בחלקה הראשון של השיחה דיבר שלומי אלקבץ, במאי "עדות" על התגובות שמעורר סרטו המבוסס על עדויות כתובות של אזרחים פלסטינים וחיילים ישראלים ועל האופן שבו קרא במשך שנים עדויות של "בצלם", עד שהתגבש בו ובתסריטאי הרעיון לסרט.
בהמשך הכתבה הוא מדבר בין השאר על תחושת המחויבות לסרט במשך שבע שנות יצירתו, על הבחירות האמנותיות, על העבודה המשותפת עם אחותו רונית אלקבץ ועוד.
"להשתמש בקול שלי כדי לדווח"
בהמשך לשיחתנו על הבחירה לשים את העדויות בפי שחקנים, היו שחקנים שפנית אליהם ולא הסכימו להשתתף, בגלל הקונספט?
"כן. היו כאלה שפניתי אליהם ולא הסכימו. היו לי שיחות עם שחקנים שמאוד התחברו, חשבו שזה חשוב, אבל אמרו, 'אנחנו לא יכולים. גם אם אנחנו חריפים יותר ממך בדעותינו, אין בנו את היכולת לבוא ולעמוד מאחורי הסיפורים האלה אל מול מי שאמור לשמוע אותם'. לא היו הרבה כאלה, אבל היו כמה שרציתי מאוד לסרט, והם לא נענו לזה".
לך עצמך לא היה חשש שתתויג כבמאי שעשה סרט פוליטי?
"חשש זה לא המילה המתאימה. היו לי הרבה מחשבות. לא ניתרתי בדילוג אל החזרות, כדי לעשות את הסרט הזה. היו לי הרבה חששות בהרבה מישורים, לא רק בכל הקשור לתגובה הישראלית, אלא גם מהתגובה הפלסטינית. מצד שני, אני יכול לומר בלב שלם שהכל התגמד לעומת התחושה שאני חייב לעשות את הסרט.
"אחרי שהפכתי להיות עד, הרגשתי שאני לא יכול להכחיש ולהגיד שאני לא יודע. לא שעשיתי הרבה עד עתה – בסך הכל שני סרטים וסדרת טלוויזיה – אבל גם אם הבמה היא מצומצמת, אני יכול עכשיו להגיד משהו ויש לזה קהל מסוים שיקשיב לזה. וזו זכות, כי יש לי את האופציה לדבר לאנשים, להשמיע את דעתי ולנסות להשפיע בצורה כזו או אחרת.
"מבחינתי, כל העניין של עיסוק בקולנוע מנוגד לרעיון של בריחה והשכחה, ואם יש משהו שכל כך בוער בי, עם כל ההשלכות שלו, אני צריך להשתמש בקול שלי כדי לדווח וכדי לדבר את הדבר הזה".
"עדות" רונית אלקבץ (יח"צ)
בדינמיקת העשייה, איך התאמת בין עדות לשחקן? נתת לכל אחד מהשחקנים לקרוא עדויות ולהחליט לאיזה מהן הם מתחברים, או נתת לכל אחד את הטקסט שאתה ראית לנכון כמתאים לו?
"זה היה גם כך וגם כך. גם כאלה שאמרתי, זה בשביל שחקן איקס וזה בשביל שחקן וויי. והיו עדויות שהיה לי קשה איתן והייתי צריך לחפש את האדם שיגיד אותן. ובמקום הזה חיפשתי מישהו שמתחבר להשלכות של אקט טראומטי ולא מישהו שחווה את הטראומה. לא רציתי שיעמדו שם שחקנים שחווים את הטראומה בעוד הם מספרים את הסיפור הנורא שקרה לבעלי העדויות.
"אני מאמין שאחת הסיבות שאנשים לא מוסרים עדות היא כי הם לא רוצים לחיות מחדש את הרגע. הם מעדיפים להדחיק אותו, כדי להתמודד עם היומיום שלהם. וחיפשתי את השחקן שיכול לבוא ולספר את זה שישתמש בעדות, עם הניסיון שלו, דווקא נניח כניסוח כמכתב אזהרה. כלומר ליצור דימויים אחרים, לא להתפרק לתוך העדות. כשגיליתי ששחקן מסוים יכול להתחבר לנקודה הזו, הבנתי שהוא האיש שאני רוצה לצורך העדות הזו.
