שירה עכשווית ומוזיקה ערבית

באחד ממופעי המקור המפתיעים של פסטיבל העוד הירושלמי תגיש המלחינה והמבצעת אסתי קינן-עופרי  מבחר שירים של המשוררים חביבה פדיה ואלמוג בהר וטקסטים של הסופר הרצל כהן שהלחינה על בסיס הסולמות הערביים.
 
קינן-עופרי התמחתה בשירת לאדינו ובמוזיקה ערבית והייתה חברה בהרכבים  כמו דואו "קול תוף"ו-טריו "קול עוד תוף"  והופיעה בין השאר עם אנסמבל מזרח מערב ועם סלבה גנלין. היא כתבה מוזיקה לאנסמבל "ראס דשן", ויצרה מוזיקה וכוריאוגרפיה ללהקת המחול "ביתא", לאנסמבל "סירנות" ועוד.
 
זהו מופע ראשון שלה המתבסס על חומרים מקוריים, והוא מביא אתו חיבור חדש ואפילו חדשני בין שירה עכשווית למוזיקה ערבית מקורית שהלחינה.
 
"המופע כולו מולחן על בסיס סוגים שונים של מוזיקה ערבית לטקסטים של כותבים שמצאתי אחרי הרבה שנים שאני מחפשת, שאפשר באופן טבעי להלחין אותם אל תוך העולם הזה" מספרת קינן-עופרי. "הערב מאוד מגוון - לא הכל מבוסס על אותו סוג של מוזיקה ערבית יש דברים שקצת מתרחקים קצת מזה, יש שיר שהוא חצי עברית וחצי ערבית".
 
מה משותף לשלושת הכותבים שבחרת?
 
"כל הכותבים מאוד מצויים בעולם הפיוט שמבוסס על מוזיקה ערבית - מרוקאית, עיראקית או טורקית, כך שיש מקור משותף בעבר מבחינת הבסיס של המקאמת (הסולמות המוזיקליים של המוזיקה הערבית – ה. א. ב.) .
אצל שלושתם יש גם השפעה של שפת הפיוט ולכן אתה שומע באיזו צורה את המצלולים של הפיוטים בתוך הכתיבה שלהם.
 
"שלושתם, כל אחד בדרכו, וקראתי לא מעט דברים נוספים שלהם, מודעים לערביות שלהם  כיהודים יהודיות וערביות כאחד, ולכן אני גם מרגישה שאני לא חוטאת לעולם שלהם בהקשר הזה". \

 קטעים אינסטרומנטליים שהטקסט הוא בלבם 
 
שלא כמקובל בהלחנות של שירי משוררים, התוצרים של עבודת ההלחנה של קינן עופרי  אינם שירים. "אלה לא שירים. אלה יצירות עם הרבה קטעים אינסטרומנטליים שהטקסט הוא בלבם אבל הוא לא שיר במובן המערבי,  באורך הסטנדרטי. יש פה  הרבה הלחנה לכלים וגם הכלים לפעמים מבטאים את המילים באופן אחר מאשר המנגינה בשיר מבטאת את המילים. יש גם יצירה אחת שהיא לגמרי אינסטרומנטלית".  
 
זה שונה לגמרי מדברים שעשית בעברויש בזה ממד חדשני
 
"המורה שלי למוזיקה ערבית, סלים א-נור, נולד בבגדד והוא דמות אבהית עבורי. והיצירות שלו של מוזיקה ערבית מאוד קרובות למקור מצד אחד ומצד שני מאוד חדשניות. אני חושבת שיש לזה השפעה גדולה מאוד עלי.
 
"אני באה לזה אחרי הרבה שנים של התמסרות לדברים שפחדתי שייעלמו מהעולם והשתדלתי לעשות אותם כמה שאפשר אותנטיים, וגם להיות יצירתית  בתוך זה, אבל בעיקר להבליט את היופי של המקור של שירי הלאדינו והמוזיקה הערבית, כדי שזה לא יישכח.
 
