16 להיטים גדולים בלי קרדיט לכותבים

צביקה פיק הוא מסוג האמנים, גם האנשים, שאי אפשר להישאר אדישים כלפיהם. ואין הכוונה לקול ולשירה או למראה החיצוני, על השיער הארוך והבגדים הנוצצים (שפעם היו יותר צבעוניים ובשנים האחרונות הם בעיקר שחורים). אלא על היחס שלו לאמנות והיחס שהוא מצפה לקבל מאיתנו על האמנות.

זוכרים איך קראו לביוגרפיה בפרוטה שכתב עליו דודו אורן, רעי משכבר ב"להיטון"? כן. שטן או מלאך. לא מלאך ולא שטן, אבל בהחלט איש עם סתירות בתדמיתו הציבורית.

מצד אחד, יוצר נהדר, מלחין ענק, עם חוש מופלא למלודיות מכשפות; מצד שני, האיש כל כך מלא מעצמו שאינו מסוגל לפרגן ואפילו לא להודות לשותפיו ליצירה. ובאמנות הפופ, שבה מלחין לא יכול לחיות לבד, אלא רק בזכות כישורי הכתיבה של פזמונאים ותמלילנים, שבלעדיהם מלאכת יצירת השיר אינה שלמה וגם לא אפשרית, הכרת תודה וגילויי ענווה אינן מפחיתות כבוד.

קחו את "אהבה בסוף הקיץ", המופע החדש והנוכחי שלו. עזבו לרגע את השם מעורר התהייה (כי מי קורא לסיבוב שמתחיל בחורף בשם קיצי, אפילו אם הוא קרוי על אחד מלהיטיו הגדולים ומעמודי התווך של יצירתו?). כלולים בו 16 להיטים גדולים. באמת, אבני דרך משמעותיות ביצירה הפיקית, ומשקפים היטב את גווניה, את מושאיה ואת שיאיה.

אבל, אם איתרע מזלכם ובזה המופע אתם פוגשים את צביקה פיק לראשונה, אתם עשויים להתרשם שהוא כתב (!) את כל השירים, משל היה שלמה ארצי, שלום חנוך, אהוד בנאי או דני סנדרסון. הוא אפילו מכריז במהלך המופע שהוא כתב את כל השירים בערב, רק שוכח להבהיר ולדייק שהוא מתכוון אך ורק ללחנים, ושב-16 אלבומיו עד כה, בעצם לא הקליט שיר אחד שאת מילותיו הוא עצמו כתב.

תגידו קטנוניות (מצדי, לא מצידו. הוא בסדר). תאמרו, למה לעשות עניין, לא נורא, ההבחנה הזאת לא כל כך חשובה. ראשית, יודעים שהוא לא כותב. שנית, לא באנו להתעסק בסמנטיקה ובכיבודים, אלא בהאזנה לשירים. ואני אומר, שההכרזה המגמתית הזאת, שחוזרת ונשנית לאורך המופע, כמעט לגבי כל שיר, מטרתה להאדיר עוד יותר את פועלו של האיש, שאינו מסתפק בצניעות בהתייחסות להלחנה בלבד, אלא מנכס לעצמו את כל השיר.

ומעבר למה שזה אומר על אישיותו של פיק ועל חוסר נדיבותו, התנהלות זו מקוממת, מפני שהיא אינה מכובדת ומכבדת. לא אותו ולבטח לא את היוצרים שסיפקו לו את חומרי הגלם היקרים ללהיטיו הגדולים, להצלחה המעמדית ולהכנסות הכספיות שהוא נהנה מהן.

אז רק בשביל הסדר הטוב והזכויות שאם לא הוא שומר עליהם, לפחות אנחנו והקהל שלו  נלמד להוקיר ולכבד, נציין כאן שמחצית השירים בהופעתו חיברה מירית שם אור, אשתו לשעבר -  מ"מוזיקה (מעלה מעלה)" הפותח ועד "הרקדן האוטומטי" שנועל. ואת האחרים כתבו מרים ילן שטקליס, נתן יונתן, אהוד מנור, אסי דיין, יהונתן גפן, בצלאל אלוני, יואב גינאי ומקס גת מור.

