מחול - שבור לרסיסים

סרטו הראשון של נסים נוטריקה, "רסיסי אהבה", חושף את סודה האפל של משפחתו בירושלים של שנות ה-60

בגיל 50 פלוס החליט נסים נוטריקה ליצור את סרטו הראשון, "רסיסי אהבה", המבוסס על סיפור חיי משפחתו, שנים רבות אחרי התרחשות האירועים. במרוצת השנים הוא מיסד את עצמו באקדמיה, כמנחה ומורה לקולנוע וכמנהל הפקות במוסדות לימוד קולנועיים, ומאחוריו רקורד עשיר מאוד בתחום. למה לקח לו זמן רב כל-כך לצרף לשמו את התואר במאי, ועוד לפרויקט אישי כל-כך, העוסק בסיפור משפחתו הטעון?

"הפחד לחשוף את עצמי, לחטט בעבר, הוא הפחד הקיומי שלי", משיב נוטריקה. "אז על כל עבודה שנקרתה בדרכי זינקתי, כי מקנן בנו איזה פחד קדום שלא יהיה לנו מה לאכול. זה משהו שגיליתי שמטריד אותי. אז מצאתי לעצמי את הנישה שלי, והיה לי כיף איתה ונחמד. כל מה שעשיתי עד עכשיו היו כל מיני סרטים קצרים, סרטי תדמית וכו', כדי לחיות. אבל באיזשהו שלב סיפרתי את הסיפור לחברי הטוב משה צימרמן (חוקר קולנוע ובמאי), והוא אמר לי: 'תגיד, אתה מטורף?! יש לך פה חתיכת סרט ביד'".

ומכאן זה התגלגל?

"לא ממש. התחלתי לאסוף חומרים על המשפחה שלי לסרט דוקומנטרי, אבל ראיתי שיש בחומרים האלה דברים קשים, לא פשוטים עבור הפורמט התיעודי, אז עזבתי את העניין. לא יכולתי לגעת בזה. זה היה לפני שמונה שנים. יש לי עד היום איזה 80–100 קלטות שבהן צילמתי את המשפחה שלי, ולמדתי המון דברים עליה, אפילו כאלה שלא רציתי לדעת, וזה עשה לי רע.

"מאחר שאני אוהב מאוד את העולם האקדמי, הלכתי ללמוד תסריטאות לתואר שני באוניברסיטת תל-אביב, והתחלתי לזרום יותר בכתיבה, למרות שכללית לכתוב ידעתי. היה לי נורא נוח גם להתנתק מהעבודה ולהיות יום בשבוע בתוך העולם הזה. לאט-לאט זה התפתח. בעצם גיליתי שאמא שלי היתה מטורפת, אחוזת אובססיה לאהבה שלה. גיליתי שהיא אוהבת אותו נורא. קלטתי את זה בגיל נורא מאוחר. אז התחלתי לכתוב על האהבה הגדולה שלה, כי חייתי איתה המון שנים והכל היה פרוש בפני.

"אחר-כך, כשניהלתי דיאלוג עם עורכי התסריט שלי ועם אחרים שעבדתי איתם, כמו אסף ציפור ואורית אזולאי, כולם אמרו לי, 'תן גם לאבא נפח'. אז התחלתי בעצם להוציא את כל המאוויים הכמוסים שלי, את מה שניסיתי להדחיק כל השנים. וזה העיף את הדמות למקומות אחרים. היו פעמים שהייתי חוזר מהצילומים הביתה מפורק. זה תהליך נורא מורכב, שעם יציאת הסרט חוויתי אותו מחדש. אני יודע שהסרט לא חף מפגמים, בגלל כל מיני אילוצים, אבל אני לא יכול להתנצל. זה מה שיצא, ואנחנו בוחנים רק את המוצר המוגמר. מה שהיה בדרך לא מעניין את הקהל. נורא קשה לעשות סרטים כאן. אם היו נותנים לי חמישה או שבעה ימי צילום נוספים, בטוח שהסרט היה נראה אחרת".

נוטריקה-ענק3.jpg

נסים נוטריקה, תמונת יח"צ

עד כדי כך העשייה היתה טראומטית עבורך?

"ברגעים מסוימים זה היה כמו להיכנס עם אריה לכלוב. זה לעבוד עם מפיקים שלכל אחד יש דעה משלו. בסופו של דבר ערכתי את הסרט במרתף, עם לאפ-טופ ועורך שהגיע מארצות-הברית וחיפש כאן עבודה, והמפיק שלי הכיר אותו. רק כך יכולנו לגמור את הסרט, כי כבר לא נשאר לנו כסף".

