אם איני טועה, טל הפטר יצא למסע של "נסים והנפלאות" בתוקף היותו תוצר כור ההיתוך הישראלי, בן להורים שבנישואיהם חיברו בין מזרח ומערב, והטביעו גם עיצבו - במטענים התרבותיים הנפרדים שלהם - חותם על אישיותו האמנותית והמוזיקלית של הפטר ג'וניור.

הפרויקט הזה, אם הבנתי נכון, נועד לחיות את הזיקה ולהחיות את הקשר למוזיקה המזרחית, הכבדה והקלאסית, מן הסתם בניגוד גמור להתפתחות הטבעית של מוזיקאי פופ-רוק ישראלי מן השורה.

בבחירה בשם הכיסוי "טל הפטר מציג: נסים והנפלאות" יש סוג של תחפושת. זה לא אני, טל הפטר, שחתום על המוזיקה שתשמעו באלבום. זה חלק בתוכי (אלטר אגו, או שמא הפטר אגו?) שגדל על המוזיקה הערבית, שמע אותה רבות ומכיר אותה היטב, ובאלבום הזה משחק איזה משחק. כי יהיה לכם קשה להאמין, וגם זה לא יהיה אמין, שאדם שנושא שם "אשכנזי" כמו הפטר, יכול להלחין, לנגן ולשיר מוזיקה מזרחית "אמיתית", ועדיף לכן לקרוא לפרויקט, ואולי לחבורת הנגנים והמוזיקאים שאתו, בשם יותר קביל ומתאים - "נסים והנפלאות" (סטייל פרדי אנד דה דרימרס). מי נסים? מי הנפלאות? את זה תשאירו לדמיון.

בעצם, לא צריך להרחיק לכת. אם הפטר הוא נסים, אז עודד גולדשמידט, נגן הבס וכותב כל הטקסטים באלבום הבכורה (להוציא אחד), יכול להיות הנפלאות. ושיתוף הפעולה ביניהם - זה מלחין, מנגן בפסנתר ובקלידים וגם שר, וזה מחבר המלים ומנגן בבס - מוליד תשעה שירים ממוקדים וחביבים, שהיו יכולים להיות פופיים לכל דבר, אלמלא הבחירה בעיבודים ובהפקה המוזיקלית (שלהם, ה"רכים" יותר, שמרוכזים בחלק הראשון של האלבום, ובמיוחד של המאסטר תמיר מוסקט מה"בלקן ביט בוקס", שמאכלסים את חלקו השני) שלוקחים אותם למחוזות האתניות המזרחית, ערבית יותר מאשר ים תיכונית. גם השימוש בפונט גרפי מסולסל בסגנון הכתב הערבי לשמות האלבום והשירים מעיד על הכוונה.

הפקה גאונית

מצד אחד אפשר לקחת את השירים (עשרה, 35:19 דקות) כפשוטם. כהצדעה לשורשים ולמוזיקה ערבית בהשפעה ברורה של סרטי ליל שבת בערוץ הראשון של פעם.

טל הפטר, "ניסים והנפלאות" (צילום: נעם הובר)

אחד מהם, שנקרא בפשטות "סרטים", גם יכול לספק את המוטו: "מי שרואה סרטים ודאי יודע אנשים בוכים על אהבה שנעלמה וגם בית החזה שלי פוקע הולם הלב תיפוף פראי של געגוע לא סתם ילד שבוכה שרק שלו הצעצוע מול כוכבים על המסך אני נרדם ובשמיים עננים שחורים מבול שוטף למענך כדי שרק בקול את תשמחי...". היעדר סימני פיסוק הוא במקור. והגישה, בטקסט כמו בשירה, מתוקה ומסולסלת ומתכתבת עם טיפקס. ויש בשירה של הפטר הדהוד לקובי אוז ולדקלה דורי, אך גם לדודו טסה ולעמיר בניון.

מצד שני אפשר לייחס להם כוונות שונות ומגוונות. מנסיונות חיקוי, סאטירה, סתלבט ודאחקה על חשבון המוזיקה הים תיכונית שהייתה שלטת כאן כשהאלבום הוקלט, ועד כוונה להציב מראה מול העליבות הטקסטואלית של הפופ הים תיכוני או ניסיון להשביח, להגביה ולהרים אותו.

ולמרות שהכתיבה של גודלשמידט מאוד-מאוד מודעת לעצמה, וטבולה בהומור לא נסתר ובאירוניה דקה יותר, הטקסטים "כשרים" למהדרין, ויכלו לשמש כשירי אהבה מוצלחים למדי בכל אלבום שנעשה בפופ הישראלי, ולא רק בזכות הלחנים השובבים, הקליטים ומלאי האמפטיה של הפטר.

