מקרין אנרגיות

איזה כיף לדבר עם בנאדם שבחגיגת יום ההולדת ה-70 שלו יכול להסתכל אחורה ולהגיד לעצמו בסיפוק שהחיים בחרו בשבילו נכון, ושהתשוקה שהייתה לו בגיל עשר פועמת בו גם 60 שנים לאחר מכן, ומאפשרת לו להרגיש, כהגדרתו, "כמו ילד קטן שמחר אבא שלו לוקח אותו ללונה פארק".

ככה בדיוק מרגיש המתופף אהר'לה קמינסקי, שאת יום ההולדת ה-70 שלו שחל החודש יחגוג במועדון הג'אז "שבלול" שבנמל תל אביב, כשהוא עושה את הדבר שהוא הכי אוהב בעולם, בחברת חברים ותיקים וחדשים לאותה תשוקה. הקהל הרחב מוזמן, כמובן, לחגיגה הזו, שתתקיים ב-24 בנובמבר, ב-21:30.

"קודם כל ביקשתי לנגן עם הרכב שאפשר לקרוא לו 'ותיקי ברברים'", מספר קמינסקי, "שזה דני גוטפריד, אלברט פיאמנטה, ג'ס קורן ואלי מגן, שהוא פחות ותיק. הוא הגיע אלינו כמה שנים אחרי, והוא גם צעיר מאיתנו, הוא מעשור אחר. מוזמנים כמובן גם כל מיני נגנים שיגיעו ויצטרפו ויעשו אולי ג'ם סשן. באופן כללי לא קל לנגן יותר משעתיים רצופות".

בטח שלא על התופים

"ברור. תראי, אני אגיד לך מה: נניח סקסופוניסט, לוקח סולו ונח, ואז אחרים עוברים לסולו. או חצוצרן, עושה סולו ונח. אבל לאורך כל הזמן הזה, בדרך כלל הבסיסט והמתופף מנגנים בלי הפסקה, והיחידי שכולם נחים בזמן שהוא עושה סולו, זה המתופף. אז לא פשוט לנגן שעתיים רצופות. זה אפשרי, אני עושה את זה, אבל למעלה מזה זה גם לא הגיוני".

הובלת אותי פה נורא יפה לשאלת הגיל. אלו דברים משתנים עם הגיל, גם מבחינה מנטלית של חשיבה על מוזיקה, וגם מהבחינה המעשית. יש דברים שיכולת לעשות פעם ואתה לא יכול היום? ולהפך, דברים שפעם לא יכולת והיום אתה יכול?

"יש דברים של מהירות שברור שבגיל כזה אי אפשר לעשות אותם במהירות שאתה עושה אותם בגיל שלושים, אין ספק, אבל יש הרבה חוכמה והרבה ניסיון, ומה שחשוב בנגינה זה האנרגיה. תאמיני לי שיש נגנים צעירים שאני מנגן איתם והם מרגישים שאיתי הם מוציאים מעצמם את המקסימום בגלל האנרגיות שאני מקרין עליהם.

"את יכולה לשאול את רוברט אנצ'יפולובסקי, סקסופוניסט מצוין שגר פה בארץ ומנגן הרבה בעולם שכל הזמן אומר, 'אני אומר לאנשים שמנגנים איתי, מה זה אתכם? בארץ יש אחד בן שבעים שמנגן הרבה יותר מהר ממה שאתם מנגנים. מה אתם, ישנים?!'. אז אני עדיין מנגן עם אנרגיות מאוד גבוהות, וכל החוכמה היא לא רק לנגן עם אנרגיות אלא להקרין אותן לאחרים, וזה מה שאני עושה".

כשאני חושבת על זה אני מבינה פתאום שאולי יש צורת חיים שמתופף צריך להקפיד עליה כדי לשמר על אותן אנרגיות, שלא בהכרח נדרשות ממוזיקאים שמנגנים על כלים אחרים

"עד לפני שנה שחיתי כמעט יום יום. עכשיו, בגלל עומס של עבודה פשוט אין לי זמן לעשות את זה. אני עסוק כל הזמן עם מופע הפעלה שאני עושה שהוא להיט בנישה שלו. זה מופע לחברות שבו אני לא כל כך מתופף כמו שאני מנצח שמקים עם כל הנוכחים תזמורת בטוקדה, ובתוך שעה אנשים שלא יודעים לנגן מנגנים קטע מורכב שכולל קטעי סולו, מפיקים ממנו וידאו ואז כולם רואים את הקליפ. כל זה קורה בשעה, באינטנסיביות גדולה, והתוצאה מדהימה.

