פרס ראשון בתחרות התסכיתים

לאור המגמה המדאיגה של צמצום זכויות האזרח בישראל, עולה בתיאטרון קרוב פסטיבל מבורך בשם "האזרח כאן" - פרפראזה על סרטו האלמותי של אורסון וולס "האזרח קיין".

הפסטיבל, בניהולה האמנותי של דורית ניתאי-נאמן, מארח שישה אירועים הבוחנים את משמעותם העמוקה של מושגים כגון "זכויות האזרח", "חופש הביטוי" ו"בחירה חופשית".

אחד מאירועי הפסטיבל הוא הצגת קריאה בשם "תפסו את המרגל", המבוססת על תסכית רדיו משנת 67' מאת חנוך לוין, ומתארת ביקור בביתו של המשורר הלאומי. על בימוי ההצגה אחראי רם רחמים – שחקן, במאי ומורה לתיאטרון, בוגר הסטודיו למשחק ניסן נתיב ירושלים, שנת 2002.

מנין הרעיון של העלאת תסכית מאת חנוך לוין במסגרת הפסטיבל?

"דורית (ניתאי נאמן, ע.מ), המנהלת האמנותית של הפסטיבל, פנתה אליי וביקשה שאעלה משהו שקשור לנושא זכויות האזרח. חיפשתי חומר, הייתי בטוח שאמצא משהו כזה אצל חנוך לוין, ובסוף מצאתי את התסכית הזה. הוא נכתב בשנת 67' וזכה בפרס ראשון בתחרות תסכיתים בקול ישראל, ושנתיים אחר כך זכה, בתרגום לאנגלית, בפרס בתחרות רדיו שנערכה באיטליה".

איך הוא מתקשר לנושא זכויות האזרח?

"מה שהפתיע אותי בתסכית היה לגלות עד כמה הוא הקדים את זמנו. הסיפור הוא על מורה ומחנכת בישראל שלוקחת את תלמידיה לביקור בבית המשורר הלאומי. היא מצפה שהוא יכתוב להם שיר לאומי אבל מתאכזבת לגלות שהוא אוכל אפרסקים, נראה מוזנח ולא כותב מספיק, עד הסוף המפתיע.  

"פסטיבל האזרח כאן"


"הדברים האלה נורא מצחיקים אותי, מה זה בכלל משורר לאומי? משורר שמפאר את הטבע בארץ? את האנשים במדינה? אני לא חושב שביאליק ציפה שילמדו בבתי הספר את 'בעיר ההריגה' וינחילו לדורות הבאים את זה שטובחים בנו בגלל שאנחנו יהודים. גם הביטוי 'תיאטרון לאומי' מצחיק אותי. מה הוא אמור לעשות? להעלות הצגות ציוניות-לאומיות? איך אמור להיראות מחזה לאומי? זה מאוד רלוונטי להיום, בייחוד לאור הנאומים ההזויים של ביבי בזמן האחרון".

"משנה לשנה לוין רק יותר רלוונטי"

עסקת בעבר במחזות של לוין?

"כן. לפני כשנתיים ביימתי קריאה מבוימת בתיאטרון קרוב של קטעים פרי יצירתו של חנוך לוין, שטרם נחשפו לקהל. רובם נכתבו אחרי הניצחון של ששת הימים, וזה פשוט מדהים לראות איך אחרי הניצחון הגדול הוא כותב שהאופוריה מסוכנת ומנחילה משהו בעייתי. אף אחד לא האמין לו ובסוף הנבואה הזאת הגשימה את עצמה".

מתי נחשפת לראשונה למחזות של לוין?

"נחשפתי ליצירה שלו כשהייתי נער בן 16. ראיתי בטלוויזיה את ההצגה 'הילד חולם' וזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי הצגת תיאטרון בכלל. יש שם תמונה של ילדים מתים שמחכים בקבר לתחיית המתים. לוין בעצם שואל איך אנחנו מצפים שתחיית המתים תיראה? שילדים מתים יקומו מהקברים שלהם? זה הרשים אותי עמוקות והבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות".

תיאטרון חנוך לויני?

"תיאטרון שהוא לא בידורי. יש בחנוך לוין משהו שנורא מתאים לפה, לחברה הישראלית, לדיבור הישראלי, בייחוד בקומדיות שלו. הוא סקפטי, והרבה אנשים לא אוהבים את זה. אני מוצא בו הרבה אמת. מישהו כתב פעם: 'אני יכול לאושש את עצמי רק על ידי דריסת האחר'. זה מאוד חזק במחזות החברתיים שלו.

