עיבוד חדש לסיפור של גוגול בעיצוב מצוין של במה ותנועה שאינו מחפה על חולשות המשחק של קבוצת השחקנים צעירה
עבודת ביכורים
יש תפקידים שיישארו חרוטים בזיכרון של בני דורי כמזוהים עם השחקן הראשון שגילם אותם אצלנו. כזה הוא אקאקי אקאקביץ' בשמאצ'קין, האנטי גיבור של "האדרת" מאת ניקולאי גוגול, שאת דמותו המיוחדת בעליבותה ובאנושיותה הכואבת גילם לפני כיובל שנים השחקן-המשורר אברהם חלפי.
אולי משום כך נזהרו מנהלי תאטרון לשוב ולהעלות עיבוד בימתי חדש של הסיפור על היועץ הטיטולארי העני והנלעג, שאדרתו הישנה והמרופטת אינה עומדת בפני הקור המקפיא של סט. פטרבורג. התיקונים הנדרשים מעת לעת גוברים עד כי החייט כבר אינו יכול להושיע, ותחת זאת משכנע אותו לקנות אדרת חדשה.
שלושים שנה במשרד ואין יודעים שהוא קיים עד כי בוקר אחד הוא מגיע באדרתו החדשה, וכיוון שהבגד עושה את האדם מאז עלה התאנה ועד ימינו, רואים אותו לפתע, מתייחסים אליו, וחוגגים עמו את אדרתו הנהדרת. אקאקי כבר אינו סתם יועץ, ולכבודו נערכת חגיגה קטנה, שהופכת לסופה גדולה שקצה לא ישוער.
"האדרת" צילום: יעל אילן
את הסיפור הזה עיבדה עתה נוהר לזרוביץ', במאית צעירה מבית מדרשו של בית הספר לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים, הממשיכה את לימודיה לתואר שני בלונדון. "האדרת" היא עבודת ביכורים שלה כמעבדת ובמאית, והיא בחרה לעשות זאת כתאטרון-סיפור, עם קבוצת שחקנים צעירים, אף הם מאותו בית מדרש.
את תאטרון הסיפור על במותינו פיתחו רנה ירושלמי ורות קנר, ובשנים האחרונות הצטרפו אליהן כיוצרים בולטים של הסוגה הזאת שי פיטובסקי ומאור זגורי. לכל אחד מהארבעה יש איפיון משלו, אך אצל כולם בולטים שלושה מרכיבים מהותיים לגישתם, כל אחת ואחד והדגשים שלו או שלה: טקסט, תנועה, עיצוב. ותמיד, אצל ארבעתם, הגיבוש הקבוצתי הוא שהופך את המרכיבים לאחדות-בימתית.
נוהר לזרוביץ' הולכת בעקבותיהם בכל מה שנוגע לצד החזותי, ובעזרתן של מעצבות הבמה והתלבושות רז לשם ומאיה ארבל, ויחד עם מעצב התאורה עמיחי אלהרר היא יוצרת במה "שחקנית", כרעיון ואף כביצוע.
על הבמה ניצבת שורה של אימומים שיוצרת מעין מסגרת לשולחן הניצב במרכז ומייצג את המשרד או כל מקום אחר שבו יתרחש פרק זה או אחר של הסיפור. עליהם מונחים מקטורנים שונים ואדרות, והשחקנים המספרים מציצים מאחוריהם, או יוצאים לקדימה לרגעים קצרים או ארוכים עד שהדמויות מקבלות זהות, כל זאת בתנועה יפה שעיצבה עמית לוי ועל רקע מוזיקה טובה מאוד של רועי שפיגלר.
הרעיון הכללי, כמו גם פרטיו הקטנים ביותר תובעים משחק מדויק מאוד, בהיר, והגשת טקסט חדה ורהוטה מקבוצת השחקנים הצעירים – גיא גרמן, גיא זך, דנה יצחקי, דורון לדרר, חגי סהראי – כולם כמו המעצבים למדו באותו בית מדרש על מגמותיו.
ובנקודה זאת עדיין יש מה לשפר בהפקה שעלתה במרכז הפרינג' של צוותא. העיבוד הטקסטואלי עודנו חלקי בתרומתו, אולי משום החשש להאריך, ומשום כך נדרשת מהשחקנים יכולת ביטוי ועיצוב שתשלים את הנאמר ואת המעוצב בתנועה. למרבה הצער הביצוע, כמעט של כולם, עודנו רחוק מכך.
כעבודת ביכורים יש כאן הבטחה מעניינת בכל הנוגע לבמאית נוהר לזרוביץ', ואם היא גם תדע להפיק משחקניה את מה שלימדו אותם בעמל רב – הרווח יהיה שלה, שלהם ובעיקר שלנו כקהל שנהנה כאשר מפנקים אותנו ברעיונות יפים כמו אלה שהביאה לגרסת "האדרת" שלה.