"בלי יחסי ציבור ובלי כלום המופע הזה רץ כמו אני לא יודע מה, בימי צעירותי לא עבדתי כמו עכשיו, אז אני לא מצליח ללכת לשחות יום יום כבר איזה שנה. אבל לעומת זאת בכל יום שאני לא מופיע ולא עושה את העבודה הזאת, אני מתאמן. בכל ערב שאני בבית אני מתאמן בתופים, אלקטרוניים בשביל לא לעשות רעש, לפחות שעה".

דרבוקה בחניתה

באיזה גיל בחרת את התופים כדרך החיים שלך?

"לא בחרתי. זה קרה. מכיתה ה', אני חושב, הכלי הזה קסם לי. צריך להבין שאז לא ראינו מתופפים כמעט, יותר שמענו אותם, וגם זה בקושי כי בהקלטות המוזיקה הפופולרית של פעם לא שמעו את התופים חזק, אבל זה תמיד קסם לי, ובחלק מחיי ההתבגרות שלי הייתי בקיבוץ חניתה, וכשכולם שם היו שרים הייתי דופק על פח כמו על דרבוקה.

"כשהייתי בצבא, איזה אקורדיוניסט חיפש מתופף, ובת כיתה שלי שלחה אותו אליי למרות שלא הייתי ממש מתופף, והוא הציע לי חלטורות בזמן הצבא. הלוויתי כסף מאבא שלי וקניתי סט מצ'וקמק ועשיתי חלטורות. כמה שבועות אחר כך עשיתי אודישן ללהקת הנח"ל, and the rest is history."

זה חייב להיות משהו שלוהט בך עד היום אם אתה ממשיך כל יום להתאמן שעה ביום, אי אפשר לעשות את זה בלי להיות דלוק. זה מזל גדול.

"נכון. לפני התופים ציירתי, וברגע שהתחלתי לתופף זרקתי את הציור מיד. תופים זה האמצעי ביטוי שלי. כשהייתי בסוף השירות הצבאי אבי נפטר. היה לנו מפעל של בגדי תינוקות. השתחררתי מהצבא והלכתי לנהל את המפעל, לא היה מישהו אחר שיעשה את זה. ניהלתי את המפעל שש, שבע שנים. בתקופה הזאת הייתי מתאמן כל יום שעה כשהייתי חוזר מהעבודה, ומנגן פה ושם, אבל לא הרבה.

"אחרי שש, שבע שנים יצאתי מהעסק הזה ואמרתי, עכשיו אני רוצה להיות מוזיקאי מקצועי שנתיים, להגשים את החלום הזה ולמצות אותו, ואחר כך לחזור לביזנס, ועד היום השנתיים האלה נמשכות".

אהרל'ה קמינסקי, צילום: יח"צ

"תיכוניסטים מנגנים היום כמו שאנחנו לא היינו בגיל שלושים"

בהתחשב בשינוי שחל בעולם בשנים האלה, היום היית עושה דרך אחרת כמוזיקאי לדעתך?

"לא, אבל הייתי לומד מוזיקה באופן כללי. תביני, התחלתי לנגן בלי ללמוד, ואחר כך ניהלתי מפעל, והתחתנתי, והייתה לי ילדה, לא הייתה לי האפשרות הטכנית ללכת ללמוד, אז לא למדתי בעצם מוזיקה וזה נורא חסר לי. הייתי הולך ללמוד למשל פסנתר. לפעמים יש לי רעיונות של מה הייתי כותב ומה הייתי מחבר, ואני לא יכול לבצע את זה, טכנית, כי לא למדתי".

עם אותה חוכמה וניסיון של היום, מה אתה מרגיש כשאתה שומע ג'אז ישראלי צעיר? יש דברים שאתה מרגיש שחסרים למוזיקאים צעירים בתחום הזה?

"אין דבר כזה. אין יותר ג'אז צעיר. אני רואה חבר'ה תיכוניסטים שמנגנים מה זה בוגר, כמו שאנחנו לא היינו בגיל שלושים, עם האינפורמציות שיש להם היום. לנו לא היה איפה לשמוע, זה היה במונחים של מחתרתי. לא היה איפה לקנות תקליטים שרצינו, הייתה איזה תכנית של חצי שעה בגלי צה"ל של אז, היה משהו ב voice of America, אבל לא היו האינפורמציות שיש היום.

"אני עובד היום עם חבר'ה צעירים, ורוצים לנגן משהו, אז אם אחד מהם לא זוכר את הקטע הוא הולך למחשב, נכנס לאינטרנט, שם את הקטע, נזכר, חוזר לחדר ומנגן. המיידיות הזאת מדהימה. ויש להם מורים. לנו לא היו מורים. יש מגמות, בתי ספר. במיוחד החבר'ה הישראלים, הם מדהימים. יש נגנים שקשה לתאר. אני כל כך אוהב לנגן עם נגנים צעירים, אין לך מושג. אני כל כך נהנה מזה. האיכות שלהם. זה פשוט כיף לנגן איתם".