"אי אפשר לדבר עליו בלי לדבר על פוליטיקה, כי כלום לא השתנה, להיפך, משנה לשנה זה נעשה רק יותר רלוונטי. תמיד עומדים עלינו לכלותנו, ואנחנו עומדים איתנים וחזקים, לאומיים וציוניים, וכל מי שלא כזה אין לו מקום פה. לוין מאוד חוזר על עצמו, אבל זו השפה שלו, ובעיניי הוא אף פעם לא ממצה את עצמו".

יצא לך כבר לעבוד עם תיאטרון קרוב?

"כן, אני עובד כבר שנים עם ניקו ניתאי, מנהל התיאטרון. הייתי איתו במעבר מבניין מרכזים שנשרף לתחנה המרכזית, הייתי עוזר במאי והשתתפתי ב'שד היער', וב'כוכב בלי שם'. יש לי חיבור לניקו בתור בן אדם שמאפשר ומעודד יצירה, בעיקר צעירה.

"גם השחקנים שמשתתפים ב'תפסו את המרגל' – אריאל ברונז, ענת שגב, בני אלדר, לילך דיוויס ויואב סודובסקי, הם בחלקם שחקני התיאטרון".

מה דעתך על ההבדל בין התיאטרון הרפרטוארי בארץ לבין השוליים?

"באופן עקרוני יש הצגות בתיאטרון הרפרטוארי שאני מאוד אוהב. נעשים שם דברים מצוינים, אבל את יודעת איך זה, הם צריכים למצוא חן בעיני קניינים בתיאטרון הצפון, בהיכל התרבות ראשון לציון. הם צריכים לספק איזושהי סחורה וזה מה שהם עושים, אבל זה גורם לכך ששום דבר לא קורה, לא משתנה, לא זז. השפה היא אותה שפה כבר המון שנים כי המנהלים האמנותיים לא מתחלפים, ואין שום אפשרות למישהו חדש להיכנס ולעשות שינוי.

"תיפסו את המרגל" (צילום: אריקה לינור קוצ'וק)

"כשאתה נכנס לתיאטרון ורואה תפאורה של סלון עם ארבע ספות, מדף וכורסאות, מייד ברור לך איפה אתה נמצא ולאן זה הולך, ואם מדובר בדרמה משפחתית, בנושא החזרה בתשובה או בעיירה נידחת בדרום".

כלומר?

"העשייה הכי מעניינת בתחום התיאטרון בארץ נעשית בשוליים. לא מזמן הייתי בברלין והופתעתי לגלות שהתיאטרון הממוסד שם זה כמו הפרינג' אצלנו. הם עושים פרינג' בתקציבי ענק, התיאטרון הפך שם למדיה שונה, ומדהים לראות את זה.

"בארץ התיאטרון הכי מעניין תמיד היה בשוליים, מחוץ למיינסטרים, במקומות שאין בהם צורך למצוא חן בעיני הצופה, להתחנף לקהל. החנופה הזאת גורמת ליוצרים להיעלם מרוב וויתורים אמנותיים.

"כוריאוגרפית שהיא חברה טובה שלי סיפרה לי לא מזמן על מופע שהעלתה. היא רצתה שהרקדנים יופיעו ערומים, זה מה שהיא ראתה בעיני רוחה, אבל היא וויתרה על זה, כי ידעה שלהופעה כזאת לא יבוא קהל. זה מה שקורה כשחייבים לעשות ויתורים. לא רואים את היוצר ולא את המבצע".

אצלך אין פשרות?

"יש, אבל מסיבות אחרות. ב'תפסו את המרגל' חשבנו בהתחלה להפוך את המורה למתנחלת. בסוף החלטנו שזה ברור מדי ולא כדאי להגזים. מבחינתי, בכל אופן, היא בהחלט איזה סוג של מתנחלת".
 
  
"תפסו את המרגל" תעלה ביום רביעי, 28 בדצמבר ב-21:30 במסגרת פסטיבל "האזרח כאן" (30-28 בדצמבר) בתיאטרון קרוב בתל-אביב. להזמנות ולפרטים נוספים בטל':  03-6885004.