דומה שמאז הפציעה נורית גלרון לתוך חיינו לא הצטרפה לפופ הישראלי ווקאליסטית כה מרשימה, מגוונת ומאתגרת כמו יעל דקלבאום. אך בעוד השורשים של גלרון הם בקלאסיקה ובג'אז, אלה של דקלבאום נטועים בבלוז ובפולק.

על יכולתה רבת הפנים והגוונים יכולנו כבר ללמוד מחלקה בשלישיית "הבנות נחמה" וגם באלבום הבכורה שלה כיוצרת וכמבצעת עצמאית, Ground Zero מ-2009. עתה היא חובקת את "שמחה ועצב", אלבום שני, ראשון בעברית, וגם הוא כקודמו, בהפקה מוזיקלית של יונתן לוי (נגן הבס של "איזבו").

באלבום 13 שירים לאורך 49:13 דקות. את כולם כתבה והלחינה, להוציא שניים בהם נעזרה בעמיתים: את הלחן ל"האגם הנעלם" חיבר מפיקה לוי, ואת "קצוות" חיברה במשותף עם ענת נמני. הספק לא רע, למי שהייתה שקועה בשירה באנגלית.

"שמחה ועצב" הוא אלבום אישי מאוד, נוטף געגועים לבית, לזוגיות בטוחה, לחום משפחתי וגם לישראל צעירה וישנה. בה בעת השמחה והעצב הם ביטויים לדאגה ולתקווה במעגלי העולמות סביבה של דקלבאום.

הכתיבה שלה עדיין לא מושלמת, לא מספיק משוכללת, טיפה מסורבלת וטעונה שיפור. לא ברעיונות כמו בזרימה, בשימוש ובבחירה במלים, שיכולים להיות יותר מדויקים, מהודקים ומקצועיים. אבל זה לא נורא, כיון שהיא מספיק מוכשרת והכל עניין של זמן והחלטה. לפחות זה הקול האמיתי שלה, במסע הפרטי שלה אל עצמה ואל מה שהיא. וניכרות באלבום שתי חטיבות שירים עיקריות.

באחת היא משחזרת ומפענחת את עצמה, על החיפושים, החיבוטים, ההיסוסים והלבטים שבבחירת דרכה המוזיקלית הנוכחית.

"שמחה ועצב מתערבבים בקצב בדמי/ ...משולבים ברצף קיומי// איך לא ידעתי, איך לא שמעתי אז את קולי/ איך לא ניסיתי – דרכי עוד תנצח את כל העולם" היא שרה בשיר הנושא, שפותח את האלבום, והוא כנראה המוטו שלה, של האלבום, של חייה, וכולל גם נימת תלונה אוהבת ומתגעגעת לאביה, שעזב את עולמה בטרם ראה אותה פורחת.

לחטיבה זו שייכים גם "אדם חופשי" הפולקי, בו היא מנתחת איך נפתחה אל האמת שבתוכה ("באמת מאוד הופתעתי/ לגלות כי פה מצאתי את מקומי/ הנה פתרון לחוסר/ יש תרופה, קוראים לה אושר עילאי"); וגם "קצוות", שנזכר לעיל, רוק'נרול של ניסוי ותהיה ועידוד עצמי, על חיפוש האור ונפילה בבור, ומסקנה שאסור לוותר, לא להישבר ולהיעצר, להמשיך לנוע ולא לעשות קיצורי דרך עד שתנסי הכל.

חטיבה שנייה, של שירי אהבה וזוגיות, שמרוכזת בעיקר לקראת מחציתו של האלבום, מ"לבדי" הג'אזי-סווינגי-גרובי, שמזכיר קצת את "הבנות נחמה", דרך "תשרי" ו"שובי לכאן", שניהם שירי כמיהה וגעגוע, "האגם הנעלם" ("לא אמרתי לָך שכבר לא טוב/ רק רציתי קצת לחזור אליי..."; עם לחנו המתוק של לוי וביצוע ענוג כשל שיר ילדים) ו"כמה קדוש" (שאכן נשמע ליטורגי, רנסאנסי, מזכיר את הסווינגל סינגרס); ועד "יהודית אומרת" הפופי-פולקי-בלוזי ("את ואני על אש קטנה/ מתבשלות לאיטנו בסיר...") ו"מלב הים" שלקראת סופו של האלבום, ווקאליזה יפה שעניינה זוגיות במבחן ובאמונה. שירים אלה, רובם ככולם, כתובים לאהובה, ממנה אליה, כשהפרשנות ליודעי ח"ן ודקלבאום מיותרת לחלוטין.

שני השירים שנועלים את האלבום, "חיק האושר" ו"בית" - הראשון ווקאליזה בסגנון "הבנות נחמה", והשני בלדת  פסנתר ושירה - מבטאים את הכמיהה לקשר, לבית ולמסגרת ("שובי שובי אל ביתך/ אל מפתן ילדותך/ לשמחה והחוסר/ שעיצבו את חייך...") ואת חשיבות הביטחון והחום שהם מעניקים.

וישנו גם חריג, די מפתיע באמירה הדקלבאומית, השיר "שנת 2010". שילוב של מחאה וביקורת, מסה חברתית-פוליטית, אפילו אפוקליפטית, על מצבה של ישראל, שהייתה פעם הבטחה גדולה ובתוך 60 שנה הפכה לפח זבל. מלים שלה. המילוליות שלו ראויה להיפ-הופ, אבל דקלבאום בחרה דווקא בשירה ליניארית בגוון פולקי. בכלל, אופי הכתיבה והשירה שלה הוא רוק-פולק. זאת ההפקה המוזיקלית, הבימתית בעיקר, שמקשיחה את הרכות שלה, מהדקת את הצליל וטוענת אותו בחשמל.

