מעדיף לוזרים

דני יוסטון מפרק די מוקדם בדיאלוג איתו את ה"מוקש" הגדול ששמו ג'ון יוסטון – או במילים אחרות: החיים בצל אבא – כשהוא פותח מיוזמתו בדיבור עליו ולא מפסיק. הצירוף "אבא שלי" מופיע המון פעמים בשיחה איתו, כולל ציטוטים של האב, הבמאי-שחקן האגדי-נערץ, וחיקויים פיזיים של מחוות הפנים והגוף שלו. הוא מספר, למשל, שכאשר סיפרו לאביו במהלך צילומי סרטו "ויקטורי", מהפחות מרשימים שלו, שסילבסטר סטאלון דורש לקבל יותר קלוז-אפים, השיב בנימה דרמטית-אופיינית: "!By All Means".
 
יוסטון הבן (אח למחצה של אנג'ליקה יוסטון ונכדו של השחקן וולטר יוסטון) הוא אדם נינוח, קומוניקטיבי, פתוח ולבבי, בעל קסם אישי וחוש הומור מפותח ובכלל, איש שקל מאוד לחבב. אבל בכל הקשור לאותו זיק נחשק של כריזמה כובשת-מתפרצת - הוא רחוק מהאב (ומודע לכך ומקבל זאת בהשלמה מחויכת) לא פחות מהמרחק שבין מקס סטולר, בן דמותו בסרט "פלייאוף", ובין האיש שבהשראת פאזה בסיפור חייו מבוסס הסרט, רלף קליין.
 
"טיילתי הרבה בזמן האחרון", פותח יוסטון ג'וניור, שנכח כאן בפרמיירת הסרט והוביל את המסע התקשורתי לקידומו את השיחה ומגולל את נסיעותיו חובקות העולם. "נסעתי ממיאמי ללוס-אנג'לס, אחר כך לסופיה, משם לבוקרשט ואז לכאן, לישראל. במיאמי הייתי צריך לקחת את בתי בת התשע בחזרה לבית הספר באל.איי".
 
על הדרך הוא מספר גם שהוא עובד על סרט חדש, 'אלביס וניקסון', שמביים קרי אלווס, שבו הוא מגלם את ניקסון. וכמעט באותה נשימה הוא מוסיף, כדי לתאר את העדפותיו בסרטים: "אני לא אוהב לשחק טיפוסים של גיבורים קלאסיים, אני מעדיף כאלה שהם יותר לוזרים, אנשים משולי החיים. אני מתחבר לדמויות אופי שאני מבין מה מניע אותן ושמאפשרות לי למצוא את עצמי בהן. אני מחפש את ההתאמה הזו".


יוסטון באימון פלייאוף (יח"צ)

להפיל את המחיצות עם העבר
 
הסרט "פלייאוף", אותו ביים ערן ריקליס, נפתח ב-1982. מקס סטולר, מאמנה האגדי של אלופת אירופה, מכבי תל אביב, נמצא בשיאו האישי והמקצועי. דווקא אז זוכה איש הכדורסל עטור ההישגים המקומיים, שהצליח כילד לשרוד את השואה אך איבד בה את אביו, בהזמנה לבוא לגרמניה, כדי לאמן את הנבחרת הלאומית שלה.
 
למרות הסיטואציה הטעונה סטולר, הבטוח בעצמו ובדרכו, משאיר מאחור את אשתו וילדיו לעמוד מול הסערה הציבורית הפורצת בישראל בעקבות המהלך, ומגיע לפרנקפורט, עיר ילדותו, בפעם הראשונה מאז ברח ממנה לפני כמעט ארבעים שנה. במהלך ההתמודדות הלא קלה עם הנבחרת הגרמנית ובעיקר עם הקפטן הצעיר שלה, שמפתח אנטגוניזם כלפי המאמן המיובא, נסחף מקס להתמודדות עם עברו. במהלכה הוא נפגש עם מהגרת טורקיה ובתה, הגרות בדירת ילדותו. המסע לחיפוש אבי המשפחה הטורקית שנעלם, הופך למסע פנימי של מקס, באמצעותו הוא מצליח לראשונה לבחון את עברו ולגלות פרטים חדשים על ילדותו והיעלמות אביו, זאת במקביל לניסיונותיו להצלת חיי המשפחה בצד הקריירה המקצועית.
 