"בסך הכל פגשתי שחקנים מעולים ל'עדות'. לא פגשתי מיליון שחקנים. הלכתי מראש על אנשים שיודעים להחזיק טקסט ארוך, לאורך זמן. המפגשים תמיד היו טובים, אבל חיפשתי דבר מסוים שברגע שגיליתי אותו אצל שחקן מול סיפור, הלכתי על זה".
הקו המנחה ללוקיישנים: ארץ ריקה
איך בחרת את הלוקיישנים לסרט בכלל ולכל שחקן-עדות בנפרד?
"ראשית חיפשתי לוקיישנים. נסענו במשך כמה חודשים ברחבי הארץ והתחלנו לחפש מקומות. לא חיפשתי עדיין מקום לעדות, אלא למקומות שאפשר לצלם בהם כשהקו המנחה היה – ארץ ריקה, מקום שהוא נטול סממן התיישבות, נטול סממן כיבוש, נטול כל סממן מוכר. באיזשהו מקום כאילו אדמה שקיימת בזיכרון. של איך הפלסטינים זוכרים את המקום הזה. של איך היהודים זוכרים את הארץ לפני שהגיעו. זה הרי זיכרון מומצא, כאילו לנסות וללכת לתעד זיכרון.
"הרי המצלמה בסרט, אם תזיז אותה מילימטר ימינה – תראה עיר. תזיז שמאלה – תראה יישוב. תעשה טילט-אפ קטן – תראה 200 עמודי חשמל. אחרי שמצאתי סדרת לוקיישנים, באינסטינקט מוחלט התחלתי לחבר סיפור למקום. תמונה שהתחושה שלה יכולה להתאים באיזשהו אופן למה שמסופר בה. התחלנו בעצם לחבר בין מקומות וסיפורים, ואחר כך בין מקום ושחקן שמתאים לו, כדי להנכיח את הדמות על הרקע".
מה מקום המוזיקה בחוויה הזאת שלך, כפי שהיא משתקפת בשירתה של דקלה ונגינתה של התזמורת האנדלוסית?
"המוזיקה בשבילי תמיד הייתה סממן, כמי שגדל במשפחה מרוקאית. היא הייתה אלמנט סביבתי. מוזיקה היא דבר שאי אפשר לתרגם. דקלה יכולה לשיר את השיר בגרוזינית, בעברית, באנגלית, בצרפתית או בשוודית, ועדיין המוזיקה תישאר ערבית.
"את העדויות תרגמתי, לא באופן אישי, אבל קראתי אותן כבר מתורגמות, לא כפי שהיו בערבית, במקור. אז את העדויות תרגמתי, ואת הפנים של האנשים תרגמתי. אבל מוזיקה היא דבר בלתי אמצעי שאי אפשר לתרגם למשהו אחר. כמו שאני לא יכול לתרגם את מוצרט למוזיקה ערבית. יש את מוצרט ויש את האנדלוסית, שבאמצעותה אני מחזיר את הכוח לתמצית התרבותית של המקום שאנחנו חיים בו.
"אלה הכלים והמקצבים ששייכים למקום הזה. כך הם מתנגנים, כך הם נשמעים, וזה משהו שאי אפשר לכבוש. הוא תמיד יהיה שייך למקום. אז אמרתי שבסוף הסרט, בתום כל המסכת והסינתזה הזאת, אני בעצם מחזיר בצורה בלתי אמצעית את הכוח התרבותי למקום אליו הוא שייך. וזה המוזיקה והצלילים של דקלה והשירים שהיא כתבה, עם התזמורת הזאת, שכולה געש של צלילים ששייכים למקום הזה".
הייתה מחשבה גם לפינאלה אחרת?
