שני סרטים של הבמאי אריק לובצקי מוקרנים בימים אלה בבתי הקולנוע בישראל, "אמא של ולנטינה" ו"הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן".

הראשון נוצר לפני יותר משלוש שנים (2008), וכבר הוקרן וזכה בפרס הסרט הטוב בפסטיבל הקולנוע היהודי בברלין, אבל רק לאחרונה יצא למסכים (בהקרנות סינמטקיות), כשהוא מוצמד לתזמון יום השואה הבינלאומי. את הסרט כתבו וביימו לובצקי ושותפו מתי הררי.
 
"זו עמדה מעניינת, כששני סרטים שלי מוקרנים על המסכים במקביל, אבלזה לא תוכנן, זה יצא ככה", אומר לובצקי. "ל'פנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן' היה יעד הפצתי, ו'אמא של ולנטינה' נעשה כבר לפני כמה שנים. שניהם, אגב, עוסקים באותו נושא – אובססיה. יש סיפוק גדול כשדבר שאתה עושה מקבל את החשיפה שלו. אני יודע שאת 'סימיקו' ראו אותו כבר כמה עשרות אלפים, ואני חושב שזה לא רע בכלל. כשהוא עומד מול 12 להיטים אמריקאיים שיצאו בכריסמס, ובכל זאת בהקרנות בראשון-לציון למשל הוא עובד חזק, אני שמח. 'אמא של ולנטינה' זה סיפור אחר". 
 
"ידענו שזה יהיה סרט תלוי-שחקנים"
 
הסרט "אמא של ולנטינה" מבוסס על נובלה של סביון ליברכט. הגיבורה, פולה (אתל קובנסקה), ניצולת שואה ערירית, מזמינה לביתה, בתיווכו של כומר, צעירה פולנייה, ולנטינה (סילביה דרורי), כדי שתסייע לה בעבודות הבית וגם תפיג את בדידותה. אלא שוולנטינה מזכירה לפולה חברת ילדות נוצרייה בשם זה, שהיתה לה בפולין, וברגע האמת בגדה בה. המפגש מציף אצל פולה זכרונות טראומטיים מודחקים ולא תמיד היא מצליחה להבחין בין עברה למציאות חייה בהווה. פולה מפתחת תלות עמוקה בוולנטינה, מבקשת לאמץ אותה כבת, אף שיש לה אם ביולוגית בפולין, ולא מאפשרת לבנה שלמה (יוסי אולו) ולאחרים להרחיקה ממנה.  

בהכירך את השוק המקומי, היה כדאי להוציא להקרנות מסחריות סרט שבמרכזו ניצולת שואה קשישה?

"היה שווה משתי סיבות. ראשית, מגיע לסרט הזה סוג של חשיפה ותודעה ציבורית באמצעות יציאה להקרנות, וזה שהוא לא בידורי וקשה לשווק אותו בהשוואה לסרטים אחרים זה לא שיקול. זה לא שרק סרטים מסוג מסוים הם במצב כזה. להביא היום קהל לכל סרט ישראלי זו משימה קשה. אז גם אם הוא פונה לנישה יותר צרה של קהל, חשוב שיהיה כזה סרט, חשוב שמפיצים יאפשרו לחשוף את החוויה שהוא מספק. לאורך זמן הוא יוכל להיות מוקרן בבתי-ספר, בקרב משלחות שיוצאות לאזכרות בחו"ל של הנספים בשואה, בפני חיילי צה"ל ובטלוויזיה, מקומות שבהם יוכל להשאיר חותם, אני מקווה".
 
מה היה הטריגר ליצירת הסרט?

"מתי (הררי) הוא דור שני לשואה, וגדל בבית שבו היו לכך ביטויים רבים. אצלי, כל המשפחה של אמא שלי וסבתא שלי נספו בשואה. השואה זה משהו שנמצא בפרופורציות שלי בהסתכלות על העולם בכלל. זה דבר שאני מאוד חי אותו. וזה מעבר לעובדה שהנובלה מאוד ריגשה אותי והרגשתי שאפשר להביא אותה למסך כדרמה מינורית וחזקה על תודעה של בן-אדם, בהנחה שתימצא השחקנית המתאימה לכך. מתי ואני ידענו מהרגע הראשון שזה יהיה סרט תלוי-שחקנים. ידענו גם שזה לא סרט בידורי, אלא כזה שאתה מרגיש שיש לך צורך לעשות אותו, גם בהקשר אוניברסלי".


אריק לובצקי ומתי הררי, תמונת יח"צ
 
ובכל זאת: ברור שצופי קולנוע לא מתלהבים, בלשון המעטה, מסרטים שבמרכזם אנשים קשישים.

