אולמות נוחים, תאורה זוועתית

לפני שניכנס לפרטי הביקורת יש לציין כי זה הפסטיבל מרובה ההופעות שאי פעם התקיים בתל אביב. על ידי ניצול טוב של שעות הבוקר ביום שישי וניצול חסות השגרירות היפנית לקונצרט ג'אז יפני מעודכן במרכז עינב ( ביום רביעי) הגיע מספר המופעים הכללי ל-19 וזה לא כולל את חמשת מופעי החינם.

האולמות החדשים של הסינמטק המצטיינים בגובה, בקיבולת ובנוחות ישיבה החליפו את אולם סטן קיימן שדווקא זכור לטוב, אם כי לא היה שם מקום לרגליים ואולם גולדי הון האינטימי והרוחבי שאיפשר קרבה אינטימית ביותר לנגנים על חשבון מספר מושבים מצומצם.

איני יכול שלא לציין כי התאורה הבומבסטית והמכוערת, מיזוג בין טקס מעמד הר סיני ודיסקוטק "שיגעון המוזיקה" על רקע לבן לא אפשרה בכלל לראות את פניהם של הנגנים באולם הגדול ובאולם הקטן. זכינו לרגעים של חסד כאשר אור כחול האיר את בקבוקי המים המינרליים ליד הפסנתר, לפני שהפליג התאורן המסור אל מחוזות "האומן 17". בקיצור-זוועה.

חזותו החדשה של הסינמטק זכתה כבר לביקורות נוקבות בגלל העדר האינטימיות ותחושת הקניון שלה, אבל אני אומר- זו רק חצי עבודה. כשייפתח כל המכלול אולי נזכה לפינות חדשות. גם אוהל הופעות הג'אז החינמיות הפותחות את המופעים וממלאות את זמני ההמתנה  נדחק לפינה ואיבד לדעתי  את  האפקטיביות שלו ואת הקשר לאירועי הפנים.

ועם כל זאת זה היה פשוט פסטיבל טוב. מה שהאנגלים קוראים DECENT. עבודה טובה ומקצועית המייצגת את רוב הז'אנרים, נותנת כיסוי הוגן למתרחש בארץ ואינה מפחדת מניסיוניות.

אורחים ועוגנים

הפסנתרן קירק לייטסי מוכר לנו היטב ממספר פסטיבלים קודמים, אלא הפעם הגיע כפסנתרן לטיני ומנהל מוזיקלי בהרכב עם האחים בלילטי ולחצוצרן ג'רי גונזאלס בערב אפרו-קובני. שמונה נגנים על הבמה יכולים ליצור ערב שמח, כפי שאכן היה למספר דקות  אך גם לבלגן הנובע מדמיון בטקסטורות ורצון לתת סולו לכל אחד. את איתי כריס חבר ההרכב, החלילן הישראלי הטוב ביותר החי בניו יורק , שמעתי רק כאשר לווה בצניעות על ידי שני כלי הקשה. בקיצור-סלט טעים למחצה, מוצלח רק ברגעים השקטים שלו.

הבריטון סקסופוניסט רוני קיובר הוא ג'אזיסט ידוע שניגן בפסטיבל הג'אז הראשון באילת לפני 25 שנה, הפך מנמר צעיר לאריה זקן, זועף ומקסים. יחד עם 6 נגנים מקומיים הגיש ערב מהודק ומהוקצע מיצירותיו של הפסנתרן ממציא סגנון HARD BOP הוראס סילבר. 

בארץ יש לסגנון זה חסידים רבים והתואר  נגן מקומי לא הולם נגנים כבסיסט אסף חכימי או הטרומבוניסט המפורסם אילן לייבוביץ'. דווקא כשניגן את לחניו הלטיניים של סילבר כמו "חלומה של ניקה", "שיר לאבי" או "סניור בלוז" הבנתי כי זאת הרמה שהוחמצה בערב האפרו ג'אז- לא היתה להם תמה מרכזית. אך גם הם ניגנו היטב את הלחן שהגדיר את הג'אז האפריקני Afro Blue.

מימין: יובל כהן (צילום: איתן ריקליס), משמאל: יונתן אבישי (תמונת יח"צ)

העוגן המרכזי בפסטיבל, הן מבחינת סיפור החיים שלו והן מבחינת הז'אנר של "ג'אז חופשי" שהפסטיבל ידע תמיד לתת לו כבוד (קאהיל אל זאבאר, חמיד דרייק ועוד) הוא הבסיסט הקשיש הנרי גריימס. סיפור החיים שלו כולל נגינה עם גדולי האבנגרדיסטים של שנות החמישים והשישים, היעלמות טוטאלית ל-35 שנה בין השנים 2003-1968 ואז, עם קבלת כלי חדש- המשך הקריירה בטכניקה משובחת בבאס וכינור כאילו כלום לא קרה.

