להכניס רגל לביצה

"אני המנקה שלא משאיר פינה/ המנקה הגיע – זה סוף/ גם התחלה/ קודם כל את עצמי אנקה/ כי גם אני זונה זקנה/ את הכל אני אנקה/ את כל הבית אני אנקה/ אשטוף ת'חרא – עם הגיטרה/ אשרוף ת'זבל – חליל ונבל/ ארסס עם פליט את מי שרימה/ עם ברזלית אשפשף את מי שהונה"("המנקה", מילים ולחן: ישראל ברייט)
 
אקורדיון וגרוב. איזה עונג פותח את "דרגות לכלוך וניקיון", האלבום החדש של אחד היוצרים הכי מקוריים ומרתקים בארץ, ישראל ברייט ("השמחות"). שבע שנים עברו מאז אלבום הסולו האחרון שהוציא ("אוצר סמוי", אלבום שכולו לחנים שלו לשירי משוררים), רק עכשיו אני מבינה כמה התגעגעתי.

על היצירה של ישראל ברייט אפשר להתבונן דרך המתח שהוא מייצר בין עממי לגבוה, בין היצרי למושכל, בין בית היין לאקדמיה, בין "יודה יודה" ל"אוצר סמוי", בין אקורדיון לגרוב, רוקד בתוך קונפליקט שמייצר ניצוצות וסכסוכים פנימיים שאת התוצאה המוצלחת שלהם תשמעו בעשרת הקטעים שב"דרגות לכלוך וניקיון", ותוכלו לזהות גם בעטיפת האלבום.

שניים מלחני האלבום יצר ברייט בשיתוף פעולה עם האקורדיוניסט ויטלי פודולסקי, שותפו לימי "השמחות", שאוחז בכלי הלא שגרתי הזה שמוביל את הקו המוזיקלי של האלבום ומקשר בין העולמות המוזיקליים המהבהבים לאורכו, ואת האלבום בחר לסיים בשירו של יהודה עמיחי "מן המקום" שזכה ללחן ברייטי קברטי יפהפה.

"'דרגות לכלוך וניקיון' זה שם שצץ מהרעיון שאי אפשר לעשות בעצם רק מוזיקה ולהסתפק בלכתוב שירים ולהקליט תקליטים", אומר ברייט. "מי שעושה את זה היום זה אומר להכניס את הרגל גם לביצה קצת מגעילה של תעשיית המוזיקה הקלה".

בניגוד ל-?

"בניגוד ללפעול בתעשיית המוזיקה הקלאסית, שבה יש גועל נפש אחר, אבל בגלל ששם מזמינים ממך את העבודה, לפחות אתה יודע מה צפוי לך מבחינת הכנסות, סדר יום, זמנים, שנתיים שלוש קדימה. יש טיפה יותר ביטחון במקצוע.

"פה, כדי להוציא שירים, אם אתה לא בעלים של איזה ארגון כלכלי שיש לו מערך שיווק ויחסי ציבור, אתה צריך להקים בעצמך מעין מארג כזה, שזה דבר ממש לא קל שלומדים אותו בבתי ספר למנהל עסקים, ובעצם כולה כתבת שירים שאתה רוצה שאנשים ישמעו, אז אם אתה נאלץ לעשות את זה בעיקר בכוחות עצמך אתה צריך להתכונן להרבה לכלוך.

"מצד שני יש בשם האלבום גם את העניין של הדילמה של איזה שירים להכניס לאלבום ואיזה לא. 'אלה שירי מחאה ונורא על הכיפאק', ו'זה שיר ללב', כל ההתלבטויות שמלוות את התהליך של בחירת שירים לאלבום. הפעם העדפתי לדלג עליהן והכנסתי את ההתלבטות פנימה".

אני אוהבת בשם את התחושה שהוא המצאה של מושג מדעי כזה

"המצאה, לחלוטין המצאה. אני חושב שכל מי שדיבר איתי על השם מאוד הזדהה עם זה כי אנחנו בעצם נעים בין לכלוך לניקיון בכל עבודה שאנחנו נמצאים בה, בטח שגם ביצירה, וזה כאילו דבר שמישהו יכול להתפלא עליו אולי, אבל זה כמו כל עבודה אחרת. יש את הצדדים הנקיים והיפים ויש את הבאסה. אפילו רופאים שמצילים חיי אדם יש להם את הקטע המלוכלך שהם לא מרוויחים כסף".

בוגר האקדמיה

"מודה באשמה עוזב ורוכב/ מהרבה דברים אני כבר/ לא מתלהב/ דיגיטל טכנו תרבות (ה)דיור/ וגם כבר לא מהפרי האסור" ("מודה באשמה", מילים ולחן: ישראל ברייט)
 
בשנים האחרונות חיזק ברייט, כפי שניתן להבין, את האחיזה שלו בעולם המוזיקה הקלאסית, עם לימודים באקדמיה למוזיקה, ויצירה בתחומים שעליהם שומעים פחות בתדרים המקובלים ברדיו.