"ברור שכשאתה יוצא להפקה כזו, זה סוג של מינוס, אבל מצד שני, לא תעשה רק סרטים שיש בהם אנשים צעירים ויפים. הנישה יותר צרה, ואתה יודע את זה מראש, אבל יש לה חיי מדף יותר ארוכים, עד כמה שזה יישמע אבסורדי. הסרט שלנו אולי לא ישבור קופות, גם משום שבחלקו הגדול הוא דובר פולנית, וגם משום שהגיבורה היא בת 85.

"גם לא קיבלתי מספיק פרגון מבתי קולנוע, אבל מה לעשות, לא תמיד מי שאתה רוצה שייקח לוקח, וזו בעיה לא רק שלי, אלא של הרבה סרטים שנתקעים ולא מוצאים אבא. היינו בהמון פסטיבלים ובהרבה הקרנות טרום-בכורה, והיו פידבקים אדירים. היו לי מפגשים עם קהל, כל פעם עם 200 או 300 איש, בכל מיני היכלי תרבות בכל הארץ, ובאמת יצאתי בתחושה שאנשים עברו חוויה חזקה, למרות שאני לא אובייקטיבי בעניין". 
 
"פתאום בא אדם וקורע לנו את הלב"

איך הגעתם לאתל קובנסקה, בעבר שחקנית הבימה ותיאטרון היידישפיל?

"לא הכרנו אותה מספיק. כשהיא באה לאודישן אפילו לא זיהיתי אותה, והיא היתה מאוד מבולבלת, כי בעלה, המלחין לב קוגן, היה אז על ערש דווי. היא נכנסה לאודישן, ועם כל המציאות העגמומית שהיא חיה בה, פתאום התיישבה על הכיסא ונתנה סצינה בלתי נשכחת. מתי ואני הרגשנו ש'יש לנו סרט', כי פתאום בא אדם וקורע לנו את הלב. והיא שרה, בכתה והתבלבלה בין עברית ופולנית. היא היתה בתקופה מאוד קשה, ובהתחלה שקלה לא לעשות את הסרט, כדי לטפל בבעלה. אבל הוא אמר לה, 'השתגעת?', אז היא באה, ובאמצע הצילומים בעלה נפטר. נוצר בינינו קשר מאוד מיוחד וליווינו אותה בדקות מאוד קשות".
 
ואיך איתרתם את סילביה דרורי, שחקנית תיאטרון אנסמבל הרצליה לשעבר?

"בהתחלה חיפשנו שחקניות דוברות רוסית שיוכלו גם לדבר פולנית, אבל לא מצאנו. ואז פנינו לכל מיני מלהקות בפולין, וזה נראה מסובך. עד שסיפרו לנו שיש מישהי בירושלים, דוברת פולנית. פגשתי אותה, ומתברר שהיא לא רק פולנייה אותנטית, אלא גם למדה משחק בפולין ובמקרה עלתה לארץ בזכות סיפור אהבה לשחקן ישראלי, עמית דרורי. ואז זה התחבר כמו כפפה ליד. המפגש בינה ובין אתל היה מדהים. הן גם שרות בסרט, שיר ילדים פולני עתיק, ששתיהן הכירו, כל אחת מהתקופה שלה".
 
ברשימת הקרדיטים של הסרט אפשר למצוא תחת הכותרת "ליהוק" את אחיו של הבמאי, דידי לובצקי, שלא מזמן יצא סרט הבכורה הקצר שלו כבמאי, "מורעלים", מעשיית אימה על זומביס בבסיס צבאי. "יש בינינו פער של 14 שנה", מספר לובצקי. "כשהייתי סטודנט הוא היה ילד בן עשר, חכמולוג כזה, יושב שעות ומסתכל על עבודה בסטים של צילומי סרטים, ועם השנים זה תפס אותו. הוא שייך לדור אחר ויש לו שאיפות אחרות. העולם שהוא מדבר עליו בסרטו, שאני מאוד מעריך אותו, הוא משהו שקצת רחוק ממני, של זומביס ואימה. והוא מצדו לא יתחבר לדרמות 'ברגמניות'. הפקדתי בידיו את ליהוק הסרט כי אני מאוד סומך על האינטואיציה שלו בבחירת שחקנים". 


"אמא של ולנטינה", תמונת יח"צ

 
"הרגשתי שנשמתי הולכת לפרוח, ולא בפרפרזה"

בתור הבן של פולה בחרת בשחקן לא מוכר, יוסי אולו.

