ג'אזיסט מנגן בסינתיסייזר

לפני כ-20 שנה הייתי חלק מהוועדה האמנותית של פסטיבל הג'אז בסינמטק, והיה לי חלום אחד: להביא את סאן רא בכבודו ובעצמו לסינמטק. כמובן שלא היה לנו הסכום הדרוש. ידענו כי בריאותו רעועה ולא ידענו כתקופת סיוריו תמה ונשלמה. ואמנם, אחרי שנתיים, ב-30.5.93 נפטר אחרי שרשרת התקפי שבץ ולב, בן 79.
 
ראיתיו סך הכל פעם אחת, ב-1968. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי ג'אזיסט מנגן בסינתיסייזר. ההופעה נראתה לי מצד אחד הזויה לחלוטין וכללה קריאת שירים וסיפורים על לידתו בכוכב שבתאי אבל גם  נגינה מופתית מיצירות דיוק אלינגטון בצד קטעי ג'אז חופשי ובלתי מרוסן על גבול הקקופוניה. האיש כביכול לא שם על הקהל והיה שקוע בעידוד אקטיבי של חברי תזמורתו בצד נזיפות אכזריות.
 
לקח לי שנים רבות לגלות כמה עובדות שלא הבנתי בזמנו. למשל –התמחותו בסגנון הדו-וואפ של שנות החמישים ובהפקת תקליטי סינגל , אותם שלח בדואר. לא ידעתי כי הוא מומחה במדע וטכנולוגיה, פילולוגיה (תורת השפות) ושמאחוריו ספרים וקובצי שירה, ולא ידעתי  שהוא מנצח פדנטי הקובע גם את סגנון הלבוש וגם את חומרי הקריאה וצבע הצליל של כל נגן.
 
סאן רא שנולד בשם הרמן בלאונט נטל לעצמו זהות של  אל מצרי וביוגרפיה של איש חלל. גם דוד אבידן ראה עצמו כחי זר שהגיע מכוכב הלכת אבידניום. אך אבידן עשה זאת כתרגיל ספרותי ואילו סאן רא חי את הביוגרפיה הזו עד יום מותו.
 
יש לא מעט מקרים שבהם מוזיקאים מאמצים לעצמם דת–  נגני ג'אז שהתאסלמו, זמרי נשמה שהשתלבו בקהיליית העבריים בדימונה או דיזי גילספי שהיה אחמדיאני (פלג של הבאהיים). אבל סאן רא לא חיפש מפלט בדת אלא הצביע על כיוון חדש בהיסטוריה השחורה במקום HISTORY שאותה פרש כ HIS STORY הוא הציע את  MY STORY –הסיפור שלי שהפך ל-MYSTERY. 
 

             סאן רא (יח"צ)

צליל כאוטי כועס ועליז
 
אחרי שהשתלם בכל סגנונות הג'אז הוא חיפש כיוון שאינו נשען על תווים וידע מוקדם. הוא הקדים את זמנו בכך שחזה צורה חדשה של ג'אז חופשי הדורשת מנגניו בנקודות מסוימות ציות מוחלט ובאותו רגע גם חופש מוחלט: להחזיק את החבל משני קצותיו (דרך אגב, אחד מנגניו, אבשלום בן שלמה הצטרף לקהיליית הג'אז בדימונה והוא ישותף במהלך הערב). האזוטריות של מראה הלהקה, דרך הניצוח המשולבת בטקסטים לוחמניים יצרו אפקט של קרקס, אבל כל מי שהכיר אותו ידע להתייחס למוזיקה שלו ברצינות גמורה.
 
עבור  נגניו הוא היה מעין גורו: לתורתו קראו Afrofuturism. ולתזמורתו   Arkestra -  שיבוש של  orchestra כדי לקבל סאונד שיזכיר את מצרים העתיקה.  סאן רא לא היה מעופף ומנותק, להיפך: הוא היה הראשון שרתם את הסינתיסייזר לא כפסנתר חשמלי אלא כמבשר צלילי החלל.
 
למרות אפייה הפסיכדלי של חלקים מהמוזיקה שלו נגניו היו על המשמר: סאן רא דרש מנגניו דרגת מודעות גבוהה למתרחש סביבם. ב-1937 עבר תהליך "התגלות" שהקנה לו את שמו ואת סיפור חייו. בזמן מלחמת העולם השנייה הוא התנגד לסרב מטעמי מצפון ואחרי סדרת משפטים עבר לסוג של שרות לאומי. אחרי המלחמה התבסס בניו יורק וזכה לעידוד מאנשי שם כדיזי גילספי. בשנות הששים עבר לפילדלפיה והקים ללא כל תקציב מרכז חזרות שבו גם נכתבו ספריו.
 
סאן רא ראה את הסווינג , את הבי-בופ ואת הג'אז המודאלי והחופשי קמים לתחייה, אך דרכו רק השיקה לסגנונות אלו ותמיד היה לה את הצליל הכאוטי, אנרגטי, כועס ועליז בו זמנית. בשנות השבעים נערכו סיבובים מאוד מוצלחים באירופה,שם התייחסו אליו בהרבה יותר כבוד מאשר במולדתו.
 
אחד מגדולי הנגנים  שהיו חלק מהרכביו היה הטנור סקסופוניסט איש שיקגו ג'ון גילמור, שגם ניגן מוזיקה אחרת  בסגנון הרד בופ. אחרי מותו של סאן רא המשיכה התזמורת לנגן יחד.
 
זה לא מקרה נדיר בתולדות הג'אז:  אנשיו של הבסיסט צ'רלי מינגוס ( שדמה באפיו הקשה לסאן רא ) הקימו קבוצה בשם "שושלת מינגוס" גם תזמורתו של אלינגטון המשיכה לנגן אחרי מותו. אך לשמור על רוחו של סאן רא אינו תפקיד קל וג'ון גילמור המשיך להחזיק את ההרכב עד אשר גם הוא נפטר. מאז מחזיק את המושכות האלטו סקסופוניסט מרשל אלן. אלן, כיום בן  87  מנגן בכל סוגי כלי הנשיפה והוא שומר בנאמנות על רוחו של המאסטר.
 
אלן מנגן פרט לשלל הכלים האקוסטיים גם  בכלי נשיפה אלקטרונים והוא הדבק שמלכד את התזמורת.
אז מצד אחד   - אף אחד לא יחזיר לחיים את סאן רא: מצד שני כל אוהביו יגיעו לבארבי ויחלקו לו את הכבוד האולטימטיבי- לשמוע את רוחו דרך נגניו המסורים. קונצרט חובה הוא בעיני.
 
התזמורת של סאן רא תופיע בשבת, 3 בדצמבר ב-21:00 במועדון הבארבי בתל-אביב.