מחזה חדש של מאור זגורי מצדיע לאמני אסכולת פריז, לתרבות והלך רוח שהיו ואינם
בין לה בוהם לליל העשרים
אחד מאתרי התיירות של פריז הוא בית בן שלוש קומות ברובע ה-15, הלא הוא רובע המונפרנס. חזיתו של הבית טובלת בירוק, איננה מסגירה סוד. מהצד, מאחור הוא נראה ככוורת דבורים, ומכאן שמו "לה-רוּש" (LA RUCHE). הוא תוכנן על ידי גוסטב אייפל ב-1900 עבור יריד יינות בינלאומי, נהרס אחר כך והוקם מחדש כעבור שנתיים על ידי הפסל אלפרד בושאר, שנתן לו את שמו, ובעיקר את ייעודו לתת קורת גג לאמנים בראשית דרכם.
האמנים רחשו שם עם כני הציור, צבעי המים וצבעי השמן, עפרונות הפחם וגליונות הנייר והתגודדו במתחם הפתוח המשותף בין החדרים, והפכו את המקום למרכז אמנות חשוב, שבו צמחה "אסכולת פריז". בכוורת הזאת רחשו כדבורים עמלות דמויות נודעות של ציירים, פסלים, סופרים ומשוררים שהגיעו מרוסיה ועד מקסיקו, ורבים מהם מתחום המושב היהודי במזרח אירופה.
ובכוורת הזאת נולדו וגוועו אהבות ידועות, נוצקו ונסקו מוניטין ויצירות מופת של המאה העשרים. ובעיקר זו הייתה חממה של רעיונות בנושאים של אמנות, דרכי ביטוי, עמדות פוליטיות וחברתיות שהיו תמיד אקטואליות. וכדרכן של קומונות - עם הרבה מתחים אישיים, ויכוחים אל תוך הלילה והשיכר.
על תקופה אחת בחייה הארוכים של הכוורת, הנמשכים גם היום אחרי משברים רבים, כתב מאור זגורי, חתן פרס נסים אלוני 2010, את המחזה "הומאז'” שכשמו כן הוא – מחווה לכוורת והיוצרים הרבים שאיכלסו אותה. החיבור בין זגורי לאמני פריז מסמל את דרכו באמנות שהחלה כעדותו בילדותו כצייר, הרבה לפני שהמיר את צבעי הטושים במלים ומחזות, במשחק ובבימוי.
בהתנסותו הראשונה בכתיבה על דמויות היסטוריות, דחסה יד היוצר שלו דמויות ואירועים מהעשור הראשון והשני של המאה הקודמת לתוך עלילה דמיונית המשתרעת על פני ארבע עונות של שנה אחת משנות מלחמת העולם הראשונה.
"הומאז'" (צילום: אייל לנדסמן)
המחזה מגולל את סיפורן של 11 דמויות מרכזיות, מרביתן יהודיות, אשר מתגוררות בכוורת. תשעה מהם ציירים ופסלים – אמדיאו מודיליאני ואשתו ז'אן אבוטרן, חיים סוטין, מואיז קיסלינג, מרוונה, חנה אורלוף, נינה המנט, פינקוס קרמנייה ומישל קיקואין.
זגורי גם מינה להם אם-בית בדמותה של גרטרוד שטיין, שהייתה ה"גורו" של אמני פריז והחברה האינטלקטואלית שלה. וכדי שלא ישעמם הקפיץ אליהם אורחת ממיזורי – ג'וזפין בייקר הגדולה שהגיעה אל עיר האורות כסנסציית בידור ונשארה בה כאחת הדמויות ההומניטריות הגדולות של המאה ה-20.
משפחתו של מישל קיקואין עודדה את זגורי וסייעה רבות לו ולבית הספר לאמנויות הבמה – סמינר הקיבוצים להעלות את המחזה, שבו המיתוס חובר למציאות השונה ממנו, שבו היוצר הוא איש של יצרים, שחברות ואנושיות נלכדים במערכות יחסים לוהטות. דיאלוגים חותכים, וקטעי מעבר כמעט אלתרמניים שמשמיע המחבר מפיו של אלעד סממה הרהוט בתפקיד העד-המספר - קיקואין.
העלילה מתמקדת במיוחד בדמויותיהם של חיים סוטין, השתקן והמתבונן מבעד לכן הציור שהוא דבוק אליו, וגיא זך מגלם אותו ברגישות בהתאם, ושל מודיליאני, במשחקו הסוער-מרגש של אלכס פולונסקי. מודו, כפי שמכנים אותו חבריו, נקרע בין נינה המנט, המודל הנערץ על ציירים רבים, שאותה מגלמת בנוירוזה טובה איריס מוסטקיס, לבין ז'אן אבוטרן, הקתולית, אצילית ומסורה כאהובתו וכאשתו, במשחקה המדויק של הדר ברבש.
סביבם רוחשים בעלילות משנה קטנות המשתלבות היטב זו בזו, ליאור ברגר כמואיז קיסלינג, הנדמה כמטורף, אלעד צ'רנינסקי, נלהב ותמים כקרמנייה פינקוס, אורטל הירש המיטיבה לבטא את חיבוטיה של חנה אורלוף הפסלת הגדולה, ועומר יצחקי, מתבוננת, תוהה בדמותה של מרוונה, שהציור שלה "הומאז' לידידים במונפרנס" מפאר את הימים ההם ואת ההצגה.
מעל אלה מרחפת, גוערת, נרגשת ויוזמת יעל רוחקינד בתפקיד גרטרוד שטיין, ואת ההצגה גונבת לכולם נוכחותה הכובשת של ג'וזפין בייקר, שאותה מגלמת ברגישות מיוחדת ובריקודים סוערים נצנת מקונן הנפלאה.
וכל זה לא בכדי, כי לצד של מאור זגורי, כבמאי, ניצבו חברי הכוורת האישית שלו - מירי לזר שהוסיפה לכוריאוגרפיה ולהצגה פסקול צרפתי מעוצב, וגם דרמטורגיה יחד עם גיא זך ויעל זיגדון, דניאל סבג כיועץ אמנותי והמפיק איל אלדר.
"הומאז'" (צילום: יוסי צבקר)
תרומה חשובה לאיכותה המיוחדת של ההצגה נתנה התפאורה של שני קאין, שהושיבה את הקהל משני צידי במת עץ, מתומנת כתא בכוורת, שצד אחד שלה הוא קיר צבעוני וארוך עמוס תמונות של ציירי העלילה ואחרים, ומנגד קיר לבן עם מסגרות לבנות ריקות, המחכות לציורים שימלאו אותן.
עד אז היו אלה פנסי התאורה של מאיר אלון שצבעו ודייקו בהעברת האווירה, עונות השנה, והדגשים שונים של ציורים או מסגרות ריקות. שני טור השלימה את פאלטת הגוונים והאופנות של תלבושות מהימים ההם.
אך בעיקר, ובסופו של דבר, התשואות בסיכומה של "הומאז'" חוזרות אל הכתיבה והבימוי של מאור זגורי, על שפע הרעיונות הקטנים והגדולים שהצליח להביא, יחד עם כל הדבורים החרוצות, אל תוך ה"לה רוּש" הבימתי הזה.
10/01/2012
:תאריך יצירה
|