מסכת מכשפת של סיפורי עם

בוקר אחד התעוררה אישה אחת, הבמאית והחולמת אופירה הניג, כינסה את בני משפחתה ואמרה להם בזו הלשון: אני נוסעת. אמרו לה: שוב? אמרה להם: כן, אני יוצאת למסע חיפושים לגלות את סיפורי העם ששורשיהם בארצות ערב.
 
לא מתוך כוונה פוליטית, אמרה להם, אלא משום שהתעוררה בי, אולי קצת באיחור, הסקרנות להתוודע אל תרבות שנסתרה מפני, והזהירו אותי מפניה. אמרו לה: נבוא אתך, ביחד נחקור, נלמד, נחווה, וביחד נספר, גם אם רק מעט מכל מה שנגלה, לכל מי שירצה ויבוא להאזין ולראות את התמונות שנלקט.
 
וכך, הניג והמשפחה הגדולה של יוצרים, סופרים, משוררים, מעצבים, ושחקנים יצאו לדרך ארוכה וחזרו ממנה עם ההצגה המלבבת ביופיה ובנשמתה "איש ואישה אחת" העולה במשותף בתאטרון העירוני חיפהובאנסמבל הרצליה, זה שפרנסיו בעטו מתוכו את הניג בעודה משלימה את המסע המרתק.
 
ומה שהביאו לקהל המופתע היא מסכת מקסימה, מפכת חיוניות, קוסמת ומכשפת של סיפורים שלוקטו במסעם. כאלה שסופרו, כאלה שכבר נכתבו, כאלה שהומצאו בחדר החזרות, סיפורים ארוכים או קצרים, אפילו בלי מילים, רק ברמז, וגם בדיחות וקללות מפלסטין ומתימן, מרוקו, חבש, פרס, מכאן ועכשיו. מהבית, מהרחוב, מהשוק ומחדרי חדרים.
 
היא תזמרה חגיגה קטנה עם טקסטים שעיבדו, כתבו או תרגמו יוספה אבן שושן, שמעון בוזגלו, ח'ליפה נטור וטאהר נג'יב. את מה שכתבו היא לשה כבצק יחד עם צוות מופלא של שחקני מופת בתלבושות ועל במה רחבת ידיים שעיצבה מרים גורצקי-בילו, ותאורה מעודנת של ג'קי שמש, ובובות שפיתתה ובנתה אירנה גלוזמן, וגם מוזיקה מקורית שכתב בהתלהבות יהודה פוליקר, ועם סאונד והדרכה קולית של עידו מנור.


מקור: אתר תיאטרון חיפה
 
את האלבום המעוצב של אלה הפקידה הניג בידי השחקנים-היוצרים תאטרון-סיפור קולח, במבע פניהם, בקולותיהם, מרגע שעלו על הבמה והתייצבו בשורה מול הקהל, ובלי מילים החלו מתנועעים.
 
ניכר בהם שהם נהנים מהמחשבה שעוד מעט ינעימו את הזמן, לעצמם, כשיישבו על הספסל לרגלי הקיר האחורי ויקשיבו זה לזה כמו הקהל היושב מולם, כשהם מספרים על חתול ועל קמצן, על חורף ארוך ומפלצת, על גברים ונשים, סיפורים חכמים, מצחיקים, מרגשים, או קצת תמימים, על שבועות שהופרו וקוימו, על ייאוש ועל תקוות.
 
ואז יוסוף אבו ורדה מתחיל לספר בקולו הערב את המעשה בחתול, וסלים דאו הוא השף שמכין סעודה שיגיש לחבריו והניחוחות שלה ממלאים את האולם הגדול בחיפה. ואל הבמה נכנסים פעם ועוד פעם יד ביד בלי מילים, אולי אחים, אולי אוהבים שהשתיקה יפה להם, אמיתי יעיש-בן אוזיליו, מבויש, ונמרוד ברגמן בזינוקים שלא יביישו את הטוב ברקדנים, והלב נכמר.

"איש ואשה אחת" (צילום: ז'ראר אלון)

ולפתע נשמע ברמה קולה המקונן-מתרונן של אודליה סגל-מיכאל, פניה מאירות למרחוק, ויואב הייט, כנשר גדול עט על הבמה בנעליים מצחיקות, וח'ליפה נאטור, שמתפנה הבובות הקטנות, כדי לנסות וזכור את סוף הסיפור שלו.
 
ומנגד מתייצבת סלווה נקארה, נשית ומפתה, ונעמי פרומוביץ'-פנקס פורצת ומחציפה קולה. גם אורנה כץ מתגייסת בשמלתה האדומה להשיב קצת שלווה, ונמרוד ברגמן חוזר, מעיף בגדיו אל האולם ויושב גם הוא לספר משהו, כמוהו כדאו שכבר השלים את תבשיליו וערך את השולחן לחבריו. ואחרונה ושותקת נעמי יעיש-בן אוזיליו שחותכת את הבמה בשמלת העץ הגדולה.  
 
הקהל הריע והשחקנים ישבו לסעוד, ורבים ניגשו מהאולם אל הבמה להגיד להם תודה. גם אני.