לחיות את אושוויץ
מאז הקמת המדינה התיאטרון הישראלי התקשה, וכמעט מעד, בהתמודדות עם חידת השואה. פה ושם נוצרו חריגים, אבל שלא במפתיע את הבכורה בתחום הזה אצלנו נטלו דווקא סופרים, היסטוריונים וכותבי זיכרונות. אולי משום שקל יותר לתאר במלים מלהמחיש בתמונות מומחזות את עוצמת הזוועה.
יתר על כן, גם השחקן המוכשר ביותר – ואפילו מי ששרד את המחנות – אינו יכול לשים עצמו באותו מצב, באותה חרדה, וכן, גם לא באותה תקווה. ומי שלא היה שם, מי שרק נולד אחר כך, יכול לכל היותר לנסות להבין את מה שמאכל מבפנים את האודים הבוערים האלה.
אפשר גם , למי שמתואמים לצו של אופנה זו או אחרת, למתוח ביקורת על התמימות ועל העיוורון. ואפשר לשאול את השאלה שבכותרת הספר וההצגה שנעשתה בעקבותיו, "למה לא באת לפני המלחמה". השאלה הזו היא מהותית מאוד מנקודת מבטו של הדור השני כמבטאת את הרעיון שיכלו להציל את עצמם בזמן, במקום להגיד "לנו ואצלנו זה לא יקרה". אך למעשה אין עליה שום מענה, לא בחיי היום יום ולא על בימת התיאטרון.
למעשה זאת איננה רק שאלה, אלא מצע רעיוני שעליו גדלו הצאצאים וגם צאצאיהם שלהם. לא למה קרה מה שקרה, כי את זה אולי קל להבהיר מבחינה היסטורית, אלא למה לא קרה מה שהיה צריך לקרות – מדוע לא הבינו, פחדו ועזבו את אירופה בזמן. נקודת המבט הזו, על מה שהיה ולא על מה שלא היה, איננה עושה חסד לאיש. ונקודת המבט הזו הופכת בעצמה להיות תעודה ועדות, על מי שנספו, על מי ששרדו, וגם על בני הדור השני וממשיכיהם.
אחת התעודות האלה הוא ספרה של ליזי דורון, כלת פרס בוכמן לספרות, "למה לא באת לפני המלחמה", המביא את סיפורה האוטוביוגרפי כילדה שגדלה בשכונת ביצרון בפאתיה המזרחיים של תל אביב והייתה בת יחידה להלנה (כפי שהיא קוראת לה במקום "אמא"), שממשיכה לחיות את אושוויץ בכל אשר תלך. דורון מספרת באומץ רב על המועקה הגדולה שנשאה על גבה עד לזעקה הגדולה שהפנתה פעם ועוד פעם כלפי אמה: "הלוואי שתמותי!"
"למה לא באת לפני המלחמה", צילום: רינת הלון
קולות משם ומכאן
לפני כשמונה שנים הועלתה בתאטרון תמונע המונודרמה "למה לא באת לפני המלחמה", שעיבדה השחקנית פביאנה מיוחס על פי ספרה של דורון, ולפני שנה וחצי הועלה בסטודיו של יורם לוינשטיין מחזה שכתבה עינת ברנובסקי על פי ספרה של דורון, ובבימויה של חגית רכבי ניקוליבסקי. המחזה והבימוי הופקו עתה מחדש בתאטרון באר שבע.
המחזה של עינת ברנובסקי מצליח להציג את התחושות הניתנות להבנה, וכמו הספר כך גם המחזה עושה זאת בהתבוננות של חמלה והומור גם יחד. דמותה של האם הלנה היא המרכז הנפשי והעלילתי שסביבו נע המחזה, הבנוי בסדרת תמונות המתארות את שנות הנעורים של הילדה אליזבת עד גיוסה, ואחר כך עד מות האם.
דמות האם מתוארת כעקשנית, חריפת שכל ולשון, המערבבת בין דמיון למציאות, במאמץ לבנות עולם בטוח וטוב יותר לבתה היחידה, למצוא קרובי משפחה ואף להמציא כאלה כדי לרצות את הילדה.