אתם רשאים להאמין לשירים שבפיו, אבל לא לדברים שהוא אומר עליהם. וזה לא שנשמטו מזיכרונו שמותיהם של נתן יונתן (ככותב "נאסף תשרי"), אסי דיין (ככותב "שיר הפרחה") ויואב גינאי (ככותב של "דיווה"). הוא פשוט בונה על זכרונו הקצר של הציבור וגם מנסה לשכתב אותו. כמו בהתייחסות ל"אין מדינה לאהבה" (של יהונתן גפן) אותו הוא מציין כשיר הראשון שכתב והקליט, שעה שבעלי בקיאות מינימלית בפופ הישראלי ובעלי ידע בסיסי בתפעול אינטרנט, יודעים שהשיר הראשון היה דווקא "שני תפוחים" שכתב אהוד מנור, האחראי לתרגום של המחזמר "שיער" שבו דרך לראשונה כוכבו של פיק.

אם המידע השגוי לגבי מועד כתיבת (פיק, אלא מי?) "דיווה" ("לפני 12 שנה", וכבר עברו 14 שנה מאז אירוויזיון 98' בבירמינגהם), עדיין נסלח, הציניות שהוא מרשה לעצמו על חשבונה של דנה אינטרנשיונל, אינה מקובלת בין קולגות, יהיה אשר יהיה הסכסוך ביניהם. יש ויכוח, הוא מקדים לומר לפני ביצוע השיר, אם זה השיר שזכה באירוויזיון או הביצוע של הזמרת. ומוסיף, בנימת לגלוג בולטת, שכישלונה של דנה באירוויזיון אשתקד, מלמד ש"צריך לדעת לבחור שיר טוב...".

בהמשך, לפני ביצוע "אני לא יכולה בלעדיך" (מלים: מקס גת מור), הוא ממשיך עם הארסיות: "לא תמיד קורה שמצליחים לכתוב שירים שעושים כל כך הרבה לזמר אחד... תנסו להיזכר בדנה (מבצעת את השיר)". וכשאחד הצופים מתרעם, ממש בפתיחת המופע על עוצמת הבאסים, הוא מציע לו ללכת להופעה של דויד ברוזה "רק גיטרה, ותירדם שם שעתיים...". מה נגיד? כשאיש כל כך מלא מעצמו, ואין אף אחד אחר בלתו, מאוד קשה לפרגן לו.

ולא שאין על מה. כי פיק הוא בהחלט מוזיקאי בחסד ומלחין מחונן, ואפילו מפתיע לטובה ביכולתו הקולית הנוכחית, ולא אופתע אם הוא עובד עליו ומשקיע בפיתוח קול. וגם המופע שלו עשוי במתכונת וגאסית נוצצת ומשומנת, עם ארבעה נגנים, ביניהם בולטים במיוחד נגן הגיטרה רונן זל והקלידן אסף שמואלי, שבקיאים בכל קלישאות הרוק המיינסטרימי ומיטיבים להפגין זאת בריפים ובמעברים שבין בתי השירים והפזמונים הפופיים.

ובמיוחד עם שלוש זמרות ליווי מרשימות בנוכחותם ובשירתן, שמתכבדות בביצועי סולו חזקים שמספקים למופע שיאים מרגשים: אמור ערוסי עושה זאת ל"יד ביד" (במקור עפרה חזה; מלים: בצלאל אלוני) בניחוח אר אן בי מוצלח; דנה אלבו, שמנגנת גם בכינור (ב"אין מדינה לאהבה" למשל), מגישה לקראת סיום את "חלומות מתגשמים" (מלים: מירית שם אור, למרות שפיק מקדים לו ללא בושה: "לפני מספר שנים כתבתי שיר שאני מאוד מאמין במלים שלו"...) בעוצמות עוצרות נשימה; ובעיקר מיכל שפירא, שמעבר לנוכחות המינית שלה, בבגד גוף מבריק וצמוד מאוד, היא גם זמרת עצומה, שמקבלת ובצדק הזדמנות כפולה להפגנת כישרונה, שניהם בשירים שנכתבו (מירית שם אור) במקור לרותי נבון.

אחד הוא "בין האצבעות" ("כתבתי לפני הרבה שנים לרותי נבון, למי שזוכר...", עוד גימוד מבית היוצר של פיק) ושני, כשיר סיום, הוא הדואט "הרקדן האוטומטי" שהופך להצגה בלבדית של שפירא, שגם מעוררת סקרנות וציפייה לגבי יכולתה כסולנית, בקריירה עצמאית.

