ההצגה החדשה בהבימה עושה חסד עם מחזה קטן וצבי גורן נהנה מאמנותם של במאית, מתרגם ושלושה שחקנים שמפיחים חיים בתפקידיהם.
דרמה טרגית עם בדיחות
את פרשיית המשבר המשפחתי העומדת במרכז המחזה הזה עוטף סיפור מסגרת המעניק למחזה את שמו. זהו סיפור הנסיגה של נפוליאון וצבאו ממוסקבה, ובעיקר סיפורם של הנסוגים ששרדו, שכל רצונם היה להציל את עורם שלהם ולא התפנו לסייע לחבריהם ששקעו בבוץ שהותירו שלגי החורף הרוסי.
הנסיגה ההסטורית עומדת ברקע סיפור עזיבתו של בעל, מורה להיסטוריה במקצועו, את הבית. האם שני הדברים קשורים זה בזה? לא בדיוק, אבל זה משמש אמצעי נוח גם לאיזה רעיון תמציתי ולכמה הפוגות קומיות. ולא שהמחזה של וויליאם ניקולסון הוא דרמה טרגית במיוחד. יש בו יותר בדיחות (בדרך כלל טובות), מרגעים נוגעים ללב.
למה הבעל עוזב? כי יותר משלושים שנה הוא נשוי לאישה שלא היה צריך לשאתה. היא דתית באמונותיה – הנוצריות והפואטיות. המחזה לא מספר לנו שאי פעם היא הייתה אחרת ממה שאנחנו רואים. היא נחושה בדעותיה ובמנהגיה, וכשהמחזה מתחיל היא מחליטה לחנך סוף סוף את בעלה, שאותו לטענתה היא אוהבת בכל לבה.
החינוך הזה כולל גם סטירת לחי, אבל זה באמת לא נחשב לעומת הלחץ הבלתי פוסק שלה, ההיסטריה והתפרצויות זעם, שאיכשהוא לא מצליחים להזיז לבעלה. אנחנו מבינים למה זה לא מזיז לו רק כשהוא מגלה את הסוד השמור עמו – העובדה שלפני חודשיים בערך נפגש במקרה עם אישה נעימה, התאהב בה, והחליט לעבור אליה.
ובתווך, איך לא, יש בן יחיד. לא נער, אלא בגיר בן 32, שנראה כי גם הוא פגוע למדי, וממשהו שאירע עוד הרבה לפני שהמחזה מתחיל. אבל על זה אף מילה. לא ממש ברור מה הבעיה שלו, חוץ מאם שתלטנית ואב שכלתן. הוא בן טוב, אוהב את שניהם, משתדל מאוד להיות רחוק מהם, ולפתע פתאום הוא מוצא את עצמו נער שליח ביניהם.
הדיאלוגים והמונולוגים במחזה קולחים ונשמעים טבעיים – ובתרגום עברי חי מאוד של שלומי מושקוביץ – ואם היו מוותרים על הציטוטים הרבים משירי משוררים (האמא עורכת אנתולוגיה של שירה...) זה היה אמיתי יותר. לא שבחיים אין מקרים כאלה, של אנשים שאינם יודעים לבטא את עצמם אלא באמצעות ציטוט של שירים ופזמונים. אבל במחזה הזה הציטוטים הם אבני נגף.
משולש סוריאליסטי
מעלתו של המחזה היא במרחב שהוא מעניק לפרשניו. הבמאית דדי ברון סיגננה את ההצגה לפרטי פרטים, כמתרחשת בין זיכרון נרמז של הבן, לבין התרחשות כאן ועכשיו. את ההתרחשות היא מעמידה על במה מחולקת לשני מתחמים, בעזרת מעצבת התפאורה והתלבושות אילאיל אירס, והתאורה שעיצב מאיר אלון.
הדירה בנויה משלושה מתחמי משחק ריאליסטיים מאוד – מטבח מאובזר מאוד, שולחן אוכל, ופינת קריאה. ואולם אין קירות , ואין מחיצה מבדילה בין הדירה לרחוב, או החצר שבחוץ. אין גם דלתות, ולדירה נכנסים מכל נקודה בחוץ. וברקע מסך גדול שעליו תמונת שמים מעוננים. תמונת הפתיחה של ההצגה יוצרת תחושה סוריאליסטית נוסח ציוריו של מגריט, והמוזיקה של אורי וידיסלבסקי מחזקת את האווירה של דרמה מרומזת.
ברוח הזאת מפעילה דדי ברון את שלושת השחקנים שלה, גילה אלמגור ואלכס פלג בתפקיד ההורים, וישי גולן בתפקיד הבן. בכל אחת מהדמויות היא מעצבת דרגה מסוימת של סוריאליזם, ויוצרת בכך משולש חידתי מאוד, כאילו אין כמעט נקודות חיבור בין השלושה.
ובה בעת, ברון מוצאת עם כל אחד משחקניה את המפתח המדויק לדמויות שהם מגלמים, ומשום כך אין במשחקם מרכיב נוח אחד – ההגזמה. הם מדויקים במשחקם, נקיים ממחוות מיותרות, וכל אחד מהם מעניק חיות משכנעת לטקסטים ולמצבים שלו.
גילה אלמגור נושאת את התפקיד המרוכז של האישה שהיא פעם ברקודה ופעם קרבן, אם הנאחזת בשולי בגדו של בנה, לא פחות מבשולי אדרתה של אמונתה הדתית. היא נודניק רציני, ואת זה אלמגור מצליחה לעשות הן בדרך קומית מושלמת והן ברצינות תהומית. את רגעי הכאב וההתפכחות מאשליות מעצבת אלמגור באיפוק של שירה אינטימית.
אלכס פלג יוצר דמות מסקרנת מאוד של הבעל. הוא חביב גם כשהוא "מעצבן" עם הנסיגה הנצחית ממוסקבה, הוא סבלני ומעורר אהדה כשהוא נאחז במלאכות הבית, והוא פשוט וזך כשהוא מגלה לבנו את סודו ואת פשר החלטתו לקום ולעזוב את הבית, הפנים מוארות, הגו מזדקף, והגבר שבו קם לתחייה.
ישי גולן מגלם בכוח רב תפקיד שהוא כמעט בלתי אפשרי. למעשה הבן ג`יימי הוא החידה האמיתית של המחזה הזה, וגולן מצליח להתגבר על כך במשחק שכל כולו כנות. ג`יימי שלו מודע לתהום המפרידה בינו לבין הוריו, והוא אינו מסתיר את רתיעתו משהות ממושכת בחברתם, ועם זאת גולן מעצב היטב את הקשר העמוק שלו עמם.
"הנסיגה ממוסקבה" איננה מחדשת דבר בעניין משברי זוגיות, אף לא בעניין העלבון של מי שעוזבים אותו. אבל הבימוי והמשחק מעלים בשר על שלדו ומפיחים בו רוח חיים.
מועדי הצגות
צבי גורן
04/04/2005
:תאריך יצירה
|