מה חיבר אותך לדמות של סטולר ובכלל לסרט "פלייאוף"?
 
"מייד כשקראתי את התסריט קלטתי את המורכבות של הדמות. לאחר מכן צפיתי בסרטים של ערן, בהם 'עץ לימון', 'הכלה הסורית' ו'גמר גביע', והתחברתי לאופן שבו הוא עובד ומחבר דברים יחד. מצאתי איתו שפה משותפת, והרגשתי שיש לנו המון נושאי עניין משותפים. שנינו למדנו בלונדון, למשל.
 
"בהתחלת העבודה לא הייתי מודע בכלל לחשיבות התרבות שהתפתחה בישראל סביב קבוצת הכדורסל של מכבי תל-אביב. כך גם יכולתי, ויכול להיות שזו הייתה הכוונה של ערן, להיקשר לדמות של הזר בגרמניה. בסופו של דבר הבנתי שהסרט הוא בעיקרון על רלף קליין, אבל בסיטואציות מומצאות, שלא ממש אירעו בחייו. כמו למשל המשפחה הטורקית אליה הוא נקשר, כאמצעי להסביר את מניעיו ואת חיבורו לעברו, לאחר שנקלע למציאות אחרת, מנותק ממשפחתו שנשארה בישראל.
 
"הדירה שבה האם ובתה גרות ושבעבר הוא היה חי בה, היא משהו סימבולי. ערן הוא במאי נפלא ומצא את הדרך למזג בין דמותו של רלף קליין וזו של מקס סטולר".


דני יוסטון (יח"צ)
 
יש משהו בסיפור שלו שיכולת להתחבר אליו מבחינת החוויה האישית שלך?
 
"אני חושב שבמונחים דרמטיים כל אחד מאיתנו יכול למצוא משהו במצב בו סטולר נמצא ולהתחבר אליו. אם אני מתייחס לדירה שהוא חוזר אליה והשתנתה כליל, אני זוכר שחזרתי לבית שהיה לאבי באירלנד לאחר מותו וראיתי שהכול בו השתנה, וזה שבר את לבי. זו אמנם לא אותה סיטואציה כמו זו של סטולר, אבל לכל אחד יש זיכרונות צובטי לב על איך שהדברים היו בעבר והשתנו בחלוף הזמן.
 
"אני גם יכול להתחבר לאומץ שהיה לסטולר לקחת על עצמו לאמן קבוצת כדורסל גרמנית ולהפיל את המחיצות שהיו בינו ובין עברו. ועם כל הקשיים שלו הוא היה אמור לחבר בין השחקנים, כי קבוצה זו עבודת צוות".    
 
כשצפיתי בסרט, לא מצאתי כמעט דמיון בין מקס סטולר לרלף קליין שהכרנו.
 
"אתה יודע, כל מי שקורא ספרים וסיפורים שכתבו על אבי מזוויות ראייה שונות, מגלה בכל אחד מהם סיפורים אחרים ודברים אחרים, שאני לא מזהה אותו בהם ותמיד מתאכזב מהתיאורים האלה. הם לא משקפים את האיש שאני הכרתי, אבל נותנים ביטוי למיתולוגיה שנוצרה סביב דמותו. גם כאן, אני מקווה שהצלחנו לשרטט את המיתולוגיה של רלף קליין, את רוחו של האיש, פועלו והדרך שבה הוא עשה דברים. אז נכון, מקס סטולר הוא לא רלף קליין, אבל הוא פועל בהשראת דמותו.
 
"אשתו אמרה לי שהחזקתי את הסיגריה בדיוק כמו שהוא היה מחזיק, ושחקנים שלו לשעבר ובני משפחה אחרים ציינו בפניי עד כמה הזכרתי להם אותו. זה נורא נעים לשמוע, בייחוד כשהדברים באים מקרובים ומבני משפחה של מישהו שאתה מגלם, אבל לא ניסיתי לחקות אותו.
 