אל תייחסו לפיק נדיבות יתר. הוא לא טיפש. הוא עושה מה שטוב למופע. הוא לא יתבזה בהתמודדות עם שירים שנועדו לווקאליסטיות יוצאות דופן. עם "דם חם" (מלים: מירית שם אור; במקור לזמרת שרי) אין לו בעיה לשיר, אבל ב"לגור איתו" (גם הוא  שם אור, במקור לריקי גל בסרט "דיזינגוף 99") הוא מארח לפתיחה קולית יפה את שלושתן, ואפילו מעלה את כל מי שרוצה מן הקהל - והיו שם כמה עשרות - לעלות לבמה, ליטול חלק בביצוע. מטורף כמו שזה נשמע.

הרבה סמול טוק

זה המקום לעמוד על שינוי בגישתו של פיק להופעה ולקהל. לא סתם הוא מצליח לשיר רק 16 שירים בשעתיים של מופע, פרק זמן שזמרים אחרים יכולים לדחוס עשרים עד שני תריסרים מלהיטיהם. זה קורה מפני שהוא מרשה לעצמו להאריך בדיבורים בין השירים (ככה זה שהוא צריך להסביר איך, מתי ולמי הוא כתב כל שיר).

מופע של סמול טוק אבל בגדול. כאילו נהיה בדרן פתאום. אנטרטיינר, סטנדאפיסט. מתלוצץ עם הקהל, מדובב צופים, אפילו מעלה ילד בן תשע לאודישן סטייל "כוכב נולד" וצעירונת לביצוע שיר אהוב עליה. האם זה גילוי אנושיות והתרככות מצדו של פיק? או שמא, זה מאפשר לו הפוגות ומנוחות בין השירים? עליו אפשר להאמין הכל, גם אם לא התכוון לשום דבר.

אמנם הוא לא משמיע אף שיר מאלבומו החדש, שכנראה ייצא לקראת פסח. גם לא את כל להיטיו הגדולים, כי הרשימה באמת ארוכה ובלתי אפשרי לכלול את כולם בהופעה אחת. אבל באמת שלא צריכות להיות טענות על כל השלאגרים שהוא כן מבצע לחדוות הקהל.

תוסיפו לנזכרים לעיל גם את "מרי לו" (שלדבריו ראו את המחזמר בהבימה 600 אלף איש. בתיאטרון הלאומי נוקבים ב-400 אלף, ואילו ההודעה האחרונה לעיתונות מטעמו מטפסת לכ-500 אלף. עד סוף הסיבוב הנוכחי עשויה הכמות לגדול ל-700 אלף צופים, אם לא יותר) בעיבוד סטייל "קווין" ותוספות קונצרטיות. המלים אגב, של מירית שם אור.

וכן שירים של שלושה שכבר אינם עימנו: "אני אוהב אותך לאה" (מלים: אהוד מנור), אותו הוא מגדיר כ"הכי אהוב עליי מהשירים שלי הערב, שאת כולם אני כתבתי..". אכן אחת הבלדות המרגשות יותר שהוא הלחין, אם כי דווקא בשיר זה, העיבוד הקולי של הבנות מעמיס שלא לצורך; לעומת זאת ב"נאסף תשרי" הליווי הנשי הוא למופת. בכלל, שיר ענק, מופתי, אולי גולת הכותרת האמנותית של פיק, והוא זוכה בצדק רב, לביצוע יוצא מן הכלל; ו"הסבון בכה מאוד" (מילים: מרים ילן-שטקליס), שהכללתו בחבורה המוכבדת מפתיעה, אבל רצונו של פיק, כבודו. בניגוד לכבוד שהוא נותן לאחרים.

שורה תחתונה: אם תצליחו להתעלם מניסיונות השכתוב של פיק לחלקו בדברי הימים של המוזיקה המקומית, צפוי לכם ערב מהנה ביותר, עם מיטב משיריו של אחד המלחינים הגדולים בפופ הישראלי.

צביקה פיק, אהבה בסוף הקיץ. היכל התרבות פתח תקוה. 14 בינואר 2012

לרכישת כרטיסים