להלנה ארבע שכנות המתכנסות מדי יום שני בביתה של הלנה לטקס פולחן שבו הן יכולות להשמיע את הזעקה הכבושה על מה שאירע ועל מי שאבדו. אליזבת, שנאסר עליה להשתתף בטקס, מצליחה לחדור לאחר שנים למעגל הסגור ואף לבוא חשבון עם אמה בגין שתיקתה והפגיעה בעולם ילדותה ונעוריה. רק האמפטיה של ארבע השכנות, המתוארות בהומור "פולני" בטקסים כבחיי היום יום, ידעה להעניק לה רגעי שמחה. הן ונער שכן, שחלה בילדותו בשיתוק ילדים, וידע להתגבר עליו.
חגית רכבי-ניקוליבסקי שמרה בגרסה החדשה של הבימוי על מאפייני ההצגה שביימה בהצלחה מיוחדת עם תלמידי הסטודיו: הדגשים נכונים על סממני טירוף – שהרי הלנה וחברותיה נחשבות כ"משוגעות" – על ביטויי הכאב ועל הומור עצמי כאמצעי להתגבר עליו.
"למה לא באת לפני המלחמה", צילום: רינת הלון
שירי גולן היא הלנה, גבוהה, זקופה, כמעט אדישה לסביבה שמחוץ לעולמה, ובעיקר עניינית והחלטית בהתנהלותה מול אליזבת. את הרכות שלה היא שומרת עבור חברותיה, שהיא נראית כאפוטרופסית על שרידתן שם ועל קיומן כאן. בחלק השני של ההצגה הזורמת ללא הפסקה, גולן חושפת במשחק מעודן, מרוסן ומרגש, את סממני הכאב שלה שהתאמצה כל כך להסתיר.
יעל איתן מגלמת בחיוניות יפה את אליזבת ומצליחה לבטא היטב את התמיהה, הסקרנות, התסכול והזעם שמלווים את תהליך התבגרותה לאורך שבע שנים קשות בבית שיכול להיראות כגטו או אף גרוע מזה, מבלי להבין את המשמעות ובלי לקבל הסבר.
את ארבע החברות למסע העינויים מגלמות אביטל פסטרנק כאיטה, רדופת השדים, יחפה, פצועה ומדממת; מיכל ברנד כזוסיה המטופחת ששותה קפה מספל חרסינה מעוטר בפס זהב; סיגלית פוקס כגיטה שמצאה את נחמתה האישית באורח חיים מסורתי-דתי; ומיכל ויינברג כפאני הזוהרת, המחפשת את עצמה בשלוש מראות שהיא שומרת בתיק הקטן שלה.
ארבעתן יוצרות רביעייה של קולות משם ומכאן, של סיוטים לאור יום ובסתר החשיכה, ובמיוחד בתבונה אינסטינקטיבית כי מעבר לצללים ההם יש אור בדמותה של אליזבת, והן מסרבות לשתף פעולה עם הלנה בדיכויו. תחת זאת הן מביאות עמן תושייה והומור, שבשיאו הן יוצרות גן חיות קטן מטורף לא פחות מזה של סיוטיהן.
אביהוד תדהר מצוין כגדי, הנער הנכה והמאוהב באליזבת. דני איסרליש ויובל כרמי, כל אחד בסדרת תפקידים אפיזודיים, ורותם קשת כאחות בית הספר המגוחכת כרמלה, משלימים את צוות ההצגה ביעילות.
"למה לא באת לפני המלחמה", צילום: רינת הלון
סבטלנה ברגר עיצבה את התפאורה, יהודית אהרון את התלבושות, עדי שמרוני את התאורה, עמית זמיר את התנועה, ושי בן יעקב עיטר במוזיקה מקורית וערך את פסקול המוזיקה והקטעים של שנות הששים עד מלחמת ששת הימים, בייעוצו של ערן ליטוין.