משחקה של גילה אלמגור מטעין באנושיות את סיפור הצדק האכזרי והממון של האישה שבאה לנקום
ההומניזם מתבקש לשבת
“ביקור הגברת הזקנה" מאת המחזאי השווייצי פרידריך דירנמאט הוא אחד המחזות המיוחדים והלוהטים של המחצית השנייה במאה שעברה ומאז בכורתו ב-1956 הוא שב לבקר את בימות התאטרון בעולם. זה מחזה מושחז מאוד, צבעוני – שהדיו ניכרו בדרמה האירופית שבאה אחריו, ובין השאר גם במחזותיו הגדולים של נסים אלוני.
מתחת הבגד של טרגי-קומדיה שתפר לו המחזאי – ואפילו בניגוד מסוים לרצונו שלא יחפשו במחזותיו "אחר ביצת הפירוש שאני מסרב בעקשנותי להטיל" – הוא נתפס כמשל מצמרר המסתכם בשני משפטים קצרים הנאמרים בו: “ההומניזם מתבקש לשבת", מפיו של מורה הנאבק על מצפונו לפני שייכנע לאורחת המטיחה בנו את פסיקתה ש"העולם הפך אותי לזונה, אני אהפוך אותו לבית זונות!"
אפשר לטעון במידה רבה של אקטואליה השבה ומרימה ראשה כי המשל נותר נחלת התאטרון, במיטבו הבידורי, ולא חלחל באמת לתודעה הציבורית, לתודעה השיפוטית ובעיקר לתודעת הקרבנות להרים ראש ולתבוע דין צדק. העוולות של הון-שלטון, ובעיקר של הניצול המיני וקרבנותיו, עדיין נאבקות על התביעה להעמיד לדין את מי שחטאו, גם כעבור שנות דור.
עלילת המחזה מתארת ביקור של מיליארדרית, קלייר זאכאנסיאן, המגיעה לעיר מולדתה גילן, ארבעים שנה אחרי שברחה ממנה כשהייתה בת 17, הרה מיחסיה עם אלפרד איל, בעל המכולת, שבנעוריו התכחש לרומן עמה ולאבהותו ואף שיחד עדים שיטענו כי הם האבות האפשריים.
עתה היא מגיעה קטועת רגל וגדומת זרוע, בלוויית פמליה גדולה, הכוללת שני בעלים, משורר-עיתונאי חצר, ומשרת אישי שהיה השופט שזיכה את מאהבה הצעיר, ושלח אותה לגלות של עוני, זנות. עוד בצוות שני שומרי ראש ושני סריסים, פנתר שחור וארון מתים.
אבל בעיקר היא מביאה עמה המחאה של מיליארד דולר לשיקום העיר שירדה מנכסיה - מחציתם לעירייה ומוסדותיה, מחציתם למשפחות העיירה.
עוד לפני שההמחאה נפדית התושבים ממהרים לחיות על חשבונה בידיעה ברורה מה עליהם לתת תמורתה לנדיבה היקרה: עליהם להמית את אלפרד איל, האהוב שבגד. זה התנאי המוצהר, הברור. זה ה"צדק" המוסכם עליהם כפי שיתברר ברחוב, במשטרה, בכנסייה וגם במכולת ובביתו של איל. זה הצדק שאיל עצמו יתנדב להיכנע לו.
המחזה הועלה אצלנו לראשונה ב-1959 בהבימה, בתרגום של חיים גורי, בבימויו של יוסף מילוא ובכיכובם של אלישבע מיכאלי ואהרון מסקין, יהושע ברטונוב, נחום בוכמן, ישראל בקר, שמואל סגל, שמואל רודנסקי, שרגא פרידמן ושחקני תאטרון אחרים, ועם תפאורה של תיאו אוטו, שותפו רב השנים של מילוא.
זו הייתה חוויית תאטרון מכוננת, שנותרה חיה בזכרוני ומשמעותית לתודעת התאטרון שלי. זו שבה ונעורה כאשר מילוא שב וביים את המחזה בקאמרי כעבור 15 שנים עם אורנה פורת ואברהם בן יוסף, ותפאורה של אלי סיני. כךגם כאשר עמרי ניצן ביים ב-1994 הפקה משותפת של הבימה והקאמרי עם ליא קניג ועודד תאומי, בתרגום של איתן בלום ןתפאורה של רות דר.
