נמשך לשאלות ללא תשובה
 
"האם אני צריך לחוש אמפתיה כלפי האדם שאותו אני משחק?", שואל היפותטית ליאונרדו דיקפריו, באחד הראיונות שנערכו איתו לאחרונה, ומכוון לג'יי אדגר הובר, ראש ה- FBI המיתולוגי והאיש אותו הוא מגלם בסרטו האחרון, "ג'יי אדגר".
 
"לא ממש. אבל כולנו יכולים להבין את הצורך והתשוקה שלו להיות נאהב. הערצת ההמון אליו הייתה לחם חוקו, אבל היו בו חסימות ואטימות מוחלטות לשינויים מפליגים בתקופות מיוחדות שמדינתנו עברה. הוא החזיק בעמדת הכוח שלו זמן רב מדי והלך רחוק מדי עם הטקטיקות שלו. אני לגמרי לא אוהב את האיש".
 
אלא שאנטגוניזם כלפי דמות, לשיטתו של דיקפריו, יכולה לשמש דווקא כשמן להנעת מנוע הדחף והמוטיבציה, וחוסר חיבה לדמות אין פירושה שלא היה קיים אצלו הצורך לגלם אותה. "אני מנווט לעבר תפקידים של דמויות שהייתי רוצה ללמוד עליהן יותר", פוסק הכוכב המאותגר. "בכל פעם שאני מקבל לקריאה תסריט, אם הוא מוביל לעוד שאלות וסקרנות, ואם בדמות שאותה אני אמור לגלם יש איזה מסתורין, שם אני מרגיש צורך להיות מעורב. שאלות ללא תשובה דוחפות אותך כשחקן לומר: 'או.קיי, זה הדבר שאני בוחר לעשות'".
 
בגיל 37, ולאחר כ-20 שנות קריירה, דיקפריו מיצב את עצמו בהוליווד כשחקן מוביל שהתנסה בעבודה עם כל הבמאים הנחשבים, למעשה. ברשימתו הגדושה: מרטין סקורסזה ("כנופיות ניו-יורק", "הטייס", "השתולים", "שאטר איילנד" ובקרוב כנראה "סינטרה"), סטיבן שפילברג ("תפוס אותי אם תוכל"), כריסטופר נולאן ("התחלה"), רידלי סקוט ("גוף השקרים"), וודי אלן ("סלבריטי") וג'יימס קמרון ("טיטאניק"). ואם זה לא מספיק אז גם באז לורמן (רימייק ל"גטסבי הגדול", המצטלם בימים אלה) וקוונטין טרנטינו (שדיקפריו נבחר לככב בסרטו הבא Django Unchained ).
 
חבורת מביימי דיקפריו מונה גם את סם מנדז ("חלון פנורמי"), אדוארד זוויק ("לגעת ביהלום"), דני בויל ("החוף") ולסה הלסטרום ("מה עובר על גילברט", שבזכותו השיג ב-1994 מועמדות ראשונה לאוסקר). 


"ג'יי אדגר", ליאונרדו די קפריו (תמונת יח"צ)


אגב, קיים דימיון כלשהו בין תפקיד המיליונר המסתורי, המתבודד והאקסצנטרי הווארד יוז, שדיקפריו עשה ב"הטייס" ובין הדמות המגלומנית-פרנואידית של הובר ב"ג'יי אדגר", ואם בוחנים היטב, פניו המאופרות של דיקפריו כהובר המבוגר, בעל פרצוף הבולדוג רחב הלסת - יותר מאשר מזכירות את אורסון וולס המבוגר ב"האזרח קיין". וולס גילם בסרטו דמות שנשענה כידוע על פרופילו של איל העיתונות רב ההשפעה וויליאם רנדולף הרסט.
 
"הקריירה שלי, כמו כל קריירה, היא חמקמקה", אמר דיקפריו בראיון לפני כחודשיים. "ישנם זמנים בהם אתה לוהט וכולם רוצים לראות את עבודתך, וישנן תקופות אחרות, בהן הציבור יאבד עניין בך. אבל כל זמן שאני בעמדה שאני יכול לבחור את מה שאני רוצה לעשות, אעשה זאת. אני לא מהסס לרגע כשאני מזהה פרויקט שאני נמשך אליו".
 
את הסרט "ג'יי אדגר" ביים קלינט איסטווד, על פי תסריט של דסטין לאנס בלאק (זוכה האוסקר על "מילק"). יותר משהוא משרטט את קורותיו של הובר - מימיו כבחור צעיר העובד במחלקת החקירות הלאומית, ועד שלב הקמת ה- FBI על ידו, כסוכנות רבת עוצמה, והשליטה בה ללא מצרים -  הסרט מהווה כרוניקה של הקמת מרכז שליטה כוחני, בצומת הרגישה של צמרת הממשל האמריקני.
 
הובר פיתח את שיטת זיהוי מבצע פשע באמצעות טביעות אצבעות, וגם פתח תיקים על כל מי שרק חשב לנכון: מאויבי המדינה לשיטתו, דרך בכירי הממשל (הוא פעל בתקופות שלטונם של שמונה נשיאים) ועד פעילי זכויות האדם ואנשים שלא סמפטו אותו. כשהיה נוח לו הוא כופף גם את החוק ואת הצדק.

 
ג'יי אדגר (תמונת יח"צ)

"מה שהובר ניסה כל חייו לעשות זה לאסוף סודות על אנשים אחרים, ולהצפין היטב את סודותיו שלו", אומר דיקפריו. "הוא כל כך חשש לדימוי שלו ולדימוי המחלקה שבניהולו, שהוא היה יוצא למתקפה על אלה שהעזו לפקפק בהעדפותיו המיניות".
 