"יכולתי גם להגיד, אני אסיים בעדות אחת בערבית של פלסטיני אמיתי - כסוף הסרט. אחר כך הייתה ההתחברות המיידית לדקלה, כי זה שיר קינה, ומבחינתי גם הסרט הוא סוג של קינה. ובשיר של דקלה זה מתחיל בקינה ונגמר בזעקה, בצעקה ובהפגנה".
"סרט כמו 'עדות' הוא תמיד רלוונטי"
איך אתה מגדיר את הסרט, דוקומנטרי? עלילתי?
"הוא מעורב, דוקומנטרי-עלילתי, נע בתוך הגבולות האלה של הכחשה או הכרה. הדימוי של סרט דוקומנטרי הוא שמישהו הביא לך את עובדות החיים, הצליח להגיע למקום מסוים של לתעד אותן ואז לחשוף אותן בפניך, וזאת האמת. וסרט עלילתי הוא סוג של פיקציה, בדיה, סיטואציה ודימוי מוחלט, לא חלקי, לאותה סיטואציה.
"מתוך התובנה שאתה רואה משהו המונע מתוך האמת או מתוך הבדיה, אתה מקבל החלטה אם זה סרט דוקומנטרי או עלילתי. אם אתה שואל אותי, 'עדות' הוא סרט הייבריד, דוקומנטרי-עלילתי. הרי עיצבתי את הסיטואציה, את המקום, את השעה, את העדות, את המעיד. יש פה מערך של בחירות. אז בכל מקרה זה לא סרט דוקומנטרי רגיל, אלא משולב עם עלילתי".
איך אתה מסתדר עם הקולנוע כריצה למרחקים ארוכים? עשיית הסרט הזה ארכה שבע שנים, כשתוך כדי עשית גם פרויקטים אחרים. מה משמר את הפתיל הזה של ההתמדה בעשייה?
"עומדים בזה מתוך הבנה שסרט לא נעשה ביום. יש פרויקטים יותר קצרים. את סדרת הטלוויזיה שעשיתי (העונה השנייה של 'רביעיית רן') לקח חצי שנה מהרגע שבו הציעו לי ועד יום הצילומים הראשון על הסט. זה היה כמו מן המוכן.
"אבל כל סרט שרונית ואני עשינו, לקח לנו זמן רב. את 'ולקחת לך אישה' לקח לנו שש שנים, 'שבעה' קצת פחות, ארבע שנים. בכל מקרה סרט זה ריצה למרחקים ארוכים, וכל עוד האינסטינקט מקנן בך הוא מניע אותך לתוך העשייה. לרגע לא פחדתי מאלמנט הזמן. הרגשתי שסרט כמו 'עדות' הוא תמיד רלוונטי. גם אם מחר יהיה פה שלום אזורי ונצא, פלסטינים וישראלים, במחולות לתוך הלילה. הסרט תמיד יהיה רלוונטי כעדות למשהו שהיה ולמי שאנחנו.
"כמו שאנחנו דואגים ללמוד על כל פוגרום ופוגרום שעשו בעם היהודי, וכל גירוש שמשננים וחוזרים עליו בבתי הספר, בשירים, בהצגות ובסרטים. ואף פעם אין עייפות החומר, וכל שנה יש עשרה סרטי שואה. המסמך הזה הוא חלק מהזיכרון הקולקטיבי שלנו, לכל תקופה".
"משהו בריאקציה ביננו הוליד מייד רעיונות ליצירה"
איך התבשלה העבודה המשותפת שלך ושל רונית על סרטים?
"את התסריט של 'ולקחת לך אישה' כתבנו כשאני חייתי בניו יורק ורונית בפריז, ונפגשנו אצלי לכמה חודשים. זה נכתב שלוש שנים לפני שחזרתי לארץ. היינו בקשר חזק, שנינו יוצרים וידענו תמיד שבאיזשהו שלב נעשה משהו ביחד.
"היא שיחקה והייתה בתיאטרון בפריז אצל אריאן מנושקין, וכשנפגשנו הסתגרנו באיזה בית בניו-יורק והתחלנו לכתוב, ומייד נהיה חיבור. משהו בריאקציה בינינו הוליד מייד רעיונות ליצירה, וזה נמשך, התפתח וקיבל מימדים שונים עם הזמן. שם בעצם זה התחיל, אחרי שהתבקש שנעשה משהו יחד".
