נאמן לעצמו

ברשותכם, אפתח בשורה הסופית. דויד ברוזה מתבגר בכבוד, בתבונה ובפיקחות. וגם אם ראיתם אותו אלף פעמים ואחת, דויד ברוזה העכשווי הוא אותו מקצוען של פעם, רק מודע יותר לתמורות החיים, לחלודת הזמן, לרגרסיה הטבעית, ומתאים את עצמו לשלושים השנים הבאות.

זה לא שברוזה הקודם והמוכר נעלם. הוא עדיין קיים, נוכח, פורט ובועט בכל כוחו. אבל במידה מסוימת הוא מוריד הילוך, משתנה לפי התכתיבים האובייקטיביים, נצמד לאבני הפינה ונשען על עמודי התווך, ועדיין נשאר נאמן לעצמו ולדרכו המוזיקלית.

כשמו, המופע הנוכחי של ברוזה, בא בעקבות אלבומו האחרון "שפה שלישית", ומקדם אותו. שבעה מתוך השירים במופע (שליש מתוך 22 בסך הכל), שנמשך כשעתיים ורבע כולל הדרנים, לקוחים מהתקליט החדש, הראשון שלו בעברית מזה עשור כמעט, והוא שמעניק למופע ולפרסונה הבימתית של ברוזה, את מנת ההתחדשות הכה-נדרשת לפגישה מחודשת עם הקהל המקומי.

והכמות הזאת מורגשת ולא מורגשת. מצד אחד, ברוזה בוחר לפתוח עם שלושה שירים מהאלבום, "הלו", "זר געגועים" ושיר הנושא (שניחוחם הספרדי מוטעם), ולסגור אותו עם שניים "לאן שלא" (התוסס והטמפרמנטי) ו"חולם" (כשביניהם כרוך "מתחת לשמים"). מצד שני הוא בחר למופע את הידידותיים והקליטים, הבהירים והמאופיינים, ובהכרח גם הטובים שבאלבום החדש, והם נמהלים-נרקחים ביצירה הקודמת והמוכרת שלו, כאילו היו שם מתמיד. שזה לכשעצמו הישג לא מבוטל.

במיוחד שני הנותרים, שמשולבים בלב המופע, בלב גיחת האמריקנה שלו (וזו אחת הפרשנויות ל"שפה השלישית" - עברית, ספרדית ואמריקאית, להבדיל מאנגלית): "אין לי מנוחה", שהוא המנון לאורבניות התוססת של תל אביב, אבל נשמתו בלוז ענק, שמתאים בול לקולו הצרוד העכשווי; ו"כבן אדם אני חפץ" האופטימי והמאחל טוב, שבו הוא מרחיק עדות עם צלילי קנטרי עד הרוקאבילי האמריקאי.

החיבור ביניהם, באמצעות להיטי עבר גדולים "דניאלה" ו"סניוריטה", הוא גאוני לטעמי. הראשון, שממשיך את "אין לי מנוחה" הוא בלוז עוד יותר כבד אפילו (ובכך ברוזה מעקר ממנו את נימת הרוק שעליה נשען השיר במקור). השני, במעבר אינסטרומנטלי מרשים, טורף גם הוא את כל מה שהכרנו על הספרדיות של ברוזה, לקאנטרי אפילו משעשע. התעמקות והדגשה שמזריקים דם חדש בתמונה המוזיקלית שברוזה מצייר, ובהנאה רבה.

חטיבה זו, למרות היותה מפתיעה וחורגת מהסאונד המוכר של ברוזה, מנומקת היטב ומעוגנת באווירה הכייפית שהמופע מבקש להעביר. ברוזה וחמשת נגניו דופקים חיוכים כל הכיוונים, מחליפים קריצות ומבטים ידעניים, משדרים הנאה ונגינה חופשית.

היא גם משתלבת ואולי גם מושתתת על שחזור, כמעט אחד לאחד, של ההפקה המוזיקלית מן האולפן. מעין מינימליזם אנפלאגדי בהתכוונותו ובמהותו, של ששה מוזיקאים: הוא בגיטרה, אייל הלר בגיטרות ובבנג'ו, אלון נדל בבס, גדי סרי בתופים, רוני עברין בכלי הקשה, כשעל תוספות המיתרים מופקדת הכנרת טניה וינוקור. ואפילו כשהלר הנהדר מתחבר לגיטרה חשמלית, וכשנדל הוותיק לא מפסיק לצבוט את הבס, זה נשמע אקוסטי ולא מחושמל.