"קלטתי שהוא לא רצה אותה יותר"

"רסיסי אהבה" מתרחש בסוף שנות ה-60, בשכונת נחלאות בירושלים. סמי (יחזקאל לזרוב), גבר מרשים ובעל חזות כובשת, מעביר את זמנו במשחקי קלפים והימורים. כאחד שאוהב את החיים הטובים הוא פותח מועדון יווני, ונעזר בממונה של דינה (עדנה בליליוס), רווקה שופעת ובעלת אמצעים, שאיתה הוא מנהל רומן מאחורי גבה של מלכה (ריימונד אמסלם), אשתו ואם ארבעת ילדיו.

מלכה, אשה מסורתית ומאמינה, מנסה באובססיביות לשמר את התא המשפחתי, ולא מאפשרת לגחמותיו של סמי לשבור אותה. שלמה ותקווה, ילדיהם הגדולים של סמי ומלכה, כמעט שאינם בבית. שלמה החייל נמנע מלצאת לחופשות ותקווה שוהה בחברת נוער בקיבוץ. את האירועים בבית חווים שני הילדים הקטנים, איציק, המתכונן לחגיגת בר-המצווה שלו, ומיכה הקטן, המתבונן במתרחש מהצד והופך לאילם מבחירה. כשסמי עוזב את הבית, מלכה עושה הכל כדי להחזירו, על אף הלחץ המופעל עליה מצד בני משפחתה ומצד אברהם (ערן בן-זאב), שכן ניצול שואה, שותפו של סמי, המאוהב במלכה.

רק בזמן היצירה התפייסת עם גיבורי העלילה, בני משפחתך, או כבר קודם?

"עם אמא שלי תמיד הייתי בקשר, אבל דרך הכתיבה, התחקיר והעשייה בכלל למדתי להכיר את הצד האחר. שלו. קלטתי שהוא לא רצה אותה יותר, והיא לא הניחה לו. הוא רצה ללכת לדרך חדשה, והיא לא הסכימה לדרך הזו וגררה אותנו, את בני משפחתה, לטירוף הזה שלה – משהו שלמדתי מאוד מאוחר. תמיד היו לנו ברקע בתי-משפט ורדיפות, והיא לא הסכימה להתגרש ממנו ולתת לו גט, שזה היה סוג של אות קין מבחינתה, ובכלל מבחינה חברתית אז. אשה לא היתה יכולה לצאת החוצה כשהיא גרושה. זה מטורף קצת. אז נוצר מצב שכעסתי עליו, ואני עדיין קצת כועס.

"אני סוחב איתי את זה כל החיים, והדבר עדיין מציק לי, למרות שאני חי טוב, יש לי אשה מצוינת, ילדים נהדרים ועבודה טובה. הכל בסדר. אבל בלילות לפעמים המחשבות והכעסים נודדים למקומות אחרים. איך אמר טולסטוי: כל המשפחות המאושרות – מאושרות באותה דרך, אבל כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה. כך גם אבי ואמי".

עבודת ההוראה השפיעה על ההחלטה לעשות סרט?

"אני כבר שנים רבות באקדמיה, אבל מלמד בחמש השנים האחרונות בחוות הנוער הציוני בירושלים. עזרתי להם בהתחלה ונשאבתי פנימה. פתאום גיליתי את התסכול שלי דרך הילדים האלה, שרבים מהם ממשפחות מפורקות, שההורים גרושים, האב באמריקה והאם פה, וגם הם מתנדנדים, עם געגוע לכאן ולשם. ואני לא מצליח שלא לחשוב על הטירוף שלה, שהיא לא הסכימה לוותר עליו, מה שגרם לאיזשהו צער נורא גדול לכל המשפחה, מה גם שהיא האשימה את כולם, את כל משפחתה, על שלא עזרו לה. זמן רב אחרי זה קלטתי שהיא לא הבינה באיזה עולם היא חיה, היא לא רצתה להבין. היא היתה נעולה".

"בשבילה יום העצמאות היה יום אסון"

הסרט נקרא במקור "העבר עוד לפניו". למה בעצם שינית?
"אתה עובד עם כל השותפים שלך ולכל אחד יש משהו להגיד, עד שאתה מרגיש שהיצירה שלך חומקת לך מתחת לאצבעות. אמרו לי שבן-אדם שמגיע לקופת הקולנוע וצריך לנקוב בשם של הסרט, אז זה צריך להיות משהו קליט, מהיר. אני לא שמח עם השם הזה, אבל זה היה דבר שהייתי מוכן להתפשר עליו אחרי הרבה לחצים. עושים לך בדרך הרבה צרות. אבל כשהאחים אדרי שמים את הכסף, אני לא יכול להגיד להם: לא נראה לי, אני הולך הביתה. מה גם שהם אומרים את זה בצורה עדינה, כמו שכתרי אומר: אני ממליץ. כשלעצמי הייתי שמח אם השם הקודם היה נשאר, היה בו משהו יותר פיוטי".

