מחול - "פולסא ונורא" - אז מה הוא רוצה?

צבי גורן חזר מאוכזב מהמפגן האור-קולי המרהיב, המרעיש והמעצבן שנבנה סביב אישיותו של השחקן ישראל (סשה) דמידוב.

משא העברה והזעם

אני מודה. באתי מלא ציפיות להופעתו הבימתית הראשונה של ישראל (סשה) דמידוב מחוץ ל"גשר", וכאורח התיאטרונטו. אין טעם לפרט על מה ולמה. הוא אחד השחקנים המרתקים ביותר שיש לנו ובעל יכולת נדירה לעצב דמויות שונות על בימת התיאטרון, כמו גם בקולנוע ובטלוויזיה.

אפשר לומר כי הציפייה נבנתה לא מעט גם על בסיס הידיעה, נחלת הכול, שדמידוב נכבש אל עולם הקבלה, וכי ההצגה "פולסא ונורא" היא פרי המפגש הזה בינו לבינה. סיפור של אהבה ותשוקה.

אבל כגודל כישרונו של דמידוב, כגודל הציפייה להופעתו, וכגודל היחס אל עולם הקבלה – ולו רק בביטוייו הבימתיים - כן גם גודל האכזבה. אפילו אם אין בה כדי לבטל את ערך כשרונו הגדול. וכאן, במופע האישי הזה שלו, הוא מפגין אותו בגדול. לא, הרבה יותר מגדול. בענק, שמידות הבמה (באולם מסקין) קטנות עליו.

אבל למען האמת, ברגעים רבים דמידוב הזכיר לי את בוטום מחלום ליל קיץ, שמבקש לגלם את כל התפקידים בהצגה שמעלים בעלי המלאכה ("תן לי לשחק גם את האריה. אני אשאג שאגות כאלה, שכולם ילקקו את האצבעות... שהדוכס יאמר: עוד שאגה! עוד שאגה! שישאג לי עוד פעם!... אני אשאג לכם חרש בקול מחריש אוזניים ואני אשאג לחכם חרש חרש כמו יונה הומייה... כמו זמיר" כפי שתרגם זאת ט. כרמי).

כי כן, במקום אינטימיות של אדם הממתיק סוד, דמידוב בחר לשאוג הן כדי להביא את בשורתו האישית, שאין לי זכות לבקר אותה, והן כדי להתגבר כשחקן על ההפקה המרהיבה שבנו לו, הבמאי איגור מירקורבנוב, והמלחין מיכאל אדרה עם עוצמות נוירוטיות של סאונד, מוזיקה ואפקטים, ותאורה אפוקליפטית של דימה גורביץ`.

ואולי זאת גם תוצאה של הבמה שעיצב קוראל גולצדקר – מסך לבן כמעט לכל רוחב הבמה שעליו הוא מקרין סרטים ואפקטים ויזואליים שהוא ביים, ומאחוריו בתוך תמרות עשן נושא דמידוב את משא העברה והזעם שלו. בצד הבמה יש גם פתח צדדי צר שממנו דמידוב מלעיג קצת על הקהל, ועל הציפיות ממנו כשחקן.

דם, אש ושאגות אמן

אבל מעבר לכל אלה צצה ועולה הבעיה הטקסטואלית. לא מדובר במחזה או בעיבוד דרמטי, אלא במשא מתיש של אסופת טקסטים השואבים מהתנ"ך ומעולם הקבלה, ומטקסטים "מעולמות זרים ועולמות מוכרים" (כדברי עלון המכירה, שעוד יצוטט בהמשך). בנוסף יש גם טקסטים מאת הרב מיכאל לייטמן, וגם מטקסטים של דמידוב עצמו ושל מירוקורבנוב. ובסך הכל מדובר בערב רב של טקסטים – מרביתם בשפה גבוהה - הנשפכים על האוזן כאשדות כבדים, ולכאורה שואלים שאלות קיומיות גדולות על "האני", ולמעשה מעוררים את השאלה - מה הוא רוצה?

את התשובה מצאתי באותו עלון מכירות שבו מבשרים כי מדובר ב"מכת אש" ההופכת "ללא יומרות וללא התנשאות" ללטיפת האור, וכי דמידוב "מכה בקהלו בכוח האור", ואפילו "משלם בחלבו ובדמו ואנחנו יוצאים נשכרים".

יכול להיות. אבל אני לא מזוכיסט שמחפש בתיאטרון גאולה של דם ואש ושאגות אמן.

לפרטים נוספים

"רציתי ליצור מולטי סשה - ריאיון עם סשה דמידוב ואיגור מירקורבנוב