. העיקר שלא יהיה סימן קריאה בסוף.
 
"הוא אכזרי פרויד ובהתחלה המשפט הזה עיצבן אותי מה אתה בעצם אומר, שאני בחיים לא אהיה מאושר? אני הכי מאושר כשאני מדמיין. אבל עם הזמן למדתי לאהוב אותו. לקח לי המון זמן לחפש אחר הגדרה למילה אושר ובסופו של דבר הבנתי שההגדרות הן מגוחכות וכדי להגיע למילה אתה צריך לעבור דרך סדרה נוספת של מילים. כדי להגיע להגדרה לאושר צריך לעבור דרך המילה סיפוק כי הן מחוברות. בעצם אתה צריך להגדיר את המילים האלה לעצמך. אני באמת מאוד אוהב מילים אבל שונא הגדרות. נדמה לי שגם זו הסיבה שיצרתי את היצירה ליצור מרחב למחשבה ולפרשנות. להפיץ ולחזק את הסובלנות, להתבטא באופן בהיר אבל לא חד- משמעי".
 
והצבעים?
 
"הצבע לעתים הוא סוג של הפרעה ולעתים הוא זה שהופך את האדם הרקדן לאחד. הצבע האדום הוא נקודת המוצא שלי. יש לי משהו עם אדום עוד מרשימת שינדלר" הוא צוחק "יש בצבע הזה דם ואדמה ואדם אתה גם מרגיש את המילים האלה בצבע הזה והוא פשוט נכון לי. אני חושב שכל יצירת אמנות צריכה שיהיה בה אדום.
 
"ומלבד האדום יש בתוכנו את שני הצדדים האלה של השחור והלבן של היין ויאנג. השאלה היא מה אתה עושה עם השני צדדים האלה האם אתה ממזג אותם בתוכך או שהם מתנגשים. ביצירה השחור רוצה ללכת קדימה והלבן רוצה להחזיר אותו אחורה. ויש גם וידיאו בעבודה שלא ראית היום ויוצר התכתבות נוספת בינו לבין הרקדנים".
 
במהלך החזרה על יצירה ראיתי שהרקדנים כותבים באויר ועל עצמם. מה הם כותבים?

"למדנו את התווים של היצירה. כיוון שלניב מרינברג שהוא מוזיקאי ושותף שלי ליצירה, יש לו שמיעה אבסולוטית למדנו לקרוא את התווים הפוך ושמענו את המוזיקה מהסוף להתחלה. זה מהלך חשוב כי הוא מאפשר לך ללכת קדימה. במילים אחרות, כדי ללכת אחורה צריך הרבה אמון, אתה הרי לא רואה לאן אתה הולך".

"אני מרגיש מאוד כוריאוגרף כשאני רוקד"

קודם אמרת שככוריאוגרף אתה נוראי. מיהו עידן הכוריאוגרף ומיהו עידן הרקדן, יש הבדלים ביניהם?

"ככוריאוגרף אני לחוץ. זה התפקיד הכי מלחיץ שהיה לי בחיים בתקופה הכי כייפית. המון פעמים הרגשתי שכדי ליצור אני צריך להתפנות מהריקוד אבל זה לא נכון זה הולך אצלי בד בבד כל הזמן וקשה לי להפריד ביניהם. נפצעתי בגב לפני ארבע שנים ולפני שנתיים במשך שמונה חודשים לא רקדתי בכלל בזמן השיקום לימדתי את עצמי ליצור סרטי וידיאו כדי לא להפסיק ליצור וזו הייתה פעם ראשונה שהייתי ליניארי לא גם רקדן וגם כוריאוגרף אלא אחד- אני יושב ויוצר. בשבילי הרקדן שבי חשוב מאוד לכוריאוגרף שאני".

איזה מעבר זה מבקש ממך?

