מיניות מודחקת בחברה פטריאכלית

פדריקו גרסיה לורקה השלים את כתיבת "בית ברנרדה אלבה" באמצע יוני 1936. חודשיים אחר כך נרצח בידי כוחות הפשיסטים של פרנקו, והמחזה הועלה בספרד לראשונה רק ב-1945. נהוג לראות במחזה הזה, האחרון של לורקה, את חלקה השלישי של הטרילוגיה "מחזות האדמה" הכוללות את "ירמה" ו"חתונת הדמים", אך לורקה עצמו לא כלל אותו בתכנית הטרילוגיה.
 
כרגיל בכל מה שנוגע למחזותיו של לורקה, נהוג להדגיש את הפן הפיוטי שלהם, אך לורקה עצמו שלל עניין זה בכל מה שקשור ל"בית ברנרדה אלבה". מבחינתו מדובר בריאליזם טהור ולא בשירה, בתאטרון טהור ולא בספרות.  עלילת המחזה מתבססת על שורת דמויות שחיו בסמוך אליו ואל משפחתו, ועניינה המוצהר הוא מיניות מודחקת של נשות אנדלוסיה ומעמדן בחברה הפטריארכלית הגברית.
 
העלילה נפתחת בשובה של ברנרדה אלבה מהלווייתו של בעלה ואביהן של ארבע מבנותיה. הבת החמישית, והבכירה, אנגוסטיאס היא בתה מבעלה הראשון, ואף יורשת נכסיו. ברנרדה כופה על בנותיה חיי פרישות וניתוק חברתי למשך שמונה שנים, כפי שמכתיבה המסורת הספרדית הנוקשה. הבנות, ובעיקר אדלה, הצעירה שביניהן, מתקשות לקבל את רוע הגזירה ומנסות להתמרד נגדה, אך ללא הצלחה. בדידותן המפליגה והאיסור שחל עליהן לצאת מביתן הסגור מכרסמים בשארית תקוותן למצוא אהבה ולממש את אושרן. 


"בית ברנרדה אלבה" (תמונת יח"צ)

על אף שבין חומות האבן הסובבות את הבית נראה שחיי השגרה מתנהלים כסדרם, מתחת לשמלות האבל השחורות שמחויבות הבנות ללבוש, סוערות התשוקות והמרירות גוברת. אדלה מסרבת להשלים עם נישואיה של אנגוסטיאס בת הארבעים לפפה רומנו בן ה-26, שהוא אהובה, ותחת עיני אחיותיה והמשרתות פורצים רגשותיה את כל האיסורים וההכתבות וגובים את מחיר העריצות של אמה. 

בכרי במשחק מרגש
 
פעמים רבות בעבר כבר הועלה המחזה בתאטרוני ישראל, ובבתי הספר למשחק, ועתה הוא שב ועולה בהפקה של האקדמיה לאמנויות המופע, שהוקמה לפני שנתיים בתל אביב  ופועלת בשיתוף עם האוניברסיטה הפתוחה. את ההצגה ביים מוניר בכרי, טלי יצחקי עיצבה את התפאורה כמו גם את התלבושות ויעקב סליב עיצב את התפאורה. הבמה, הבנויה כפאטיו, נראית טוב ונוחה, אף אם היא אוורירית יותר מכפי שמתואר על ידי ברנרדה בהטילה את חרם האבל בן שמונה השנים, ואטימת הבית מפני  קשר עם העולם החיצון.
 
אבל עיצוב כזה מחייב בימוי ומשחק המבטאים את המועקה, את הסגירות ואת הרצון לפרוץ אותן. את התחושה הזאת השיג הבמאי באורח חלקי מקבוצת הסטודנטיות. למעט הדר לוין המצוינת בתפקיד המשרתת הוותיקה לה פונסיה, שבהצגה הזאת מובלט מאוד התיעוב שהיא חשה כלפי ברנרדה, ותרומתה להסערת הדרמה בתוך הבית, כשברקע פועמת המוזיקה המצוינת של עידן טולדנו. 
 

"בית ברנרדה אלבה" (תמונת יח"צ)

נותרים כעניין בפני עצמו ליהוקו ומשחקו של מוחמד בכרי בתפקיד ברנרדה. הליהוק נועד לשרת את הרעיון ששחקן גבר בתפקיד זה ייצג את השתלטות החברה הגברית ומוסרותיה על עולם הנשים, דיכוין והשפלתן, בין אם זו הייתה כוונתו של לורקה אם לאו, ובין אם משחקו של בכרי עושה זאת אם לאו.
 
מעבר לרעיון המעניין, ניצב משחקו המרגש של בכרי, בעיקר בתמונה האחרונה. אף כי בחלק הראשון הוא מגזים בהרעמת קולו, הוא מצליח לעצב דמות מורכבת שיש בה נוקשות ורוך, והגרוטסקה שלה מציצה מבעד למחלצות המסורת, הסמכות והטרגדיה. כך זה קורה כשהוא מביא את תמונת הבעל המת – שאינה אלה תמונתו של פרנקו – כדי לתלות אותה על קיר הפטיו. כך זה גם כאשר בתחילת החלק השני הוא מגזים בסממנים נשיים כדי להרשים את אחת השכנות.
 
"בית ברנרדה אלבה" הוא בסופו של דבר מחזה מרתק שמצליח להעביר את עיקר מסריו גם בהפקה הזאת.