"משעמם אותי לבוא ולנגן בדיוק אותו דבר עוד פעם ועוד פעם"

הפרספקטיבה של הגיל מאפשרת לך להתבונן במה שקורה גם במוזיקה הישראלית בכללה, זאת שלא עוסקת בג'אז ?

"קודם כל, יש לי כל כך עולם משלי שאין לי את הזמן להתעסק בו, שאני לא יושב ומקשיב עכשיו לפופ ולכל מיני דברים. אני יכול להגיד מבחינה מקצועית על המוזיקאים שהם מקצוענים סופר, ברמה שאין להשוות לתקופה שלנו, אבל על הדברים עצמם אני לא יכול לדבר כי אני לא מתחבר לפופ, אלא אם כן זה משהו יפה במיוחד. רוב הדברים לא מדברים אלי. יש דברים שכן, שלא תחשבי שאני איזה סנוב או משהו, מדי פעם אני שומע שיר יפה או ביצוע יפה של משהו אבל להרבה דברים אני לא מתחבר".

אבל עבדת לאורך השנים גם עם עשרות אמנים, מהגדולים ביותר, שלא שייכים לעולם הג'אז

"נכון, אבל באתי, עשיתי את העבודה טוב ככל שאני יכול וזהו. אמצעי הביטוי שלי זה ג'אז, כי אותי משעמם לבוא ולנגן בדיוק אותו דבר עוד פעם ועוד פעם. אחרי שתיים שלוש תיבות משעמם לי ואני צריך לעשות דברים אחרים.
"בג'אז כל הזמן קורים דברים אחרים, שלא תכננת מראש. דברים שקורים לפי מה שקורה בסביבה שלך, לפי מה שאתה באותו רגע מחליט שאתה צריך לתרום לסביבה שלך, עולים נגנים ולא צריכים לעשות חזרות וזה מצלצל יפה. היום בערב, למשל, אני לא יודע מה אני הולך לנגן. זאת מוזיקה שבכל רגע מתחדשת. כל הקטע הוא חצי דקה של מנגינה בהתחלה וחצי דקה בסוף, וכל העשר דקות שביניהן זה אלתורים. אז אתה בעצם יוצר על המקום. אתה יוצא להרפתקה כזו שאם זה יוצא טוב אז זה כיף.

"זה לא כמו להקות שעושות חזרות שלושה ארבעה חודשים לפני כן, זה עולם אחר לגמרי ואמצעי ביטוי מסוג אחר, שבגלל שמוזיקאים כל כך אוהבים את זה, הרבה פעמים אומרים שזו מוזיקה של מוזיקאים ולא מוזיקה של קהל, כי אין פה שום רצון למצוא חן או להתחנחן בפני הקהל. אתה עושה את מה שאתה עושה, אומר את מה שיש לך להגיד, ואם הקהל יאהב ברור שנשמח, ואם לא, לא. כמובן שכשזה המצב אנחנו לא נהיים עשירים מזה, אבל ככה זה". 

 אין דרך טובה יותר לסיים ריאיון יומולדת בלי לשאול על החלומות לעתיד

 "הלוואי שהייתי יכול להתפרנס רק מלנגן, ולנגן שלוש ארבע פעמים בשבוע ג'אז, וזהו, לכייף. אני לא יכול כי צריך להתפרנס. זה סיפור חיי תמיד. אתה נאלץ להתפרנס מדברים אחרים, לא מג'אז, ולא משנה כמה אתה טוב בזה.
"היום העולם השתנה ויש כבר כמה חבר'ה צעירים שמסתובבים ומנגנים בעולם, אבל זה לא היה בזמני, ובגיל שבעים אני לא אתחיל את זה עכשיו, אז החלום שלי הוא רק להמשיך לכייף, לנגן ולכייף. אני מנגן ג'אז פעמיים בחודש, לפעמים שלוש פעמים, וכל פעם, ביום שאני מנגן או ביום שלפני, אני מרגיש כמו שיש לי מחר יומולדת, כמו ילד קטן שמחר אבא לוקח אותו ללונה פארק".

מופע ג'אז חגיגי, יום הולדת 70 לענק המתופפים אהר'לה קמינסקי יתקיים ביום חמישי, 24 בנובמבר 2011 ב-21:30 (פתיחת דלתות: 20:30) במועדון שבלול ג'אז תל-אביב. משתתפים: אהר'לה קמינסקי, דני גוטפריד, אלי מגן, ממלו גיטונופוליס, ג'ס קורן ואורחים מיוחדים.