"אני דווקא מרגיש מאוד כוריאוגרף כשאני רוקד. אני זוכר שגם כשעבדתי עם ירי קיליאן וגם כשעבדתי עם וויליאם פורסיית'  תמיד אמרו לי שאני כוריאוגרף שרוקד. מאוד קשה היה לי להיות רק כלי, הגוף שלי תמיד היה אומר גם דברים שאני רוצה להגיד בתור כוריאוגרף. לנטרל את זה היה מאוד קשה.  קיליאן תפס אותי בזה המון פעמים ונזף בי: 'אני יודע שאתה רוצה להיות כוריאוגרף אבל זה לא אני כבר זה אתה. תרגיע'. אני חושב שאז הבנתי שיש גם המון חופש בלהיות רק רקדן אני פשוט קצת משקיט את הכוריאוגרף אבל אף פעם אני לא סותם לו את הפה".

אז מה אתה ככוריאוגרף מחפש ברקדן?

"אני חושב שכל רקדן צריך להיות בתוכו כוריאוגרף ליצור וליצר ביחד. בשבילי רקדן צריך להיות יצירתי, לחבר בין הפנימיות שלו והיצר שלו לבין היצירה. חשוב לי שתהיה לו היכולת להיות מנווט כשאתה עושה את הפעולה לא תהיה סגור ועצום עינים אלא תתן לי לעזור לך. אבל גם היכולת לנווט את עצמו מבפנים החוצה כדי להיות קריא להיות ברור.

"יש רקדנים שבגלל הטוטאליות שלהם לא יכולים להכיל את ההוראה מבחוץ. אוהד נהרין מדבר על זה הרבה הוא קורא לזה 'עשייה מרובת שכבות'. ברגע שאת יכולה לשמוע אותי מדבר איתך ולא להפסיק לשמוע את עצמך הצלחת, מבחינתי אפילו אם ההופעה לא תהיה טובה.

"גם אני ככוריאוגרף כשאני מתקשר עם הרקדנים אני גם מתקשר עם עצמי בו זמנית. אני שם לב לאיזה רעש אני עושה כשאני הולך, כמה אני מעיר תוך כדי התהליך ועד כמה הרקדנים מסוגלים להכיל אותי. לפעמים זה עניין קריטי כי לשרירים יש זיכרון ואם משהו מתקבע -  קשה מאוד יהיה אחר כך לשנות את הזיכרון הזה.


מימין: עידן שרעבי, שרון וזאנה ואילן קו (צילום: תמי וייס)


"אולי הדבר הכי משמעותי שקרה לי ככוריאוגרף הוא השיפור של התקשורת שלי עם אנשים אחרים. אני הרי כזה ילד. לפעמים כאני חושב על זה הרי אין לי ניסיון וזה שאני בבית מפנטז  לא עוזר לי להוביל 11 רקדנים באופרה הישראלית. זו המון אחריות. זה להיות אמא ואבא של כל אחד מהרקדנים פה. וצריך לדעת מתי להיות עדינים ומתי להיות גסים".

אז למה אם אתה כזה ילד הציעו לך להעלות יצירה ב"פרוייקט"?

"זו שאלה שאת צריכה לשאול את מאטה או את יאיר ורדי או חנה מוניץ".

אבל אני שואלת אותך

"אני חושב שכל יוצר הוא ילד. אני זוכר שקיליאן דיבר איתנו לא פעם בכזאת ילדותיות, נע בין דיבור פילוסופי לסקרנות אינפנטלית, והוא יוצר ענק. אני באמת לא חושב שניסיון הוא תמיד המדד זה גם קשור לאמונה באדם אחר. כשאני מפיק משהו אני לעולם אבחר במישהו שאני מאמין בו וזו השורה התחתונה. אנחנו לא מאמינים באנשים רק בגלל התוצרים שלהם, אתה מאמין במישהו גם בשביל לתת לו את ההזדמנות להמשיך ללמוד. כולנו לומדים כל הזמן. אני לא מצפה מהקהל להתבדר ממני אני רק רוצה לחלוק איתו את תהליך הלמידה שלי כיוצר. זה לא מפעל חיים".

קרו דברים במהלך העבודה על היצירה הזו שהפתיעו אותך?

