הצגה מעניינת של מחזה גרמני בן זמננו המעמת חיים של שגרה עם הבטחת נעורים לאהוב לנצח
שובה של אהובת הנעורים
רולנד שימלפפניג הוא אחד המחזאים המרכזיים ופוריים ביותר של גרמניה בעשור האחרון, ומחזותיו מתורגמים לשפות רבות ומוצגים בארצו ובבירות התיאטרון בעולם כמייצגות דרך חדשה במחזאות, שיש בה בין השאר זיקה לפיתוחים דרמטורגיים סינמטוגרפיים והתייחסות מודעת למסורת הדרמה.
לעתים קרובות הם מתארים סיפור אנושי שמקבל נפח גדול, אף יותר מהחיים המיוצגים בהם. בכך, למעשה, המחזאות המודרנית ממשיכה את המסורת שאותה ואת כליה היא נהנית לשבור.
כזהו גם המחזה "האישה שלפני" ששימלפפניג כתב ב-2007, כמה שנים אחרי שעלה בו רעיון על האפשרויות הטמונות במצב שבו מישהו מהעבר צץ לפתע בחיינו, ומעמת אותנו עם דברים שכנראה אמרנו בגיל ההתבגרות.
אין לי מושג מה עורר את הרעיון, וגם שימלפפניג אינו מדבר על ההשראה לכך. אבל בעקבות ההצגה שהועלתה לא מכבר במסגרת החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב, ועתה יצאה להרצה חיצונית, נזכרתי שבאותה עת עצמה אירע אצלנו משהו שבלי ספק הדהד בחו"ל באמצעות התקשורת הבינלאומית: גירושיו המפתיעים ב-2003 של אהוד ברק מרעייתו אחרי כארבעים שנות נישואין, בעקבות חידוש הקשר שלו עם נילי פריאל, אהבת נעוריו, ונישואיהם ב-2007.
ואמנם עלילת המחזה על פי שרומז שמו מספרת על רומי המופיעה לפתע, אחרי 24 שנים, על סף ביתו של פרנק, אהוב נעוריה. היא באה לתבוע ממנו לקיים את הבטחתו אז כי יאהב אותה לנצח. כפי שיתברר בהמשך, חייה לא היו גן של שושנים בעוד חייו נקלעו למערכת נישואין שגרתית עם קלאודיה ובנם אנדי, בן ה-17 שכמוהו כאביו מבטיח את אהבתו לחברתו טינה.
"האישה שלפני" (יח"צ)
את ההפתעה, את ההתפתחות שלה בתוך פחות מיממה מתאר המחזה בתמונות קצרות, המתחלפות בתנועת מטוטלת של הזמן, וכתובת המוקרנת על הקיר מציינת מתי כל תמונה מתרחשת – לפני קודמתה, מיד, או אחריה, ושוב קפיצה לאחור וכך הלאה. בתחילה זה נראה כמין שעשוע קולנועי המודגש באמצעות זווית הראייה החיצונית של טינה, המתפקדת כמספרת בנוסח המקהלה בדרמה היוונית הקלאסית.
כל אלה ניכרים במהלך התפתחות המחזה, שמדיף ממנו ניחוח פינטרי, ר"ל חידתי-שחור-הומוריסטי, מעורב בסיפורי עמים גותיים, "אלוף הבונים" ו"פר גינט" של איבסן, עולה ובולטת – הן בעלילה והן בדרך סיפורה והתרתה הזיקה הברורה מכל – לסיפור המיתולוגי של מדיאה, ודי לחכימא ברמז הקטן הזה.
את ההצגה שהועלתה אמש בתיאטרון הערבי-עברי ביפו בתרגום טבעי ובהיר של גד קינר, ביימה במיומנות רעננה דניס שמע, שהשכילה לתת לזרימת התמונות קדימה ואחורה תחושה של עריכה קולנועית. וכך אחרי מבוכה ראשונית נוכח החזרות – תוך שינויים מזעריים – של תמונת המפגש הראשונה בין רומי לפרנק ואשתו, השיטה הדרמטורגית נטמעת בפעולה הבימתית בטבעיות. חבל רק שהיא לא זלגה אל העיצוב הבימתי (תפאורה ותלבושות של מריאלה פיבניקה ותאורה של אורי ווייס).
לעומת זאת שמע השיגה משחק טוב ואף יותר מצוות השחקנים הצעירים, שנקראו לפתח דמויות במצבים נקטעים ולשמר את הרצף האישי של משחקם בתנודות ובקפיצות מעל מהמורות הזמן המשתנה בלי הרף.
שרון בורשטיין כרומי הצצה יש מאין ותובעת בכוחניות ובנשיות את קיום ההבטחה ונילי סחר כקלאודיה, האישה המבקשת לשמור על חיי המשפחה שנבנו בעמל במשך 19 שנה, מצליחות לבנות במשחק מרוכז מאוד את "שני פניה" של האהבה, בה בעת שהן מעצבות היטב את הניגוד ביניהן.
בתווך, גלעד אדלר בתפקיד פרנק. מלכתחילה הוא מצליח לעצב את סימן השאלה אם הוא אינו זוכר את רומי, כטענתו, או שהוא מסתיר מקלאודיה את העובדה שגם הוא מתגעגע אל אהובת נעוריו. בהמשך הוא מיטיב לבטא את החיבוטים שבתוכו, והוא מצוין בתמונות הסיום.
איתמר כהן מצוין כבן אנדי, שבבלי דעת משחק לידיה של רומי, והופך לכלי במלחמתה הנואשת למחוק מחייו של פרנק כל מה שמפריד בינו לבינה. אנדי הוא החולם האיבסני של המחזה, ובמונולוג הגדול שלו המתאר את אהובתו, טינה, ובהמשכו, בתמונת הפיתוי, כהן מציג הישגי משחק מרתקים.
משלימה את הצוות ברגישות רבה מעיין עקיבא בתפקיד טינה, הנערה המביאה למחזה את נקודת המבט החיצונית. עקיבא מחברת מצוין את תפקודה כמספרת ואת תפקודה כטינה, הנערה האוהבת שנפרדת מאנדי היוצא אל מעבר לים עם הוריו אל חיים חדשים. בשיא משחקה היא משלימה את החיבור הזה במונולוג מרגש המתאר בסגנונו של אויריפידס את סופה המפתיע של הדרמה.
לסיכום - "האישה שלפני" הוא מחזה מעניין ומורכב והצגתו הצעירה מצליחה לקיים את הבטחתו.