יותר מכותבת (אגב, היא משתמשת לא מעט בשורש ש.ק.ע. ובדימויים של ים, וזה לא מפתיע למי שעיטרה את אלבומה הראשון בתצלומים תת-מימיים) ומלחינה, יעל דקלבאום היא זמרת. פנטסטית, ורסטילית, מפתיעה ומרתקת. ודומה שאין לה בעיה להתמודד עם כל ז'אנר ולשיר בכל סגנון, גם מוזיקה קונצרטית ואופראית. אבל בעיקר, בזכות מיתרי הפלדה שלה, יש לה עוצמות ג'ופליניות, וכמותה היא בנויה לבלוז ברמה הגבוהה ביותר, תרתי משמע. ויודעים מה? היא משאירה לג'ופלין אבק...

בהופעתה הנוכחית משלבת דקלבאום כמעט את כל שירי האלבום החדש, מלבד "מלב הים" שלא מתאים לשירת הכוח בלייב. אמנם היא לא ביצעה את "חיק האושר" במופע ההשקה, אך הוא היה רשום כהדרן נוסף, לו התעקש הקהל ודרש עוד אחד. סדר הגשתם זהה פחות או יותר לסדר השירים באלבום. עם "שמחה ועצב" ו"אדם חופשי" בפתיחה, ומיד אחריהם קבוצת שירי האהבה והזוגיות.

"כמה קדוש", עם הכפלות קוליות ממש כמו השימוש המוצלח בתקליט האולפן, החמישי בסדר ההשמעה, מפגין את יכולותיה הקוליות המרהיבות ושובר את קווי ההתנגדות האחרונים. ב"יה", שילוב של עברית, אנגלית וג'יבריש על רקע דאב ג'מאיקני, היא מפעילה את הקהל בביטחון ובהומור של מאלתרת חיננית וסטנדאפיסטית ותיקה.

יעל דקלבאום (תמונת יח"צ)

הדיאלוג המוזיקלי עם הקהל נמשך גם ב"לבדי", שממשיך את הקצב הגרובי שהופך לבלוזי. להקת הליווי שלה עוזבת את הבמה, נענית למשאלה שבשיר, ומפנה מקום ל..."משינה", האורחת המפתיעה שלה, אם כי לגמרי לא מפתיע בהתחשב בכך שדקלבאום היא זמרת אורחת בסיבוב האנפלאגד הנוכחי של הלהקה.

דקלבאום מוותרת על הגיטרה האקוסטית ששימשה אותה עד לרגע זה, כששלומי ברכה (בגיטרה אקוסטית משלו) ואבנר חודורוב (בפסנתר) מכתיבים, במיוחד בעבורה, סדר בלוזי חדש. תחילה בדואט שלה עם יובל בנאי ב"כולם אומרים לי תיזהר", שכמו תפור על יכולותיה הבלוזיות הפנומנאליות, ובמהלכו היא יוצאת לסולו עצום של ball and chain של ג'ניס ג'ופלין, וכאמור  מאפילה עליה. מאסטר פיס.

אחריו יעל חוזרת לגיטרה עם "קצוות" מהאלבום. "משינה" מנגנת לה, ויובל מצטרף לשירה בחגיגה קטנה של רוק'נרול. שיתוף הפעולה נחתם עם "אחכה לך בשדות", שאחרי פתיח רוקאבילי, מוּבל לסקא האופייני של הלהקה.
אחרי שני שירים לבד (עם גיטרה) באנגלית, alice מ"גראונד זירו" רוק פולק מזוקק, וneverland, שבו היא מתחברת למפוחית פה ולגלישה ל"הו סוזאנה", נגניה שבים. ביחד הם מבצעים עוד שני שירים מאלבומה האנגלי - "מיסטר הייד" ו"מאה אחוז אור" - כשביניהם משתלב איכשהו "שנת 2010", על ביקורתו הנאיבית והמדכאת.

להדרנים נשמרים הבלדה המצוינת "בית" (לצלילי הפסנתר של שאולי עשת, שהולך עמה מאז אלבומה הקודם, והקונטרבס של אדם אבן עזרא) ו"יהודית אומרת" (לו היא מקדימה הסבר לשמו המיוחד, על זה שיהודית רביץ אמרה פעם שכל השירים נכתבים על קצוות של אהבה, וכשבאה לקרוא לשיר בשם "סיפור אהבה יומיומית" גילו את אוזנה שליהודית רביץ יש שיר בשם מאוד דומה...), עם הצגת תכלית של גיל לואיס בגיטרה החשמלית. 
  

ואז מגיע תור "פרחים" (flowers) העולץ והמשעשע של "הבנות נחמה", כשעל רקע שילוב קוזאצ'וק רוסי וסירטקי יווני, מפגינה דקלבאום משחק וירטואוזי ברגיסטרים הגבוהים של קולה.

קשה להגדיר את המוזיקה שיעל דקלבאום עושה. היא דומה להרבה, מזכירה מהכל, אבל בפיה היא ייחודית ומפתיעה בכל רגע. האנגלית יושבת לה טוב יותר בפה, אבל ביכולת המופלאה שלה להעניק משמעות לכל צירוף של הברות, דקלבאום עוד תגיע רחוק. כבר עתה "לא יודע מה עובר לך בראש", הדואט שלה עם שלמה ארצי, נשמע פרה-היסטורי.

יעל דקלבאום. שמחה ועצב (התו השמיני)
יעל דקלבאום. מופע השקת האלבום "שמחה ועצב". מרכז ענב, תל אביב. שלישי, 7 בפברואר 2012