טקסטים נהדרים. אין עליהם. כמו הישירות של "אין לי מלים/ לדבר אהבה/ אל תדאגי/ יש בי מנגינה/ יום רודף יום/ והיא עוד עולה" בשיר הפותח "אין לי מלים"; או הנונסנס המשופר של "את מֵפִּילה אותי" ("בנות מטפלות ודואגות/ לפעמים גם מנקות/ לפעמים ברוטב ירקות/ אבל את מפילה אותי/ את מפילה אותי בפח") שההומור שלו טבול ברוטב מקסיקני.

"מכורה למחמאות" ("מתלבשת בשמלה הכי יפה/ בעינה מבט בטעם נשיקה/ ואז יוצאת אל הגינה עם כיסא נוח/ לחָיַיִם שושנה/ מה חושבת השכנה, נותן לך כוח") יכול לתפקד כגלגול מודרני אפשרי ל"שיר הפרחה".

"נֵזילה" (הטעות בניקוד במקור) הוא הכי פארודי והכי טיפקסי באלבום. שיר אווירה מאצ'ואיסטי על טורף נשים מן הפריפריה שחי בשדות הציד של העיר הגדולה ("יש לי נזילה/ אני טובע/ ארבעת חדרי הלב מוצפים באהבה/ חייתי כעיוור, עכשיו אני יודע/ הלב הוא לא רק משאבה").

"אין לי מלים", "אם תרצי" (בלדה של כינורות בקלידים) ו"בשמחה וגם בעצב" - אולי הכי ערבי-חפאלי, ממש קלאסיקה, שיר שבו הפזמון חשוב יותר מהבתים, וההפקה של מוסקט פשוט גאונית - הם השירים המוכרים יותר, אלה שזלגו לרדיו לאורך שנות הפרויקט. אך גם האחרים שנזכרו לעיל וגם "מתוק כואב", בעלי פוטנציאל להיטי. והעובדה שלא הפכו ללהיטים גדולים יותר מכפי שהם, היא לא רק עניין של יחסי ציבור והחלטות שיווקיות, כמו בכנות היצירתית ובאמת האמנותית שמאחורי הפרויקט, שכנראה לא מצליחות להמריא ולסחוף. מגרעת וחסרון שבאים לידי ביטוי ביתר שאת, גם בהצגה הבימתית שלהם.

אך קודם שנעבור להופעה, רק אציין שני חריגים באלבום. הראשון הוא "שלום", דואט של הפטר עם יעל גיסיס, בלדת שלום ואהבה שאיכשהו לא נארגת פנימה, לא במוזיקה ובהפקה ולא באמירה. השני הוא "שיר ארץ" הנועל, שירם של נתן יונתן וסשה ארגוב, שגם הוא זוכה לסלסול אבל צבעיו אחרים בתכלית (מנגינה בעוּד, בפעם היחידה באלבום, ועד שימוש באקורדיון, קסילופון ופעמונים, גם הם בפעם הראשונה). ואולי הוא מעין סיכום והסבר לכוונה: "ארץ שיושביה היא אוכלת/ וזבת חלב ודבש ותכלת/ לפעמים גם היא עצמה גוזלת/ את כבשת הרש...".

מה שמעביר אותנו לעברית. לא שכל הזמרים והמבצעים בזמר הים תיכוני הם מלאכים, אך מרביתם לא שוגים, לא טועים ולא מדייקים בקשרים שבין העברית לו' החיבור, לבכל"ם ולדומותיהן. וחבל שהפטר, שנותן כבוד ללשון של יונתן ומדייק עם וּדבש, וּתכלת וּמלוּחים, לא מכבד באותה מידה את גולדשמידט, שותפו ליצירה, וטעויותיו לא ייספרו מרוב. ואני רוצה להניח שאין כאן כוונת מכוון, ללגלג על שירה של מישהו אחר, אלא חוסר ידיעה, אי הקפדה ואי תשומת לב. ויש גם צורך בהגהה מקיפה, גם כדי להימנע מטעות של "אני קורה לך" (ואייל גולן לימדנו שאחרת זה נכון) וגם כדי להחליט אם דרבוקה או טרבוקה הוא כלי ההקשה שמשמש את תומר צור.