"עדות" (יח"צ)
איך מתנהלת העבודה בשניים?
"קודם כל זה משהו נרכש ונלמד, אתה לומד לעבוד ביחד, בזוג. הרבה פעמים אתה לומד את הצדדים החזקים של הפרטנר שלך ומנצל אותם, ולהפך. אתה לומד להקשיב בצורה אחרת, וזה הבסיס לעבודה. ואז מגיע שלב ההכנה, שהיא די סיזיפית, ומתרחשים כל הדיאלוגים האפשריים ביחס ליצירה שרוצים להעלות יחד עם שותף.
"יש את כתיבת התסריט, כאשר המון פעמים אנחנו יושבים סביב שולחן במשך עשר שעות. לפעמים אני מדבר והיא מקלידה, לפעמים הפוך. לפעמים אנחנו עושים אימפרוביזציות על הטקסט. לפעמים אנחנו קמים בבוקר לאחר שכל אחד ישן בחדר, כתב סצנות, העלה רעיונות. ואנחנו נפגשים בצהריים וכל אחד מביא איתו דברים ומתחילים לאחד אותם לתוך הסיפור.
"לאחר כל תהליך ההכנה, שארך במקרה של 'ולקחת לך אישה' שש שנים, כשהגענו לסט כבר דיברנו את הסרט מכל הכיוונים, שכבר לא היינו צריכים לדבר. היינו רואים משהו וברוב הכמעט מוחלט של המקרים היינו מסכימים בינינו אם אנחנו רוצים אותו או משהו אחר. ורצינו את אותו דבר. כך שכל התהליך המשותף של לקיחת ההחלטות נמצא בתוך ההכנה. ועם השנים משתכללים בדיאלוג מול יוצר נוסף".
אתם עובדים יחד על עוד סרט, שלישי משותף
"נורא קשה לעשות את הסרט השני ביחד אם אין תשוקה לעבודה משותפת. שלא לדבר על השלישי. ואצלנו זה קיים וכמחשבה ראשונה דיברנו על רעיונות לשלושה סרטים. גם בהיותנו אחים זה בלתי נמנע וכל פעם מחדש אנחנו מוצאים את עצמנו בגעגוע לעשייה משותפת. זה הדבר הכי חזק שמוליך אותנו בעניין הזה.
"אנחנו בכתיבה של הסרט השלישי, בתקווה שייצא בקרוב להפקה. אם ב'ולקחת לך אישה' זה בין האדם לעצמו, וב'שבעה' בין האדם לחברה, בין היחיד לבין המשפחה, כדימוי לחברה, אז החלק השלישי הוא בין האדם לחוק ולמדינה. אבל זה עדיין עם הדמויות והדימויים המוכרים משני הסרטים".
ואיך אתה מסכם את ההתנסות הטלוויזיונית שלך, ב"רביעיית רן"?
"יש יצירות מופת ועבודות חשובות בטלוויזיה. במקרה שלי זה לא סיפור שאני יזמתי או כתבתי. זו סדרה שכבר הייתה ואני הייתי אורח, הזמינו אותי. כמובן שעשיתי דברים שאני נאמן להם גם שם. היה משהו הרבה יותר מיידי בזה. כתבתי כמה פרקים, כמה פרקים היו כבר כתובים. אתה מצלם, עורך והכל כל כך קצוב בזמן.
"בקולנוע אתה מצלם שלושה עמודים ביום, ואילו בטלוויזיה 15 ו-20 עמודים ביום. סרט אתה עורך ב-80 משמרות עריכה, ופרק בסדרה בשש משמרות עריכה. זה האלמנט. אני מאוד אוהב טלוויזיה ומאמין שבזמן הנכון אחזור לעשייה הזאת. אמנם הפורמט שונה, אבל אתה רוכש עוד ניסיון, עובד עם עוד שחקנים, מצלם עוד שעות מסך, עורך עוד חומר. בשבילי העבודה על הסדרה הייתה כמו מתנה. אני מאוד שמח שעשיתי את זה".