"פה זה מצב אחר, ובשבילי זה חדש ומרגש, שדרך הטקסטים של חביבה פדיה, הרצל כהן ואלמוג בהר אני אומרת סוגים שונים של אמירה עכשווית, אכפתית, רלוונטית להווה, למציאות שלנו פה. וזה שם אותי במצב אחר גם כמלחינה וגם כאדם שעומד על הבמה ומבטא את זה  - לא כנוסטלגיה או כחכמה עתיקה אלא כמשהו שאפילו ייתכן ויהיה שנוי  במחלוקת".
 
ואיך נולדים הלחנים?
 
" לפעמים המקצב של המילים קורא למקצב מסוים, לפעמים משהו במקום שמתואר שם זה נכון, לא כל כך המילים כמו המקום, איפה הסרט הזה קורה. היו מקרים שפשוט ישר שמעתי את זה. במקרים אחרים זה קשה ואני מפחדת שאני הולכת  לקלקל כי יש בזה כבר מוזיקה, ואני יודעת מאיפה היא באה ואיך אני אעשה את זה. לפעמים זה קל. יש  שיר אהבה של אלמוג בהר לאום כולת'ם וממש הפחיד אותי להלחין את זה - איך אני מתמודדת עם כל מה שאני יודעת".

"קלאסיקה גדולה שהתמסרתי אליה"
 
מאין המשיכה למזיקה ערבית קלאסית?
 
"אני ילידת איטליה,  ההורים שלי יותר אירופאיים אבל מאיטליה יש לי את הקשר לקהילה היהודית-ספרדית ויש לי גם  איזה אחוז מאוד קטן מהבית, אבל כנראה משמעותי, שגרם לי להבין שאני חייבת להתמסר במשך די הרבה שנים  לשירת הלאדינו. מוזיקה ערבית זו באמת אהבה, ומגיל מאוד צעיר".

ההתמסרות הזו מפתיעה במיוחד בגלל שלא ינקת את זה מהבית
 
"לפעמים אני כועסת על השאלה הזו אבל אני גם מבינה מאיפה היא באה. הבת של סלים א-נור היא פסנתרנית וירטואוזית של מוזיקה אירופאית ואף אחד לא שואל אותה אם זו בעיה שזה לא בא לה מהבית, אולי כי היא בת של מוזיקאי גדול. אבל מישהו שחי פה ורוצה להכיר את המוזיקה הערבית ואת השפה הערבית שהיא פה, לידו – מייד שואלים שאלות.
 
"זו קלאסיקה גדולה שהתמסרתי אליה והיא מאוד מאוד משפיעה אצלי גם על היחס לשפה העברית כי אתה מושפע ממלחינים שהלחינו לשפה שמית דומה עם מצלול דומה של העיצורים ויש שם איזו התפתחות שהיא מאוד מתוחכמת או מאוד טבעית. 
 

אסתי קינן (צילום: בועז עופרי)

"בארץ, בגלל שרוב המשוררים היו אנשים שתרגמו את עצמם משפות אירופאיות והמלחינים השליטים בתרבות היו אירופאיים -  רגילים לשמוע את העברית המושרת מצלצלת באופן מסוים, יותר נייטרלי מדגשים ומעיצורים חזקים.  ואני חושבת שככה הולך לאיבוד משהו שהמוזיקה הערבית מתייחסת אליו, לאורך ההיסטוריה שלה".  

הזיכרון הנשי של הפיוטים
 
בעברך למדת כוריאוגרפיה בניו יורק ושילבת מוזיקה ומחול
 
"אני אדם שלקח לו הרבה מאוד שנים להיות אדם יותר מילולי. יש לי תמיד סוג של יראה מול טקסטים, חשש שאני לא מבינה אותם. בעבר הייתי כוריאוגרפית ורקדנית ועשיתי מוזיקה שהעניין הטקסטואלי לא מאוד מרכזי בה וגם לאדינו זו שפה שהיופי בה מאוד ישיר,  זו שפה מאוד לא רבדית, לא מתייפייפת  כשמתרגמים אותה לעברית זה ממש מביך, כאילו נשמע פשוט מדי ויחד עם זה יש בה דימויים מאוד חזקים וחוכמה מסוג אחר אבל היה לי יותר קל להתחבר לזה. שלבי ההתפתחות שלי הובילו אותי לאיפה שאני עכשיו. מדיסלקציה גדולה דרך עיסוק בדברים לא מילוליים לאט לאט דרך הלאדינו והערבית שהתחלתי לשיר ומתוך זה התחזקה לי העברית".
 