ולמרות רכיבים של רוק'נרול (רית'ם סקשן) זה מופע ספרדי בנשמתו. למן הסט הבימתי, עם שני מקישנים, שני נגני גיטרות ספרדיות וכנרת-זמרת-רקדנית; דרך הרפרטואר שגדוש בשירים ספרדיים למכביר, גם המתורגמים לעברית (מימי "האשה שאתי") וגם מקוריים שהקליט ושר בשלושת האלבומים הספרדיים שלו; ובמיוחד בשירת הנשמה של ברוזה, שנשמע בלהט שירתו יותר ויותר כאותם זמרי פלמנקו ותיקים, בשלים וניחרי קול, עם הניסיון המוכח, הטמפרמנט האצור, שירת הפלירטוט והחיזור, והלחישה שמחליפה את הזעקה (כמו ב"סיגליות", למשל).

דויד ברוזה, צילום: אילן בשור

אחרי הפתיחה מ"שפה שלישית", קופץ ברוזה לימי "האישה שאיתי", "בליבך ו"נולדת בשבילי". הספרדית המתורגמת מפנה כאמור מקום לספרדית המדוברת, עם "איסלה מוחרס" ( ISLA MUJERES , אלבומו הראשון שם, משנת 2000), "ארבה לה פוארטה" ( ABRE LA PUERTA , "פתחי את הדלת" מ"פארקינג קומפלטו") ו"כרמלה".

וינוקור מפציעה בכל יופייה ויכולתה כנגנית כינור וירטואוזית, כרקדנית אקספרסיבית וכזמרת מלווה חושנית. ובעיקר הלר, יוצא חבורת הגרובטרון, מתגלה כגיטריסט ספרדי משובח (ובכלל כנגן נהדר גם בבנג'ו ובחשמלית), שלא אחת מאפיל על ברוזה. מה שמלמד על הרוח הספורטיבית של ברוזה ועל ההכרה שלו בתרומה החשובה של הלר להופעה שלו.

אחרי "כרמלה" מגיעה חטיבת הבלוז והקאנטרי שבה כבר דנתי לעיל, ומשם קולאז' ישראלי-ספרדי של השירים ששרדו את כל השנים: מ"שיר אהבה בדואי" בעיבוד חדש ומפתיע ו"מתחת לשמים", המנון האוהבים האולטימטיבי שנשאר כזה על אף האלתור התמידי והבלתי פוסק לאורכו; דרך "סיגליות" ו"טיאו אלברטו" (ביצוע מצוין!); ועד המאוחרים יחסית, אך המרגשים לא פחות - "הכל או כלום" ו"בוכה אל הקירות", לו הוא מקדים את סיפור פגישותיו במדריד עם המשורר הספרדי פאולו גררו, שכתב בעבורו את המלים של "איל יוֹרוֹ".

להדרנים שמר הפעם את "חולם" (שלחנו המתוק ועתיר הסוכרים נשמע כמי שנפלט מתוך "הכבש הששה עשר") וכמובן "יהיה טוב", כוללת התוספת שנכתבה בעקבות מחאת האוהלים - הכינור של וינוקור מוסיף עצב אנושי והחשמלית של הלר טוענת באופטימיות רוק'נרולית.

ברוזה מודל 2011 הוא אמן מנוסה ובשל. השיבה זרקה בשערו, הטמפרמנט מאופק (יחסית, יחסית), אבל הוא מתמקד בעיקר, מתמכר כתמיד לנגינה ומתמסר למוזיקה, ונקי מלהטוטנות לשמה. ההתנסות שלו עם "מיומנה" פתחה אותו כאמן במה, הרחיבה את גבולותיו, והוא לא רק יושב, אלא גם מרשה לעצמו תנועה וצעדי מחול, ברוח טובה ועולצת.

החיוך הקבוע של שביעות רצון שנסוך על פניו, אחד מסימני ההיכר שלו, עלול להטעות. הוא עדיין מצליח לטעון את השירים הכל כך מוכרים באנרגיות ובחיים חדשים. חשוב לו להגיד, להשמיע, לא רק לרצות את טעם הקהל ודרישותיו. וגם אם ניכרת נסיגה טבעית בעוצמת השירה, בשורה התחתונה המופע של דויד ברוזה הוא חגיגת מוזיקה צרופה.

דויד ברוזה, שפה שלישית. זאפה הרצליה, חמישי 6 באוקטובר 2011