"החוב" (ארה"ב 2011)

הפורמט המקורי של סרטו של אסף ברנשטיין מ-2007 נמכר לאולפן אמריקני, וזו התוצאה. ג'ון מאדן ("שקספיר מאוהב") ביים את סיפורם של אנשי המוסד שנכשלו במשימה חשאית חשובה מעין כמוה בשנות ה-60 ומנסים בערוב ימיהם לעשות תיקון. 
 
רייצ'ל זינגר (הלן מירן) היא סוכנת מוסד לשעבר. בשנת 1965 היא הייתה מעורבת בניסיון לכידתו של "הקצב מטרבלינקה", רופא נאצי קר דם שערך ניסויים בקורבנות יהודיים. המבצע הסודי של המוסד הסתיים במותו של הצורר ברחובות מזרח ברלין. ואולי לא. 30 שנה אחרי שחזרה החוליה ארצה עטורת תהילה, מופיע באוקראינה אדם הטוען שהוא אותו רופא, ורייצ'ל חייבת לחזור למזרח אירופה כדי לגלות את האמת, ולסגור חשבון סופי, אם צריך.
 
 זיכרונות אותם ימים ושני הסוכנים שפעלו איתה מציפים אותה, והיא חייבת לחוות מחדש את טראומת האירועים שהפכו אותה לגיבורה לאומית ולהתמודד עם החוב הפתוח.
 
מאדן ביים סרט אינטליגנטי, שמציג את האירועים כרשומון אניגמטי.

"הענקים" (בלגיה-צרפת-לוקסמבורג 2011)
 
הבמאי הבלגי בולי לאנרס, אמן אוטודידקט, שהחל דרכו כצייר, מציג בעבודתו הקולנועית השלישית סרט מסע מתוק-מריר שבמרכזו שלושה ילדים, בלי מבוגר אחראי.
 
האחים זאק וסת' מבלים בבית משפחתם הכפרי ונראה שהאידיליה במקום עטוף היערות, הירק והנחלים, חוגגת. אבל מתברר שאמם הרחק מהם, אי-שם, ומדי פעם האח הקטן מתקשר אליה בטלפון, ובדרך כלל היא לא מועילה בטובה לענות. האב בכלל לא מוזכר, הסבתא שבביתה הם שוהים מתה ואין להם כסף אפילו לאוכל.
 
אל השלושה חובר דני, צעיר שלא רווה אף הוא נחת ממשפחתו, בלשון המעטה. יש לו אח גדול מכה ומאיים ועוד סיבות טובות לא לרצות להימצא בסביבת קרוביו.

השלושה משוטטים יחד ללא מטרה, אבל זורמים עם האירועים, מנסים להשיג מעט כסף ובתוך זמן קצר מציאות החיים, הנאיביות שלהם ועולם המבוגרים השקרני והציני ייאלצו אותם להגיע לבגרות מוקדמת. עם זכארי שאסריו, מרטן ניסן, פול ברטל.
 
יפה ואותנטי, מזכיר קצת את "אני והחבר'ה".

"הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן" (ישראל 2011)
 
סרטו של אריק לובצקי ("אמא של ולנטינה") שבמרכזו אובססיה לעשייה קולנועית. סימיקו (ציון ברוך) כבר בן 30. הוא עובד בחומוסייה של ג'קי (אורי גבריאל), מאורס למזי (נטע גרטי) שמפנטזת על חתונה גדולה, חלומית, בעוד הוא מנסה לדחות את הקץ.
 
עולם הפנטזיות שלו כולל בעיקר סרטים. הוא דברן גדול, פורס בפני החברה בשכונה  סיפורים שאמורים להפוך לתסריטים ולסרטים. ביקור שלו עם כמה חברים במועדון בו מחוללות חשפניות מביא לו רעיון לעשות סרט בנושא. כאחד שסיים קורס צילום במתנ"ס, הוא מרגיש שיש לו את הכלים המקצועיים לפרויקט.
 
צרפו לכך את האנרגיות הבלתי נלאות שלו, את יכולת השכנוע האולטימטיבית בה ניחן ואת נכונות כל השכונה להירתם לעניין, והנה ההפקה יוצאת לדרך. אבל עד מהרה יתברר לסימיקו הקטן שהפנטזיה גדולה מאוד ושיש הרבה קוצים בדרך לשושנים.
 
סרט פולקלוריסטי שעטוף בקסם האישי הטבעי של ציון ברוך. מתכתב עם הקולנוע העממי, הבורקסי, של פעם.           

"הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן", צילום: יח"צ
  
"ברקיע החמישי" (ישראל 2011)
 
מאחורי דינה צבי ריקליס שני סרטים בארך מלא, "סיפור שמתחיל בלוויה של נחש" ו"שלוש אימהות". סרטה החדש, המבוסס על ספרה של רחל איתן, זוכה פרס ברנר,  חוזר לימים שלפני קום המדינה.
 