נדיר לשמוע זמרת שרה טקסטים בעברית בחיתוך קול שמזכיר כל כך את הערבית
 
"שנים קיבלתי הרבה עידוד ממוזיקאים שאהבו לשמוע את המסורת הדתית בקול של אשה. נגן העוד ארמנד סבח שניגן אתי ב'קול עוד תוף ' מאוד התרגש לשמוע פיוטים בקול של אשה וזה נתן לי הרבה מוטיבציה ללכת לסגנון ולמסורת הזו. מאז קרו הרבה דברים בסוף נהפכתי לפייטנית שמלמדת ב'קהילות שרות' ועובדת באתר הפיוט".
 
מה זה אומר שאת פייטנית ?
 
"במקור הפייטנים שהיו מאלתרים על המקום בבית כנסת.  היום קוראים פייטן למי שמומחה בביצוע פיוט. דווקא בערב הזה אני יותר פייטנית מאשר כשאני שרה פיוטים- בגלל שזה לא חוזר לארכאיות אלא  נכתב כאן ועכשיו. במקור הפיוטים נכתבו לפסיכולוגיה המיידית של השומעים, אם כמשהו לטובת הציבור או ממניע אישי של הפייטן עצמו".
 
ואין מסורת של שירה נשית בתחום הזה?
 
"האמהות היו שרות נפלא ובהרבה מסורות, כמו אצל יהודי ספרד, השתמרה תת מסורת שהלאדינו היא של הנשים והעברית היא של בית הכנסת. אבל הרבה נשים מבוגרות מאוד שרו נפלא את הפיוטים וגם את קטעי החזנות של בית כנסת בבית, ודווקא הן היו הזיכרון בבית. אני מניחה שטובי הזמרים של המסורות האלה היו האמהות. אלה מעין תוצאות חיוביות של דיכוי הנשים, שהיה להן גם איזה חופש, והן  שרו גם דברים חילוניים יותר ולכן הן זכרו טוב יותר ושיננו טוב יותר גם את הפיוטים".  


"כמה תיקונים" (יח"צ)

מי אתך על הבמה?
 
"ראשית הרצל כהן, שהוא גם בן זוגי והוא שמנגן בעוד עם יופי פנימי נדיר אמנם בלי היסטוריה של חיית במה כמו אחרים, אבל  הוא גויס בגלל הקרבה שלו לדבר והרבה שנים יש לו אמירה מיוחדת בצורת הנגינה שלו.   אלעד לוי הוא נגן כינור וויולה, יליד הארץ שכבר מגיל 6 -7 הלך לאחד זקני נגני הכינור המרוקאיים בדרום  ולמד אצלו. הוא ניגן גם בתזמורת האנדלוסית והוא אחד הנגנים המבוקשים בהקשר המרוקאי
 
 חגי ביליצקי הוא נגן קונטרבס שסיים תואר שני במחלקה למוזיקה ערבית ושיש לו התמסרות אדירה לכלי ולמוזיקה הערבית. וגם  גיל המאירי  בכלי הקשה ובזארד, - בן אדם נדיר ומקסים שניגן עם יצחק רפואה ועם פרץ ומרק אליהו.
 
מנין שמו של המופע?
 
מאחד הקטעים מהספר השני של הרצל שיצא לפני חודש וחצי, 'לא עלינו'  (בהוצאת נהר ספרים). זה קטע זה שבעצם נאמר בשאלה, שאלה נוקבת: 'כמה תיקונים?'". 

 

אסתי קינן-עפרי תעלה את המופע "כמה תיקונים" ביום רביעי, 16 בנובמבר 2011 ב-21:00 בתיאטרון החאן מסגרת פסטיבל העוד בירושלים (19-10 בנובמבר). לרכישת כרטיסים: בית הקונפדרציה: 02-6245206, תיאטרון החאן: 02-6303600.המופע יעלה גם ב-14 בדצמבר ב-21:00 בבית מזרח מערב ביפו.