נוסטלגיה כן, אנכרוניזם לא
הקסם השוודי של מארי פרדריקסון ופר גסל עבד גם על אלפי הישראלים שהגיעו אמש למדשאת גני התערוכה. ההופעה של "רוקסט" אמנם לא הייתה מושלמת, אבל בסך הכול ויברציות אנרגיות הפופ-רוק של הצמד הסקנדינבי תאמו את הציפיות הלא נמוכות שלפני.
וראשית - נוסטלגיה כן, אנכרוניזם לא. קומבינציה של סאונד סוף אייטיז עם עיבודים עדכניים נתנו את הטון במופע והפכו אותו לעכשווי, כשקולה של פרדריקסון וכריזמת הבמה החזקה שלה מובילים את הערב.
עם זאת, סימני השנים כבר ניכרים על פניה, ייתכן שגם בגלל ניתוח הסרטן בראשה והחלמתה הנדירה, והיא מתזזת מעט את גופה החטוב לאורך ולרוחב הבמה הגדולה. ולמרות זאת, תופסת את מרב הפוקוס וממגנטת את הקהל.
גסל, החמוש בגיטרה רוב הזמן, פעיל למדי, אבל פחות דומיננטי ממנה. גם קולו בקטעי השירה שלו נחות מזה של שותפתו. יחד עם זאת, הכימיה בין שניהם על הבמה עובדת נהדר. גם ההרמוניות הקוליות שלהם בקטעי הדואטים מדויקות ואלגנטיות. כמו שצריך להישמע צמד פופ.
הלהקה המגבה אותם מאחור מקצועית, מיומנת ומצוידת בגיטריסט מצוין, כריסטופר לונדקוויסט, שמדי פעם מקבל צ'אנס לדפוק סולואים וירטואוזיים, שמוסיפים למימד הרוקיסטי המתחבר היטב לפופ הבסיסי-מלודי של "רוקסט".
"רוקסט", צילום: שי מהלאל
נציין שעל הבמה הם נשמעים הרבה יותר קשיחים וטעוני רוק מאשר ברכות האקוסטית שמשדר הפופ-נטו כששומעים אותו באלבומיהם. בסופו של דבר, אסור לשכוח שמדובר באמנים בני 50 פלוס, שהחלו את הקריירה שלהם בסוף שנות ה-80 (ובעצם פעילים יחד כבר יותר מ-25 שנים) ועדייו עושים את זה טוב.
מתברר שהקהל שנהר לראות אותם בגני התערוכה בתל-אביב כלל אמנם לרוב חבר'ה ש"גדלו עליהם" בתפר שבין האייטיז לניינטיז (בני 40-30), ורוצים להתרפק על פעם, אבל אפשר היה לאתר גם לא מעט בני עשרה שעדיין לא נולדו כשהצמד קם. ולמרות זאת הם מכירים את הטקסטים באופן מושלם.
כאשר מפנה פרדריקסון את המיקרופון לעבר הקהל - בקטעים מתבקשים בלהיטים – הצופים משתפים פעולה ושרים במקומה במקהלה א-קפלה.
מתקשה להגיע לגבוהים
הרוקסטים פתחו את הערב בסדרת קטעים קצביים, כדי להכניס את הקהל לראש ולאווירה. Dressed for Success (מהאלבום Look Sharp), Sleeping in My Car (מאלבום Crash! Boom! Bang!), The Big L (מהאלבום Joyride).
"רוקסט", צילום: שי מהלאל
הבחירה בסט-ליסט של ההופעה נראית לי טובה למדי (כולל ההתחשבות בקהל ושילובם של שני שירים בלבד מהאלבום החדש, שאותו הם מקדמים כעת), למרות שתמיד יהיו כאלה שיטענו ששיריהם הפייבוריטים נשארו בחוץ.
בהמשך מבצעים השניים ולהקתם את Wish I Could Fly (מהאלבום Have a Nice Day ,(Only When I Dream (מהאלבום Charm School, (She's Got Nothing On (אף הוא מאותו אלבום).
אחרי Perfect Day (מJoyride) ו-Things Will Never Be The Same (מאותו אלבום) מכריז גסל: "ועכשיו להוליווד". אבל כאשר מבצעת פרדריקסן, למצהלות ההמון, את It Must Have Been Love, מתוך פסקול הסרט "אישה יפה" מתברר שקולה איבד מעוצמתו ומאיכותו במרוצת השנים, והיא מתאמצת ומתקשה להגיע לגבוהים המוכרים בשיר.
גם ביצועיה בשירים אחרים מוכיחים שקולה לא כתמול שלשום, אם כי הוא עדיין שומר על סטנדרטים מקצועיים גבוהים. הגיטריסט לונדקוויסט מספק את הליקוק לקהל הכל כך שחוק כבר בהופעות, כשהוא מנגן את "הבה נגילה" ומאלתר עליו. והקהל מתמוגג. בסך הכול היה מינון סביר של בלדות רומנטיות בין השירים הקצביים במהלך הערב, ומתח ההופעה, עם המעברים מקטע לקטע, נשמר לכל אורכה.
"רוקסט", צילום: שי מהלאל
כמו כן כללה ההופעה את השירים Oportunity Nox, Twenty 7, Fading Like a Flower, Crash! Boom! Bang , How Do You Do, Dangerous ו-Joyride . את ההדרנים הם פתחו עם Water Colours in the Rain עברו לSpending my Time, סיימו עם Listen to Your Heart ההמנוני, והוסיפו כבונוס את Church of Your Heart.
בסך הכול, למרות המגרעות שצוינו, מדובר בהופעה טובה ומהנה בת שעתיים, שכללה לא פחות מ-21 שירים.