אתה מציין שמדובר בסרט ירושלמי אסלי, אבל פרט לכמה דימויים, אין לכך משמעות מיוחדת בכל הקשור לסיפור. אז למה ההדגשה הזו?

"אני לא יודע אם אני מדגיש, אבל ניסיתי להעביר פה את העניין של אמא שלי, שהיא סוג של ס"ט, וניסיתי להעביר משהו מהירושלמיות של פעם, את סוג האנשים שחיו פה בתקופה המנדט, לפני שהמדינה הפכה לישות עצמאית. לפני שהציונות הפכה לישות עצמאית. בתחקיר שעשיתי גיליתי שמדובר באנשים שלא היו חלק מהיישוב הישן הוותיק. הם הגיעו לפה בסביבות 1880 ולא היו חלק מהעולים החדשים, לא היו בעצם חלק משום דבר, ונעלמו בתוך הבליל הזה של הקמת המדינה. אמא שלי תמיד אמרה: 'עם הבריטים תמיד היה יותר טוב. היה איתם סדר, היתה משמעת, והיו לנו חברים ערבים'. בשבילה יום העצמאות היה יום אסון. היא אמרה: 'היה לנו כל-כך טוב עד שבאה המלחמה הזאת. בשביל מה היינו צריכים אותה?'.

"יש בזה חשיבה אחרת, שונה, שהיא מעניינת גם באופן שבו השתנה כל המערך של האנשים האלה שחיו פה. מדהים להסתכל על זה מנקודת מבט של אז. לפתע פתאום הארץ נשטפה בכל-כך הרבה אנשים חדשים, רעננים, שפתחו בתי-קפה, מועדונים, והבן-אדם, אבא שלי, היה יפה תואר ויפה מראה, בעל יצר וקסם ותשוקה. רק תן לו את זה. והוא לא היה פרפר קטן, אלא אגו-מניאק ענק. ומה שהזדמן בדרכו הוציא אותו מדעתו. מה הוא צריך את הירושלמית הזו ממשפחה של רבנים מהעיר העתיקה בירושלים. כשהתחלתי את התחקיר גיליתי שמתחילת שנות ה-50 הוא התחיל להתפרפר".

כסרט שמבוסס על הסיפור הביוגרפי שלך, כילד שבחר להיות אילם ולהתבונן מהצד על משבר היחסים של הוריו, עד כמה ניסית באמת לדייק בסיפור ועד כמה עטפת אותו בתוספות תסריטאיות?

"כמובן שלא יכולתי לתסרט את החיים שלי כמות שהם, אלא הייתי חייב לתת להם את הצבע. למשל באפיון הסבתא, ששונה בתכלית מהסבתא שלי. זו למעשה דמות שהמצאתי. אני דיברתי כשהייתי ילד, אבל אני חושב שהשתיקה שלי בעצם היתה בכך שהייתי ילד מופנם ושקט וחוויתי את החוויות לאורך כל השנים, ועד גיל נורא מאוחר לא סיפרתי את הסיפור שלי.

"האמת היא שגם אם הילד היה מדבר, זה לא היה נורא כל-כך, אבל חשבתי שעדיף שהוא ישתוק לאורך כל הסרט ויחווה את הדברים ושהם יעברו דרכו. העניין של המועדון היה אמיתי, אלא שאבי, שהיה הרבה פעמים בכלא, לא ישב בגלל המועדון, אלא בגלל כספים שהיה מלווה ולוקח על החשבון כדי להביא כל מיני מכונות לארץ, ובסוף לא שילם. היתה לו יכולת ורבלית מאוד גבוהה ויכולת לשכנע, אבל אחרי שקיבל – לא החזיר".

ערן בן-זאב איתר עבורך את בן דמותך הילד, עידן שלו, היום בן עשר. ראית בו את עצמך?

"לא. ראיתי אולי 40 או 50 ילדים, והיה לי קשה נורא למצוא ילד גדול שייראה קטן. רציתי ילד בן תשע שייראה בן שש, והיה קשה למצוא. זה היה קיץ, ועברתי בכל הקייטנות בירושלים ולא הצלחתי למצוא מישהו שיישב לי בול. ועידן, כשעבדתי איתו באודישן, התפתחה בינינו איזו כימיה על ההתחלה, וראיתי שהוא מתקשר ומבין מה אני רוצה ממנו ועושה את זה בצורה נורא יפה.