קיץ 1944. פלשתינה נתונה בשלטון המנדט הבריטי ומלחמת העולם השנייה בעיצומה. למעון לילדות עזובות בפאתי תל-אביב מגיעה מאיה, בת 13. אמה נטשה אותה ואביה שנישא בשנית מתקשה לגדלה והביאה למוסד. מנהל המעון, דב, נדהם מהגעתה, שכן הוא מכיר את הוריה ונזכר באהבתו המיוסרת והבלתי ממומשת לאמה. מאיה מתקשה להתאקלם במעון. היא נאבקת על מקומה בחברת הבנות, שישי ביניהן אהבות, שנאות, קנאות ואינטריגות, ואף מתאהבת בארוסה של אחת העובדות במקום, חבר לח"י בן 25.  
 
ניסיון לאחות את הקרעים ביחסים עם אביה, על אף העלבון, נכשל אף הוא והיא חייבת להמשיך ולשרוד במציאות לא קלה של נערה מתבגרת בתקופה סוערת.
 
הסרט בעל הקצב האיטי בעל נימה פואטית אמנם, אבל נשאר מרוחק ולא מצליח לגעת ולרגש.

"ברקיע החמישי", צילום: יח"צ

"לא רואים עליך" (ישראל-גרמניה 2011) 
 
מיכל אביעד מתמחה בקולנוע תיעודי וזה ניכר גם בסגנון העשייה של סרט זה, שהוא עבודה עלילתית. מפגש אקראי מחבר בין שתי נשים שבעברן אותו סיוט וחוות טראומה מודחקת דומה. הדיאלוג שנפתח ביניהן הוא טריגר להתעמתות מחודשת עם חוויות ורגשות שנקברו ונותרו מאחור, לכאורה. לילי (רונית אלקבץ) היא פעילת שמאל כריזמטית, נירה (יבגניה דודינה), עורכת טלוויזיה מופנמת, עוקבת אחריה בעת פעילותה בשטחים והקשר נוצר.
 
שתיהן היו קורבנות "האנס המנומס" בשנות ה-70. כלפי חוץ הן נשים עצמאיות חזקות. לילי נשואה ואם לשני ילדים בוגרים אך נישואיה כושלים. נירה היא אם חד-הורית המסרבת להכניס גבר לחייה. הרגע החולף שקושר ביניהן מניע אותן לפתוח פצעים שלא הוגלדו ולבחון את הסדקים שבחייהן. בכוחות משותפים הן מתמודדות עם המשימה. בסרט נעשה שימוש בחומרים עיתונאיים מקוריים ובעדויות קוליות של נשים ששרדו את הסיוט.
 
סרט חשוב. אביעד מביימת באיפוק וברגש, אבל יש תחושה שהיא לא הלכה עד הסוף. 
 
"חמצן" (בלגיה-הולנד 2011)
 
סרטו הראשון של הנס ון נופל מתמודד עם חוויה קשה של צעירים חולי סיסטיק פיברוזיס, שלעתים קרובות נאלצים להתמודד עם המוות בטרם עת.
 
בלב הסיפור טום, נער שלוקה בסיסטיק פיברוזיס, והמחלה התורשתית פוגעת בתפקוד ריאותיו. אחיו הבכור לוקאס, שחולה גם הוא במחלה, מתמודד איתה ביתר השלמה וסובלנות ("זה היה יכול להיות גרוע יותר", הוא אומר. "יכולנו להיות חולים באמריקה. או הומואים באיראן").
 
אבל טום בן  ה-17 מתריס כנגד החיים. יש לו את החבר'ה שלו, נערים פרועים, מחוץ לבית החולים, ויחד איתם הוא גם עובר לא אחת על החוק. בלית ברירה הוא מתאשפז מפעם לפעם בבית החולים, והאנשים שיפגוש שם, בהם בחור חכם ומפוכח ובחורה יפה בה יתאהב, ישנו את דרך חשיבתו. כמו גם מות אחיו, תוך כדי ניתוח השתלת ראות.
 
הבמאי הצליח לחלץ את הסרט ממלכודת הקלישאות. גיבוריו לא נסחפים לרחמים עצמיים, גם לא נגררים להומור שחור. כל אחד מתמודד בדרכו ובסרט יש מינון נכון של אופטימיות, הומור ורומנטיקה.

"חמצן", צילום: יח"צ
 
"הבית הדומם" (אורוגוואי 2010)
 
הבמאי גוסטבו הרננדז יצר בפרויקט הראשון שלו באורך מלא סרט אימה עצמאי דל תקציב, לכאורה ז'אנר מוכר עם חוקי משחק מוכרים. אלא שהייחודיות כאן היא הבחירה לצלם את כל הסרט בשוט אחד (78 דקות, בלי הפסקה), בדומה למפגני וירטואוזיות מסוג זה שעשו לפניו היצ'קוק ב"החבל" וסוקורוב ב"תיבה רוסית".
 
העלילה מבוססת על סיפור מסתורי אמיתי שהתרחש בכפר קטן באורוגוואי בשנות ה-40, והבמאי ניסה לשחזר את העובדות על פי תמונות פולארויד שנמצאו במקום.
 