"יוסי הוא בחור מבריק, שלמד אצלי משחק באחת הסדנאות בסטודיו למשחק שהעברתי. הוא הפגין אינטליגנציה מאוד גבוהה, והיה משהו מאוד נכון בבחירה בו, והוא גם נכנס איתנו לשותפות כמפיק. כך גם מי שמשחק את הכומר בסרט, אלכסנדר רכטר, שהוא סיפור מדהים: איש עסקים פולני, דור שני לשואה, שהפיק איתנו גם את הסרטים הקודמים שלנו. הוא דובר פולנית שוטפת ונכנס לתפקיד הכומר בצורה מדהימה".
 
בראשית הקריירה שלו יצר לובצקי, 47, את הדרמה "מלך השכונה", ויחד עם הררי את הסדרות "תמונות יפואיות" ו"חלומות נעורים", שזכו בזמנן לרייטינג נאה.
 
מה בעצם משך אותך לקולנוע, תחום פעילות מאוד לא יציב ולא בטוח כאן?

"השנים שבהן הייתי בהוט היו יפות מאוד והיה לי קשר טוב עם האנשים שם, אבל אני אגיד לך מה ההבדל: כשאתה עושה סדרה, גם אם היא סדרת דרמה, אתה בסוג של פס ייצור, וכשאתה עושה סרט אתה בסוג של עשייה שהנשימה והנשמה בה יותר רחבים. אין מה לעשות. זה המדיום. ולכן, אחרי שש-שבע שנים של יצירת סדרות, אתה מרגיש שאתה רוצה לעשות משהו אחר. והעשייה הקולנועית היא אחרת, יותר רומנטית בעיני. אחרי השנים בטלוויזיה אמרנו שהקולנוע יכול להיות עבורנו סוג של ביטוי אחר. מהמקום הזה הלכנו לשם.

"היום גם קשה מאוד בעולם הסדרות, הערוצים מאוד דומיננטיים בחייו של יוצר סדרות טלוויזיה, החירות שלו הרבה יותר דלה. יש פה תרבות טאלנטים, אולי ברמה גבוהה, אבל היא מכתיבה את הטון של הדברים. ובאיזשהו מקום השפעתו של הבמאי פחותה, גם אם מדובר בעבודה שהוא יזם ויצר".


"אמא של ולנטינה", תמונת יח"צ

 
תיארת את "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן" כסרט שמתאר את האובססיה שלך לעשייה קולנועית, וגם סיפרת שפגשת פעם חשפנית ודיברת איתה, וזה היה אחד הטריגרים לסרט.

"הלכתי פעם עם חברים למועדון חשפניות לפני חתונה של מישהו, והם השתוללו שם. כשפגשתי שם את אחת החשפניות שאלתי אותה מי היא ולמה היא במקצוע הזה, ומה היא עושה עוד, מה הכיוון של בחיים. זה פשוט עיניין אותי. תמיד עיניין אותי לעשות סרט על העולם של נערות ליווי וחשפניות. הסרט היחיד שנכנס לזה לעומק הוא 'אור', של קרן ידעיה, אם כי אין בו נקודה גברית. באשר לאובססיה לקולנוע, החוויות שעבר סימיקו הן גם חוויות שעברו עלי כאיש קולנוע".
 
כולל התמוטטות עצבים?

"כולל התקפי חרדה קשים. בתקופת הצילומים היו לי לחצים פיזיולוגיים, והרגשתי שנשמתי הולכת לפרוח, ולא בפרפרזה. היו לי נקודות שבר פיזיולוגיות. עשיתי את הסרט לבד, ובמעט ימים, ובאמת התמזגתי עם הדילמה של הגיבור, אם כי ממקום אחר ובצורות אחרות. זה לא היה תהליך קל בשבילי, וזה סרט מאוד אישי, אולי אפילו הכי אישי".
 
מאין הפולקלור העממי הזה? הוא לא בא לידי ביטוי בסרטיך הקודמים.

"האמת היא שסימיקו ואני שונים ברקע הקולנועי. אבל הרקע האותנטי הזה שלו מאוד מדבר אלי. סגנון הדיבור. החמימות הזו שיש בין האנשים. השכונתיות. אני מרגיש עם זה הזדהות. זה אולי מתכתב בעקיפין עם הקולנוע העממי, הבורקס וכו', אבל מתוך נקודת מבט סובייקטיבית שלי. לא אמרתי, 'בוא נחקה עכשיו בדיחת עממיות בורקסליות'. הרי גם בבורקס יש כל מיני פאזות, אני לא מכליל את כל הבורקס בנשימה אחת. אבל זה בא ממקום של חוויה פרטית שלי, ההסתכלות על זה".
 
ציון ברוך היה בחירה טבעית שלך?לא חששת שהדימוי שלו מ"מה קשור" יפריע בעיצוב דמות עצמאית?