הובר קיים ככל הנראה יחסים אינטימיים עם עוזרו קלייד טולסון (ארני האמר), כך לפחות נרמז לרגע בסרט, ומערכת היחסים שלו עם אמו (ג'ודי דנץ') שידרה תסביך אפלטוני - שהכתיב לו את דרכו. על אנשי סודו המועטים נמנתה גם העוזרת הנאמנה שלו, הלן גנדי (נעמי ווטס).
 
דיקפריו משווה את הבמאי איסטווד למאמן בזירת אגרוף. "הוא כמו האיש שממתין לך ברגע שהצלצול לסיום סיבוב נשמע", הוא אומר. "הוא בונה לך את הבטחון בכך שהוא מתחיל לומר לך דברים על 'הממזר הזה' ו'מה הוא עשה לך'. וזה משהו שמרתיח אותך וגורם לך להיות עצבני יותר כדמות. הוא לעולם לא יבקש, 'אמור את השורה הזו ככה', או 'הפנה את ראשך בצורה כזאת'. הוא לא יעשה מניפולציות על שחקנים. הוא רוצה שתסמוך על האינסטינקטים שלך וחושב שדברים יותר מדי מניפולטיביים הופכים מזויפים".

"ג'יי אדגר", ליאונרדו די קפריו (תמונת יח"צ)

עם זאת איסטווד מודה ש"הובר היה חלוץ בשיטת זיהוי פושעים על פי טביעות אצבעות, ששדרג את שיטות החקירה לכיוון המתוחכם המקובל היום, בו מתקבלות ראיות משפטיות על סמך בדיקות DNA . אין ספק שהוא היה אדם מבריק, אבל יחד עם זאת טיפוס ביזארי שדאג שהכל יתנהל תחת פיקוח ושליטה מתמידים שלו, והכין תיק על כל אחד כמעט. הוא הרגיש שיוכל לשלוט בהתנהגות של האנשים. הוא היה אובססיבי ברצונו לחלוש על המסדרונות הפוליטיים, עד כדי כך שהואשם לפעמים שהוא לא מתאמץ ללכוד גנגסטרים מסוימים. היו אנשים שהאשימו אותו שהוא משתף פעולה איתם.
 
"מצד אחד הוא הצהיר ש'אין דבר כזה מאפיה באמריקה', אבל זה היה המשחק שלו בתקופתו. דיברתי עם הרבה אנשים ב- FBI שהיו להם רגשות מעורבים כלפיו, והיו רבים שחשבו שהוא היה אדם מצוין. הוא נשאר סוג של חידה. אדם כל כך פרטי, שאף אחד לא ידע עליו הרבה. מצד שני, תמיד היו כל מיני שמועות ביחס אליו, כי הרי תמיד יש שמועות על מישהו שלא יודעים עליו הרבה.
 
"הוא וטולסון היו צמד בלתי נפרד, כך שתמיד הייתה השמועה הזו שהוא הומו. האם הוא היה או לא, אני לא יודע. בסרט השארתי את זה פתוח, כדי שהצופים יחליטו. יהיו כאלה שיפרשו את מה שרואים על המסך כאילו היו ביניהם יחסים, בעוד שאחרים יאמרו שהם פשוט חברים טובים, בלתי נפרדים. ואולי זה כן סיפור אהבה. אני לא יודע. אני חושב שלאנס התסריטאי כתב זאת נפלא ולא בחר במובן מאליו".
 
בנוגע לאובססיית איסוף המידע של הובר, שהפכה לקלף הגדול והמנצח שלו, אומר הבמאי: "הוא ידע מה ביכולתו לגרום לאנשים, על סמך המידע שהוא מצא ואסף עליהם. מאידך, כל מה שקשור לחייו הפרטיים היה ידוע רק להלן גנדי ולקלייד טולסון, שללא ספק היה האדם הקרוב ביותר אליו. הוא היה היורש של אחוזתו לאחר מותו, והלן גנדי הייתה איתו לכל אורך הדרך. היא זו שהספקולציות אומרות שהשמידה את כל התיקים. למעשה, אני חושב שהיא אפילו הודתה בכך שעשתה זאת לאחר מותו. כשאנשי ממשלו של ניקסון באו לחפש אחר תיקי הובר, זה היה כבר אחרי שהיא ניקתה את השטח". 
 
לגבי התיקים שהיו לראש ה- FBI על סלבריטיז באמריקה אומר איסטווד: "סינטרה היה השנוי במחלוקת ביותר מבין כולם. תמיד דיברו על כך שיש לו קשר עם אנשי מאפיה. בכלל, רבים מאנשי עולם הבידור באותה תקופה הוזמנו להופיע בפני ראשי ארגוני פשע, ובראשם סינטרה וג'ימי דורנטה. מועדוני לילה רבים היו בבעלות אנשים 'מעניינים'. האם הובר ריגל גם אחרי בשנות ה-60 וה-70? מי יודע. אני חושב שהוא פתח תיקים על אנשים מעולם הבידור רק לאחר שהעבירו עליו ביקורת. לי לא היה אנטגוניזם כלפי ה- FBI אז אני מאמין שהצלחתי לצאת מבלי שייפתח עליי תיק".
 
על הכוכב בו בחר לגילום האיש, דיקפריו, אומר איסטווד: "הוא יכול היה לעשות הרבה יותר כסף, אילו עבד בסרטי ז'אנר קופתיים. אבל הוא אוהב להיות מאותגר, והאתגר גדול הרבה יותר כאשר אתה מגלם דמות שאין לך שום דבר משותף איתה".