הסיפור: לורה ואביה ווילסון מגיעים לבית שהיה סגור שנים רבות, כדי לשפצו ולהכינו למכירה. השניים מתארגנים לבלות שם את הלילה ובבוקר יפצחו בעבודה. הכל נראה בסדר עד שלורה שומעת קולות חשודים בקומה העליונה. ווילסון עולה לבדוק, היא נשארת למטה לבד והוא לא חוזר. לורה החרדה מרגישה שהיא נקלעה למלכודת מוות. למרות ה"מוגבלות" שכפתה על הסרט טכניקת עשייתו, הוא מרשים ואפקטיבי. בין היתר בשימוש באורות, צללים ואפקטים של סאונד.

"הבית הדומם", צילום: יח"צ
  
"צלילי הרעש" (שוודיה-צרפת 2010)
 
סרטם של אולה סימונסון ויוהנס שטארנה נילסון. אמדאוס, בן למשפחת מוזיקאים מכובדת, סובל מאלרגיה למוזיקה, ולמרות הגנים מהוריו ומאחיו, מנצח מחונן, עבורו כל רמז למלודיה הוא עינוי מתמשך, עד כדי איבוד השמיעה. הוא עובד בשקט כבלש מבריק בשרות המשטרה ומפענח פשעים שונים, עד שהגורל טומן לו מלכודת אכזרית.
 
קבוצה של מתופפים טרוריסטים, המונהגת על ידי מוזיקאית אנרכיסטית שנפלטה מאקדמיה למוזיקה, יוצאת למתקפה מוזיקלית בשם האנרכיה והחירות. הם משתמשים בעיר ומוסדותיה, מחדר ניתוחים בבית חולים ועד מונומנטים ייצוגיים ואפילו מערכת החשמל – ככלי התזמורת וכמקורות ליצירת מוזיקה המבוססת על מקצבים מונחי המטרונום.
 
עבור אמדאוס זהו רעש בלתי פוסק וטורד מנוחה, עד כדי טירוף חושים. הוא פוצח בחקירה נמרצת כדי לשים קץ לטרור בעיר ולסבלו האישי. עם בנגט נילסון, סאנה פרסון הלאפי, מגנוס בורג'סון, אנדרס וסטרגארד, פרדריק מיהר.
 
מהסרטים היותר מקוריים וייחודיים שיש. מומלץ מאוד.

"צלילי הרעש", צילום: יח"צ
 
"דרייב" (ארה"ב 2011)
 
במרכז סרטו השלישי של הבמאי הדני ניקולס וינדינג רפן נהג, דרייבר (ריאן גוסלינג) באל.איי. כשיש לו עבודה בסרטים הוליוודיים כפעלולן מרוצי מכוניות, סצנות מרדפים והתהפכויות מכוניות – הוא שם. כשמזדמנות לו עבודות כנהג מילוט של עבריינים לאחר פעולות שוד שהם מבצעים – הוא גם שם. בשני התחומים הללו הוא הכי טוב בשטח, ולכן מבוקש לעוד ועוד פרויקטים. בין לבין הוא גם עובד במוסך.
 
בחייו הפרטיים הוא סוג של זאב בודד, טיפוס שתקן שחי חיים נזיריים במלון דירות. במקרה מתפתח קשר מהוסס בינו ובין אישה (קארי מאליגן) שגרה עם בנה הקטן בדירה סמוכה. הם מבלים יחד. כשבעלה שישב בכלא משתחרר, הוא ודרייבר יחברו יחד למבצע שישנה באורח קיצוני את חייהם. חוזה שחתם הנהג עם ספונסר-מאפיונר (אלברט ברוקס) יגבה את מחירו.
 
הסרט מתנהל באיטיות אבל מחלחל לנשמה. בסגנונו השקט והמאופק מרכיב רפן כרוניקת פשע מסעירה, שלי אישית הזכירה את "הסמוראי", של מלוויל. לא פחות.   
 
"מורעלים" (ישראל 2011)
 
עבודתו בת 43 הדקות של דידי לובצקי תהווה את סרט הפתיחה של מסגרת חדשה בפסטיבל חיפה, הנחנכת השנה, "פרינג'ידר" - שתטיל זרקור על הקולנוע העצמאי  והפרינג'י שנעשה כאן בשנים האחרונות הרחק מהמיינסטרים ובלי להמתין לאישורי קרנות.
 
הסרט מתחבר לגל חדש של סרטי אימה מקומיים, כמו "כלבת" ו"חתולים על סירת פדלים", שהופקו כאן לאחרונה. במרכז "מורעלים" דני (דוד שאול), עובד רס"ר בבסיס נידח של היחידה המובחרת "נחליאלי". בוקר אחד כשהוא חוזר מפעילות לילית לבסיס, הוא מגלה שהחיילים שהשתמשו בתרכיב חיסון ניסיוני הפכו לזומבים, ואלה משחרים לטרף ורוצים לנשוך אותו ואת שאר החיילים שעדיין לא "הורעלו".
 
דני, כשאיתו חיילת עמיתה (אורנה שיפריס), משתמש בכלי העבודה המרכזי שעומד לרשותו – מזמרה – כדי לכסח את הזומבים התוקפים.
 
 מקורי, שונה, מתכתב עם אמריקה.

"המורעלים" צילום: יח"צ