"ואוו מלא דברים.אולי אבל הדבר שהכי הפתיע אותי היו הרקדנים. היחס שלהם והנכונות שלהם כבר משלב הפגישות הראשונות. אני בן אדם מאוד אינטנסיבי ויש אנשים שלא יכולים להכיל את זה ואני מקבל את זה. פה אם זה מברירה או מחוסר ברירה הם פשוט קיבלו אותי בזרועות פתוחות ועם רצון גדול ללמוד ולחקור בעצמם מאיפה התנועות מגיעות. זה מפתיע אני הרי לא באמת פורסיית' ובכל זאת הם נתנו לי כל יום להתחיל מחדש".

כמה אתה באמת נותן מקום לרקדנים להיות שותפים ליצירה שלך?

"היה להם המון חופש אבל לא מההתחלה. יש רקדנים שהחופש משתק אותם או שאין להם כלים ליצור משהו. ולכן יש רקדנים שנתתי להם רק כלים ויש רקדנים שנתתי להם רעיונות מנטליים כי הם יודעים בתוך הכוריאוגרפיה המדייקת למצוא את החופש שלהם ולהפוך את היצירה לשלהם.כל הכייף זה לא לראות רק את עצמך ביצירה".

שופן ו"סופר מריו"

מתי ידעת איך היצירה תראה?

"לפני שבכלל התחלתי אותה. כבר לפני שנתיים ידעתי בדיוק. היה לי ברור שאקח את הנוקטורנו אופוס 72 במי מינור של שופן וגם שהביצוע יהיה של הפסנתרן ולדימיר הורביץ, דיסק שחיכינו לו שנה. וגם שהפסקול יכלול קטעים ממשחק המחשב 'סופר מריו' שהוא גיבור ילדותי. המילים, התנועה והמוזיקה מהרגע הראשון שעמדנו אצל ניב על הגג היו ברורים וחיכו לחיבור האחד.ככה אני מרגיש שזה בנוי בסיסטם שלי אין הפרדה בין האלמנטים".

בשביל מי אתה יוצר?

"בשביל הכל, בשביל כולם, בשבילי, בשביל הרקדנים, בשבילך. פעם חשבתי שאני יוצר בשביל סיקי המורה שלי לקומפוזיציה מתלמה ילין שאני מאוד מעריך אותה. וזה דבר מעיק המחשבה שאתה יוצר בשביל אנשים שאתה מעריך. משהו בזיכרון שלי התעקש לשמור את האינפורמציה שהיא הפילה עלינו אבל אני חושב שרק כשלמדתי בג'וליארד הבנתי אותה.

 
רקדני הפרויקט בחזרה (צילום: תמי וייס)

"אבל זו לא רק היא יש לא מעט אנשים שאני מעריך אותם וכשאני יוצר אני חושב מה הם היו אומרים על היצירה ופעם באמת חשבתי שאני יוצר בשבילם אבל היום אני יודע שזה לא נכון. זה גם לא יהיה נכון להגיד שאני יוצר בשביל הקהל, זה הרי גוף כל כך מגוון. אז אולי אני יוצר בשביל החיפוש, בשביל האמת, זה האושר מבחינתי".

מאיפה האמביציה הזו שלך?

"לא יודע. לא חשבתי על זה. אני פשוט נהנה וזורם ולכל יום יש מטרה. צריך להיזהר עם האמביציה הזו היא יכולה להפעיל עלי לחץ ימים שלמים וזה לא עושה לי טוב. החיים מגניבים אותי בכלל".

מה החלום שלך?

"מה עכשיו ככה בשלוף? הייתי רוצה להגיע למקום שיש לי קבוצה שנעבוד ביחד ותהיה בינינו סוג של הבנה. אני בעיקר רוצה להישאר כל הזמן במעגל של יצירה. אבל גם עכשיו ביצירה הזו אני מרגיש שאני חי בתוך החלום שלי".
 
רקדני "הפרויקט" יעלו ערב יצירות של ויליאם פורסיית' ועידן שרעבי בימים חמישי ושישי, 14-13 באוקטובר 2011 ב-21:00 בבית האופרה - המשכן לאמנויות הבמה. כרטיסים: 199/149/99 ₪. טלפון לכרטיסים: 03-6927777. מידע נוסף וכרטיסים: http://www.israel-opera.co.il