"לפני זה הייתי קרוב לזה יותר דרך ההלחנה לתיאטרון, נשקתי לדברים האלה בצורה עכשווית, אבל השתמשתי אך ורק בכלים 'שלנו', מה שנקרא", הוא מספר, "כלים אלקטרוניים, מחשבים וכאלה. בשנים האחרונות נכנסתי כתלמיד מן המניין לאקדמיה למוזיקה, ואז אתה הופך למין תלמיד מסודר, שזה כל מיני דברים וחובות ושירת מקהלה וניצוח ופרטיטורות, ומבחנים בנגינה על פסנתר של יצירות וכל מה שצריך.

ישראל ברייט (תמונת יח"צ)

"והאמת היא שאז אתה מבין שהולכים ברחוב מלא מלא מוזיקאים שלא כותבים עליהם ב-Ynet ויש להם עשייה מוזיקלית מאוד עשירה במדינה".

איזה דברים אתה עושה עכשיו כמלחין וכותב בעולם הקלאסי?

"זה תחום שבגדול אתה צריך להיכנס שם לאיזה מילייה שמחלק את ההזמנות בתוך עצמו. כרגע אני עובד על קובץ פיוטים למקהלה..."

הגם אתה?...

"הגם אני. כבר עשיתי את זה כמה פעמים. הפעם אני עושה את זה למקהלות. אנשים פשוט רוצים טקסטים קאנוניים קלאסיים ואני בכיף מלחין להם. אני גם עושה פרויקט כזה של שירי מאיה בז'רנו עם הספר האחרון שלה, 'גרגרים'".

מאוד הגיוני הזפזופ שלך בין העממי לקלאסי כששומעים את המוזיקה שלך

"בואי נאמר שיש לי השכלה מוזיקלית אבל אני בטח לא חלק אינטגרלי מהעולם הקלאסי. כל הקונספט של סינגר סונג רייטר לא קיים שם, ואנחנו בדיוק על התפר הזה של ליצור ולהופיע עם החומר. זה בעצם הריגוש, וזה לא קיים בתחום הקלאסי. שם אתה מתמקצע, מה שנקרא. אתה או זמר או מלחין או מנצח, אבל אתה לא כולם ביחד בדרך כלל, ויש משהו כיפי לאללה בתחום הלא קלאסי, שאתה בא, עובד עם הנגנים, ובסוף אתה גם הזמר הראשי וגם הבמאי ולפעמים גם התאורן.

"אם ברוקנרול עובדים בחדרי חזרות ואתה אומר לנגן, 'לא, פה זה E7', בתחום הקלאסי מדברים על רישום של פסיק קטן מעל תו אחד שהוא חלקי שש עשרה מהתיבה. כלומר הרזולוציה הרבה יותר גבוהה ולכן נדרש שתהיה הפרדת תפקידים. נגן זה נגן, מלחין זה מלחין, מנצח זה מנצח".

הנגנים ביקשו

"גוג'י קחטמי/ קחטמי, גוג'י/ גוג'י קחטמי/ קחטמי, גוג'י/ הו-דה, בודילה, דילה/ דילה דילה דילה דילה/ הורי-בה, דילה, דילה/ הופ, הופ"  ("גוג'יקחטמי" (חזיר תרנגול), מילים ולחן: ישראל ברייט)

איך כל זה מוביל אותך לאלבום חדש אחרי שבע שנים מחוץ למה שאתה קורא "מוזיקה קלה"?

"גמרתי את הלימודים, ראיתי שאני לא מקבל מלא הזמנות מהפילהרמונית והאופרה ושזה תהליך מקביל, ובאמת, כמו שכתוב בתודות של האלבום, באו הנגנים שאני מופיע איתם כבר שלוש שנים ואמרו לי 'חייבים ורוצים', ומי כמוך יודע שבעצם מה שמגלגל את הסיפור הזה זה קודם כל המשכורות של הנגנים. אז ברגע שהם באים ויוזמים את השיתוף פעולה, כבר חצי מהסיפור אחריך".

ומה קורה עכשיו בין כל העולמות שלך?

"עכשיו אני מבלה. דבר ראשון ביקורות מצוינות, גם על האלבום וגם על ההופעה, אני מבלה שעות בשבוע בפרומו ויחסי ציבור על האלבום, זה לא נגמר, רק היום התפרסמו שתי כתבות גדולות. לא שאני בעד כתבות גדולות, עדיף להגיד 'היי גיא' מאשר כתבה גדולה, אבל כל הזמן קורים דברים".

זה מפתיע אותך, הקבלת פנים הזאת?

"לא חשבתי על זה בכלל. גם עכשיו אני לא מהאופטימיים שיגידו וואלה, פלייליסטים, לא פלייליסטים, עדיין לא הגעתי לרמות האלה של ההבנה בתחום, אבל זה קורה, אז אני הולך עם זה".

ישראל ברייט, "דרגות לכלוך וניקיון"
 
ישראל ברייט יופיע ב-24 בדצמבר ב-20:30 באוזן בר בתל-אביב וב-28 בדצמבר ב-20:30 בצוותא תל-אביב במסגרת אירוע יום הולדת 60 לרוני סומק.