"ציון היה חשוב למפיקים, אבל זה לא משהו שנכפה עלי. ראיתי אותו כדמות שיכולה להיות מעניינת בתור הבוהמיין השכונתי, שיש בו גם חן וגם צד פשוט. ידעתי שכשחקן הוא יכול להגיע להרבה מקומות. אנשים יכולים להעיר הערות שונות, אבל אני שלם עם הבחירה שלי מאוד.

"ציון הוכיח שהוא שחקן עם איכויות, שיכול לעשות דברים, מה שידעתי מראש. הוא השתתף אצלי בתפקיד אורח ב'חשוד האחרון', אז הכרתי אותו היטב. פשוט בהתחלה חשבתי על דמות מבוגרת יותר. הדילמה שלי היתה בין אדם בן 40 פלוס עם פנטזיה שלא הוגשמה לבין אדם בשנות ה-20, שרוקם חלומות, שאז זה סוג אחר של חלום. באמצע שנות ה-20 אתה יותר נאיבי, ובאמצע ה-40 אתה בא ממקום אחר". 
 
"בבת אחת נגלה לנו עולם שלם"

מה בכלל היה המפתח שלך בליהוק, של שלומי קוריאט למשל?

"על שלומי קוריאט המליצה לי מלהקת שאמרה שאני חייב לראות אותו. לא האמנתי שהוא יוכל לעשות תפקיד כזה, כי הוא היה פעם בדרן, אם כי אפילו לא ידעתי שהוא היה בשלישיית פרוזק. מתברר שהוא רחוק מדימוי הגנגסטר שנוצר לו, ואני לא כל-כך מכיר את 'הבורר'. אבל ראיתי שהוא התמסר כולו וזרק את עצמו לתוך הדמות שהוא עושה בסרט, והרגשתי שהוא יכול להיות יציאה פתאום. מהמקום הזה הוא נבנה כהימור שיש סיכוי שאני ארוויח בו.

"בהקשר לאורי גבריאל, זה שחקן שעבדתי איתו שנים, והוא הביא לי את הפן האנושי הזה בצורה נהדרת. וגם כאן עלה לדיון אם הוא צריך להיות אדם מבוגר או צעיר. הילד עם הקלרינט הוא הבן שלי. הוא באמת משחק כדורגל בקבוצה, ואני כל היום משגע אותו ומנפח לו את הראש, לפעמים בצורה מגוחכת וילדותית".
 
צילמת בשכונת ג'סי כהן. היום זו כמעט הצהרה חברתית.

"חיפשנו לוקיישנים במקומות שונים. כשהגענו לשם וסגרנו על המקום ונכנסנו לרחובות ולהוויה השכונתית, בבת אחת נגלה לנו עולם שלם. בין אם אלה הדמויות מסביב, או החברה בשכונה. זה עולם שמצד אחד יש בו חמימות ושייכות, וזה הצד הרומנטי של העניין, אבל הרגשנו גם את המעורבות שלהם בפרויקט שלנו. הרבה דמויות לקחנו משם, ערכנו להם אודישנים ובחרנו אנשים לתפקידים קטנים, אם אלה אנשי השכונה או השכנות בחלונות שצעקו וצילמנו אותן תוך כדי. הם היו שותפים מלאים בעשייה".  
 
מה סוד הקסם של העבודה המשותפת שלך עם מתי הררי?

"גדלנו באותה שכונה, נוף-ים, וגם פעלנו יחד באוניברסיטת תל-אביב. אמנם לא תמיד יש לנו אותו טעם, ומתעוררים בינינו גם ויכוחים מרים, אבל אם אנחנו מצליחים למצוא כל אחד את האלמנטים הנכונים והחיוביים בדבריו של השני, אז ניתן ליצור שיתוף פעולה בונה".
 
בסרטיכם "בלאק ג'ק" ו"החשוד האחרון", וגם בסדרה "תמונות יפואיות", אתם עוסקים במיליה שלקוח מעולם הפשע. יש לכם זיקה מיוחדת לתחום הזה?

"בעולם הפשע והמשטרה, כמו שאני ראיתי אותו, יש סיפורים דרמטיים וגם מימד אנושי שהוא נון-קונפורמיסטי. כל הדברים האלה חברו לראייה הרומנטית שלנו את הדברים. גם בסדרה 'תמונות יפואיות', על-פי מנחם תלמי, יש דמויות רומנטיות מעולם הפשע, והסרט 'בלאק ג'ק' נעשה עם סוג של קריצה. 'החשוד האחרון' היה סרט משטרתי בשילוב עם מותחן פסיכולוגי. זה סרט שהיציאה שלו היתה יחסית רגועה מדי. חברה גדולה בחו"ל רצתה לעשות רימייק שלו, אבל בסוף זה לא יצא לפועל. זה טבעם של דברים. או שאתה מצליח לעשות להם את הרעש הנכון, או שהם נדחקים לקרן זווית".