"עם זאת עשיתי עליו תחקיר מקיף וראיתי המון סרטים דוקומנטריים, כתבות וקטעים טלוויזיוניים שלו. שוחחתי גם עם שחקני מכבי תל-אביב לשעבר שהתאמנו אצלו ואנשים אחרים מהמועדון בתקופתו, כדי לקבל תמונה מלאה ככל האפשר על האיש. ובכל זאת, צריך להיות ברור, ואני מקווה שהקהל לא מתאכזב מזה, שלא מדובר באיזה סרט ניצחון של רלף קליין ומכבי תל-אביב אה-לה 'רוקי'. זה לא משהו מהסוג הזה. ועם זאת, הוא בעיניי סוג של גיבור. לצערי לא יצא לפגוש אותו אישית כי הוא נפטר לפני שנכנסתי לתמונה של הפקת הסרט, אבל התרשמתי שהוא היה אדם ישיר, ישר וצנוע".
 
איך הייתה העבודה עם הבמאי ריקליס?
 
"לערן ולי הייתה כימייה טובה ואני חושב שהיו לו תובנות מצוינות. הוא לא רצה, למשל, שהעבודה שלי תהיה דומיננטית ושהשחקן יבלוט מדי. הוא גם לא רצה שאיראה יותר מדי ישראלי, ומצד שני גם לא יותר מדי גרמני. לקח לנו זמן לבנות את הדמות המתאימה. עבדנו על כל האספקטים שלה והבלטנו את הניגודים שקיימים בתוך הדמות. בעבודה איתו, הרגשתי שאני בידיים טובות. כבר מראשית שיתוף הפעולה הערצתי אותו מיידית כיוצר קולנוע והערכתי את עבודתו". 


דני יוסטון וערן ריקליס הבמאי (צילום: רפי דלויה)
  
במאים כגנבים

יוסטון, 49, נולד ברומא ואמו היא זואי סאליס. את הקריירה שלו החל כבמאי, כאשר את סרט הקולנוע הראשון שלו, הקומדיה "מר נורת", הוא ביים יחד עם אביו. בסך הכול הוא צבר עד עתה שבע עבודות בימוי.

כשחקן הוא השתתף בקרוב ל-50 סרטים, אבל לא התעלה לדרגת כוכב. בין היתר יצא לו לעבוד עם מרטין סקורסזה ("הטייס"), אלחנדרו גונזלס איניאריטו ("21 גרם"), רידלי סקוט ("רובין הוד"), מייק פיגיס ("לעזוב את לאס וגאס") ורבים אחרים.
 
איך הייתה העבודה עם במאים מוכשרים מהזן הזה ומה ספגת מהם?  
 
"יש חוט דק שמקשר בין כל הבמאים המצוינים האלה. כולם מחפשים, כולם מרגישים. אתה מרגיש שהם בחיפוש מתמיד אחר משהו נסתר, כמו גנבים, וכשהם מוצאים אותו רואים שפניהם קורנים מאור ומאושר, כמו גנב שהצליח לשים ידו על איזה יהלום יקר. ברור שמכל אחד מהם לקחתי הרבה להמשך הדרך ואלה היו התנסויות מדהימות. ב'הגנן המסור' למשל, ראיתי מבט קורן על פני הבמאי, פרננדו מיירלס, באחת החזרות לסצנה. ואז הבנתי שצילמו אותי בלי ידיעתי. 'לפחות תודיעו לי', אמרתי".
 
כמי שהיה משני צדי המצלמה, היית רוצה גם לחזור לבימוי?
 
"בהחלט. אמנם אני מתרכז במשחק בעיקר, אבל בהחלט אחזור לבימוי כשאמצא את הפרויקט הנכון. אני לא רוצה להתפשר. ברור שעבודת השחקן היא הרבה יותר פשוטה. אתה פשוט בא לסט ועושה את מה שמוטל עליך.

"כבמאי אתה מוטרד מכל האספקטים הקשורים בעשייה, כולל השגת מימון ותקציב מתאים, וטרדות שונות נוספות מבחירת שחקנים ועד ניצוח על כל הפרויקט, כשתמיד אתה חייב לעשות פשרות כאלה ואחרות. ועדיין אני מתכוון לשוב ולהתנסות בכך".