ללא חיוך וללא קריצה

למרות הקושיות ומקצת הקשיים, התקליט, בהיותו אודיו בלבד, יותר מהנה, יותר כיפי, בפרשנות החופשית שהוא מאפשר למאזין. דווקא ההצגה הוויזואלית שלו מאכזבת, משאירה חותם של פספוס ואכזבה. כי על הבמה, גם אם זעירה כמו זו של "אוזן בר", טל הפטר לא מספק שום הסבר והנמקה לרעיון שמאחורי האלבום והשירים, הפרויקט וההפקה.

הניסיון לא מבואר ולא מובהר. האם זה להראות את עושרה, יופיה ועומקיה של המוזיקה המזרחית "האמיתית"? שמא, סתם להדביק את הסגנון המסולסל על פופ סטנדרטי? ואולי, ללמד את זמרי הפופ הים תיכוני המקומי איך ומה לשיר? הפטר שר ברצינות תהומית, ללא חיוך וללא קריצה. אופן שהוא מנוגד לחלוטין לאופיים ולרוחם של מרבית השירים (ראו הציטוטים לעיל). ובהיעדר הקריצה, למה "נסים והנפלאות"?

חמשת הנגנים שאיתו - נוסף על גולדשמידט בבס וצור בכלי ההקשה, מנגנים אוהד זוסמן בגיטרה, תומר מוקד בכינור ויואב זוהר (מהמידנייט פיקוקס) בתופים - יוצרים את הצליל הנכון, גם ערבי, וגם רוק'נרולי. אבל משהו לא עובד. המוזיקה והשירים אמורים להזין חאפלה ולהזמין פיזוז ועינטוז, אבל דווקא במופע ההשקה, מול מקורבים ומיודעים, הקהל קפוא, מסרב להפשיר. אין נפלאות ולא קורים נסים.

אני תוהה לו במקום עמידה היה מתקיים המופע בישיבה ואז אפשר היה להצטרף במחיאות כפיים, כפי שהקצב והנגינה המצוינים דורשים ולא מקבלים.

כצפוי, הפטר משמיע תשעה מעשרת שירי האלבום, כולל "שיר ארץ", מלווה בקלידים ובמשיכות קשת של כינור בלבד, אך לא את "שלום", שכאמור, חריג באלבום ומן הסתם אין לו פרטנרית בימתית לביצוע הדואט. "אין לי מלים" נשמע אל עטרשי לגמרי. השיר עברי, אבל הפזמון והלחן ערביים כבדים. ו"בשמחה וגם בעצב" נשמע מצרי למהדרין, ובו - שיר מהסוף - קצת מזיזים האיברים, מעט מדי ומאוחר מדי.

את "את מפילה אותי", שהוא מציג כ"בנות" (בנאדם, אתה לא סגור על שם השיר?), הוא מקדיש בהומור דק ויבש לחברה שלו, שאותה עדיין לא פגש, ואת "אל תתקפלי" (אם זה השם), השיר האחרון במופע והיחיד החדש בו, הוא מועיד לכל הנשים המוּדרוֹת, שחייבות רק לעצמן ורשאיות מבחינתו לשבת באוטובוס היכן שהן רוצות.
 בין השירים מהאלבום החדש הוא משחיל גם שיר ישן, מימי שיתוף הפעולה שלו עם יַמי ויסלר מ"הבילויים", אותו מצא (את השיר) בשירותים של "אברקסס". ללמד שמזרחיות היא עניין של עיבוד, ובגישה הנכונה כל שיר יכול לקבל את הטוויסט הנכון ולהיות גם ערבי קלאסי.

אבל יצאתי מבולבל. להפטר חוש ללהיטים, הוא כותב קליל וקליט, אבל לא הבנתי ולא מצאתי מתי הוא טל ומתי הוא נסים, ואיפה עובר הגבול, אם בכלל, ביניהם. ואולי הוא צריך קהל אחר, צעיר ועם חוש הומור, מספיק פתוח לבדיחה ונדיב בהתמסרות? אלמלא הבדיחה הייתה על חשבונו, אפשר שקהל "מזרחי", היה מעריך טוב יותר וחם יותר את המאמץ של הפטר. כבר אמרתי שהתקליט עדיף. בו ניתן לפנטז ולפרש, על ואת כוונות המשורר. המופע, לעומת זאת, חסר הסבר. אין בו לא נסים ולא נפלאות.

נסים והנפלאות במופע השקה. אוזן בר תל אביב. ראשון, 5 בפברואר 2012
טל הפטר מציג: נסים והנפלאות (צוללת הפקות/נענע דיסק)