תצוגת תכלית בימתית
עתה חוזר המחזה לביקור חדש, כבכורה ראשונה בבית הבימה המחודש על בימתו של אולם רובינא (שסירבה בשעתו לגלם את התפקיד). הפעם הבמאי הוא אילן רונן, והתרגום הקולח והעדכני הוא של רבקה משולח.
התפאורה של לילי בן נחשון מעבירה את תחושת הזמן ההולך ואוזל באמצעות שעון קיר המוקרן (וידיאו של יואב כהן) הקיר האחורי שמשמש גם כמסך הצללות לדמויות נעות מאחוריו. ענת שטרנשוס עיצבה את התלבושות המצוינות שהדגישו מאוד את תפיסת הבימוי, וקרן גרנק עיצבה תאורה יפהפייה ועתירת רעיונות. המוזיקה הטובה של אוהד חיטמן נהנתה מהרמקולים המצוינים משפרי האקוסטיקה של האולם. הכוריאוגרפיה של מאיה ברינר, בתמונת השיא, הייתה טובה ועניינית.
אז איך הייתה ההצגה? באי נוחות מסוימת אני חייב להגיד כי יצאתי מאוכזב. בעיקר משום שאילן רונן לא הביא משהו חדש שיאיר את המחזה לימינו. הוא הסתפק בהעמדת הצגה נוצצת, חזותית – , שהעלימה כמעט כליל את מה שדירנמאט ביקש, לתאר אנשים ולא מריונטות, שהם "אנשים כמונו, ככולנו".
בתפקיד קלייר זאכאנסיאן כיכבה בהצגה גילה אלמגור, שחרף נתוני ההצגה, ומבעד לגילום הרך של המימד האמור להיות נוקשה-מפלצתי, הצליחה לעצב יפה את המטען האנושי שלח קלייר בכאבה, בגעגועיה לאהבה הישנה בתמונות של מפגשיה האינטימיים עם איל ביער, ובביטוי הנכון של תביעת הנקמה, ובהטחת כתב האשמה האחרון שלה.
למרבה הצער, יהורם גאון, לא היה העזר כנגד הראוי כאיל, שמותו אמור להיות, כדברי דירנמאט, "בעל משמעות וחוסר משמעות באותה מידה". גאון "שיחק" את התפקיד, אפילו בהגזמה, אך לא הביא אותו לדרגה של גיבור טרגי, לא במפגשיו עם קלייר, לא מול אשתו וילדיו, לא בנסיונו לברוח מהעיר ולא בהליכתו אל מותו.
זו, בין השאר, תוצאה של החלטת הבמאי בכל מה שנוגע להתנהגותם המיידית של תושבי העיר. איל – כמו הקהל - לא היה צריך לפענח רמזים או להבין מה מתרחש סביבו, וכיוון שכך נמנעה מגאון היכולת להתפתח בעיצוב הדמות, להפנים את אשמתה, לעמוד מול בני העיר או לזעזע בקבלת הדין.
בקבוצה הגדולה של בני העיר בלטו אהרון אלמוג בתפקיד המורה שמנסה להציל את עצמו ואת הערכים שלו גם כשהוא יודע שכניעתו לזאכאנסיאן מובטחת; דב רייזר כראש העיר שמבין מיד כי ההון הוא השלטון והצדק גם יחד; מיכאל כורש ושמוליק כהן כצמד הסריסים העוורים קובי ולובי, ואלכס אנסקי – בדרך כלל בשתיקה מאיימת – כשופט שהפך להיות מזכירה הצמוד של הגברת הנוקמת.
רוברטו פולק, שמעון כהן, רוברט הניג, רותי לנדאו, ליאת אקטע, שחר רז, נעמה ארמון, עופר רגירר, אלי פרי, עמוס בוארון ולאה גלפנשטיין שיחקו היטב את התפקידים הרבים של אנשי העיר, מוגדרים ואחרים.
אבל בסיכומו של דבר, על משקל אותה ציטטה מפורסמת על ההומניזם שהתבקש לשבת, ההרגשה שלי מ"ביקור הגברת הזקנה" הזאת היא כי הוא גם התבקש לפנות מקום לתצוגת תכלית בימתית.
05/02/2012
:תאריך יצירה
|