"חששתי שהלוק שלו קצת יותר מדי יפיופי, אבל כשבניתי את המשפחה, שבראשה לזרוב ואמסלם, ראיתי שהוא מתאים למשפחה מבחינת הלוק. והוא שחקן שהפתיע כבעל ניסיון. ילדים מתעייפים על הסט נורא מהר, אבל אמא שלו אמרה לי שהוא יכול לעבוד שעות. וגם החיבור שלו לערן. כל הדברים האלה יחד הסתדרו לי. הדבר היחיד שהיינו מוטרדים ממנו זה שהוא גר בפרדס-חנה או כרכור, והיה צריך לפתור את העניין של איך להביא אותו. לא ראיתי את עצמי, אלא את הסרט. והוא התאים לי לדמות. אני עובד הרבה מהבטן".

"היתה בינינו הבנה רק ממבטים"

איך בחרת בלזרוב?

"לא מצאתי גבר לתפקיד סמי. חיפשתי אחד כמו אנטוניו בנדרס. זו הדמות שראיתי מול העיניים, והסתכלתי על כל-כך הרבה שחקנים, בעזרת המלהקת פרי כפרי. היא הציעה את לזרוב, ובהתחלה אמרתי שהוא לא מתאים. אחר-כך נפגשנו והוא שם איזה שמן בשיער, בא עם השפם ובגדים של שנות ה-60. היתה לנו פגישה של שעה, שהתארכה לשלוש שעות והוא כבש אותי. מה שיפה זה שבינו ובין ריימונד הייתה כימיה שאין לתאר. לי כבמאי היה כיף גדול לעבוד איתו, כי היתה בינינו הבנה רק ממבטים. זו היתה חוויה נהדרת. הוא שחקן פנטסטי שכל בוקר היה מגיע אלי עם רעיונות חדשים. וכמובן גם ריימונד, שהיא אחת השחקניות הנפלאות שיש".

נוטריקה-ענק1.jpg

נסים נוטריקה עם יחזקאל לזרוב, תמונת יח"צ

אתה מתכתב בסרט עם הקולנוע העממי?

"יש התכתבות עם הקולנוע העממי, אבל זה ז'אנר שהוא קצת שונה. בבורקס יש קונפליקט בין המעמד הגבוה למעמד הנמוך, כשהגבוה זה האשכנזים והנמוך זה המזרחים. כמעט בכל סרטי הבורקס זה הקו המוביל. כאן יש קונפליקט ערכי בין הערך המקודש שהוא האשה לבין הערך המשוחרר של הגבר. הוא רוצה להשתחרר, להיות איש העולם הגדול, לא לעבוד, לעשות כסף וליהנות. זה מה שמאפיין אותו בעצם, והיא מפריעה לו בחיים. הוא גם נורא תמים וכל הזמן עובדים עליו, והוא כמו ילד, לא חושב קדימה, על המשפחה, מבטיח לילד, נותן כסף לפה, נותן כסף לשם, ונשאר בלי כלום בסוף. זה מין טיפוס שלא מרגיש את האחריות המלאה לכל דבר שהוא עושה. והיא אשה נורא יציבה שרוצה לראות שהכל קורה ומסתדר. ויש לה משפחה והיא עם האמונות שלה, הולכת לרבניות וכו'".

איך בחרת בעדנה בליליוס, שהופיעה עכשיו בסדרה "סברי מרנן" ועשתה תפקידים קטנים בסרט "שבע דקות בגן עדן" ובסדרה "חטופים"?

"עדנה היתה הבחירה הראשונה שלי. כשכתבתי את הדמות שלה, עמדה לי איזו כוסית מול העיניים. אבל אחר-כך חשבתי שזה יהיה יותר מדי מתבקש והבנתי שזה צריך להיות הפוך. שהיא יכולה להיות שופעת, אבל פחות יפה מהאשה שלו. יותר משוחררת ויותר משדרת מיניות. זו פעם ראשונה שעדנה מקבלת תפקיד כזה, גם דרמטי וגם כזה שימצב אותה אחרת. ישבתי איתה ובנינו את הדמות. עשינו חזרות עליה ועל השיר שהיא עושה במועדון. אני חושב שהיא שחקנית מדהימה. היא אמרה לי כל הזמן, 'אני מאוהבת בסמי, אני האשה שלו'. כך בנינו את הדמות, ואני חושב שהיא בחירה נכונה. היא עוברת יפה".

"רסיסי אהבה", 2011. בימוי: נסים נוטריקה, שחקנים: יחזקאל לזרוב, ריימונד אמסלם, עדנה בליליוס, רבקה בכר, יגאל עדיקא, ערן בן-זאב, עידן שלו.