ההופעה היתה מוזרה ביותר. גריימס הפסיק קטעים לפני שנסתיימו, קרא שלוש פעמים בצורה מהוססת שירים פרי עטו, ניגן להפליא בתחילת הערב, ואז עבר לנגינת "בס מהלך" שגרתית. שני שותפיו בכלי הקשה מגוונים ביותר  וסקסופונים שונים ידעו לקרוא את המהלכים שלו וניחשו את מעשיו. לי היה קשה לזרום איתו לאורך של כמעט שעתיים, אך ידעתי לזהות סוגי גישות המאפיינות נגנים כאלברט, איילר, ארצ'י שפ או אורנט קולמן. במובן מסוים הוא נתקע בזמן - כאילו כל המהפכה שהביא הג'אז הצעיר של שיקגו פסחה עליו. אך לא הצטערתי לרגע-ואני מאמין כי בחירתו כעוגן הייתה נכונה.

עוד מבין האורחים שמעתי מעט מהופעתו של הפסנתרן הצרפתי באטיסט טרוטיניון המשלב מוזיקה אירופית מודרנית וג'אז עכשווי בטכניקה מעולה- מה ששמעתי היה טוב ביותר. הזמרת מרי סטולינס סבלה לפי דבריה מדלקת אוזניים חריפה ונתנה הופעה מתחת לבינוני. אורחים חשובים נוספים היו הסקסופניסט-מלחין דויד אל מאלק והחלילן הבולגרי ספאסוב.

נהירה מוצדקת למופעים הישראלים

אחת התופעות המעניינות בפסטיבל היתה הנהירה למופעים של נגנים מקומיים: גם בקופה וגם ברמת הנגינה הייתה בחירת הקהל מוצדקת. רוב "המקומיים" שלנו לא חיים בארץ (שאינה יכולה לספק להם פרנסה הוגנת), אלא באירופה וארה"ב.

המופע הפותח –אמנות הדואו (על משקל אמנות הטריו של ביל אבנס) של יובל כהן (סקסופון) ויונתן אבישי (פסנתר) היה מושלם. הוביל את הערב יובל אך היה גם ייצוג נכבד ליונתן אבישי החי בצרפת. באחד הקטעים המרגשים שנקרא "זעקת הגר" מקריא יובל כהן את הפסוקים מהתנ"ך הנוגעים ליחס הנכון אל הגרים. זה קטע שנכתב בעקבות גרוש מוזיקאים לא יהודים מישראל. מספר קטעים נגעו בקצב הטנגו שאיפשר לפתח מערכת קצבית ללא הימצאות תופים על הבמה.

למחרת עלתה הסופר גרופ הישראלית לבמה. זה היה מופע סולד אאוט לאבירי הפרפורמנס והאנרגיה: חמישייה שהנהיג  עומר אביטל בקונטרבס, המתופף הקבוע שלו ג'ףבאלארד, אבישי כהן בחצוצרה, עומר קליין בפסנתר ואלי דג'יברי בסקסופונים. מההתחלה זה היה ערב מפוצץ בדינמיקה של crowd pleasing (סיפוק הקהל וזו אינה מילה גסה). עומר וג'ף, בחיוך תמידי ופרגון הדדי לסולנים הנשפנים, העמידו ערב שיכול היה להיות חלק מכל פסטיבל בינלאומי.

חמישיית עומר אביטל (תמונות יח"צ)

רק במהלך הדרן חשבתי שצורת הנגינה של ההדרן היא בעצם חזרה על מנגנון אוטומטי שאפיין את הערב. עוצמה מפוצצת-סולו פסנתר חרישי, דואט בס-תופים וכו'. בתוך הערב נסחפתי, אבל לא בטוח שאגיב בצורה דומה על הקלטת הערב.

ביומו האחרון של הפסטיבל הופיעו יונתן אבישי ואבישי כהן ( המנגנים שנים רבות ב-LoveThird World) עם אותו מתופף במסגרת יותר אינטימית.

מופע משעשע וחשוב היה "יצירה לאייפון, אקורדיון וטובה" של קובי ישראלית ואורן מרשל. זוהי שפה חדשה, המושפעת מג'ון זורן אבל מקורית לחלוטין המאחדת מוזיקה בלקנית, פאנק וג'אז. לצערי שובץ הצמד מול חמישיית האול סטארס הישראלית והאולם היה מלא בהתאם. אבל כל הכבוד לפסטיבל המעז להתנסות במופע הכל כך שונה ממה שאנו קוראים "ג'אז".

הפסטיבל כלל גם מופע בהשתתפות הגיטריסט הוותיק יהודה קיסר;  מופע של דורי בן זאב והטריו " סווינג דה ג'יטאן" ומופע של נורית גלרון-  שהג'אז תמיד קרוב לליבה וגם השתתפה גם בפסטיבל הג'אז השני שנערך בסינמטק לפני 20 שנה- והיו גם קבוצות נוספות.

בעיקר היה שם המון המון ג'אז שפיצה את חובבי הג'אז על העדרה המביש של קסנדרה וילסון שפרשה מ"פסטיבל אישה" בחולון ברגע האחרון כאשר הכסף אצלה ואין זמן למצוא לה מחליף.

הפסטיבל נמצא בידיים טובות, אבל שמועות עקשניות בפייסבוק מדברות על ביטול כל הפסטיבלים התל אביביים בשנה הבאה- אז אם נתקלתם בקבוצה כזו-הביעו את מחאתכם.  
  
  
 פסטיבל הג'אז של תל-אביב, 24-21 בפברואר 2012, סינמטק תל אביב. ניהול אמנותי: ברק וייס ואשר קשר.