סיפור הצלחה מחתרתי

בעידן כה מודע לעצמו, כשבעל מלאכה מציג את עצמו כ"אבי הזָמר", חזקה עליו שיש לו להגיד משהו. לכן, לפני  נימת ביטול, זלזול או לגלוג אוטומטיים למשמע ההצגה, אפשר שבהטיית אוזן תמצאו את עצמכם גם אתם, הולכים שבי אחרי המזימה המתוכננת היטב של "אבי הזמר" (שורשיה נטועים כבר באודישנים ל"כוכב נולד" עם צנעני ופיק), שהיא ספק דאחקה ופרודיה על הזֶמר הים תיכוני, ספק אמירה וסאטירה על החברה הישראלית.

"אבי הזמר" - וייקחו לנו עוד שניים-שלושה משפטים כדי להוריד את המרכאות -  היא ספק מופע ספק הצגה, מבית היוצר שהגה והרה את "מייקל", הקומדיה העגמומית והקורעת מצחוק של בוגרי הזירה הבינתחומיתעל תרבות השכול המקומית שאף זכתה בפרס קיפוד הזהב של תיאטרון הפרינג' לשנת 2009 (ועודנה מוצגת כשנמל הבית שלה הוא תיאטרון תמונע התל אביבי).

חבריה המרכזיים - השחקן אבי דנגור (שגילם את מייקל), המוזיקאי נדב הולנדר (שגם ליווה בנגינה) והבמאי איתי וייזר - הם גיבורי המהתלה הבימתית הנוכחית שקרויה "אבי הזמר", סיפורו המפוברק וההזוי של "מטאור עולה בשמי הזמר הים תיכוני", שאחרי ששיגע את המדינה עם להיט שלא היה, חוזר לבמה עם להיטים שאף פעם לא יהיו.

אבי הזמר (יח"צ)

אבל מה? שלאגר. סיפור הצלחה מטורף. ומעולם לא ראיתי את תיאטרון תמונע מפוצץ כך במופע ישיבה. לא רק סביב השולחנות, אלא גם עם תוספות של כסאות בשורות ובתפזורת, ואפילו אמיצים ישובים על גרם המדרגות או עומדים במקומות שבהם אפשרית צפייה. כנראה שכך נראה ומתנהג סיפור הצלחה מחתרתי, של אמן אמיץ שמשחק אותה בהכי גדול שתרבות השוליים מאפשרת. ואתם יודעים איך זה: שוליים היום, מיינסטרים מחר.

את דמותו של אבי הזמר מגלם כמובן אבי דנגור, שעדיין לא מסכים לחשיפה ולהזדהות אלה, ומתעקש להתבצר מאחורי ביוגרפיה דמיונית של זמר מקרית אתא, מעין אח לצרה של איוב מודרני, כזה שאיבד את כל משפחתו.

"הסיפור שלי לא סיפור קל", הוא משיח באחד מקטעי הקישור המוקדמים כמו היה רע אידיאולוגי של "השרוף" המיתולוגי. "לא הרבה אנשים היו מחזיקים מעמד בלי אבא, אמא, אחות, עוד אחות, שני אחים ועוד אחות קטנה...", הוא מוסיף להאדרת כובד היגון והיתמות ולהגחכת הסיטואציה. כולם כבר לא איתנו, אולם נסיבות מותם נעלמות ולא יובהרו גם עד סוף המופע.

הוא עולה לבמה בעקבות חמישה נגנים, כולם בחולצות לבנות מכופתרות. הוא עצמו לבוש בחליפה בהירה. מתחת לז'קט חולצת סאטן מבריקה מכופתרת בגוון דומה. על פניו חיוך זחוח שכמעט ולא ימוש מפיו. כמו השם והדמות המאומצים, כך גם טון הדיבור שאול. בדרך כלל זה קול של שימי תבורי, עם רי"ש מתגלגלת וטיקים אופייניים בדיבור, אבל בשירה הוא יצוק לתוך גרונו השפעות של זוהר ארגוב, אייל גולן, בועז שרעבי, השרוף ועוד. כאילו הארכי-טיפוס המתבקש. וגם יקפיד לבקש "מי שמכיר, מוזמן להצטרף", למרות שהסיכוי להיכרות מוקדמת עם שירים קלוש עד לא קיים.

אמא אני צועד קדימה

מבין עשרת השירים שהוא מגיש, רק אחד, ההדרן הנועל, מוכר בלחנו (Sweet Dreams Are Made of This של היוריתמיקס). כל השאר לחנים מקוריים לכאורה של הולנדר, שניצב לימינו ומנגן בגיטרה חשמלית (שבקצהּ תלוי, מעשה קישוט ראוותני מוגחך, "עץ" הרחה לבישום האוויר בכלי רכב), אך למעשה הם גיבוב קלישאות של זמר מזרחי, מבוצעות בצליל מסולסל ותוקפני, ים תיכוני בעליל, בעזרת יוחאי בלום בקלידים, יוני כהן בבס, דודו אלגריסי בתופים ויוני (שוקו) וייזר בכלי הקשה.

"אנשים אומרים לי, למה הנגנים שלי לבנים, אשכנזים, ולא בקטע הגזעני", יסביר אבי הזמר בלשונו הציורית אחרי "בואי רגע", שיר הפתיחה. "אני אוהב אותם, את האשכנזים. הם עומדים בלוח הזמנים. עם מזרחים אי אפשר להתמקם", הוא מוסיף.

כמו הדיבורים והמוזיקה, גם השירים שלו הם אוסף של משפטים וחצאי משפטים שגורים וקלישאתיים, שאין קשר ביניהם לבין שמות השירים וביניהם לבין עצמם, אלא רק באמצעות החרוזים שבסופם, וגם זה בספק.

למשל? "אבנים הולכים קדימה/ על השביל לתוך חיי/ כמו חייל צועד לבד/ המבט שלך עליי... אמא, אני צועד קדימה/ כל הדרך פנימה/ עמוק אל תוך הלב...". או "נשמה יפה, אסיה/ החיים מתחילים עכשיו/ יום כיפור, סוכות ולולב... כי הלב איתך רחב". וגם: "פרח לב זהב/ בכי אם ואב/ ...השמיים נוגעים בקו המים/ הירח מחייך אליי ושר/ כמו שלכת, כשהעלים עומדים ללכת...". נונסנס מוחלט לתפארת המליצה והפארודיה.

בין לבין דנגור, שהוא יותר שחקן מאשר זמר, מאריך בקטעי קישור שהם סיפורים פיקטיביים והזויים. על הופעה במסגרת אירוע גינס של אוזן המן ענקית; על שתי מעריצות צעירות שמתלוות לכל הופעות הלהקה או על געגועיו לאחותו פאני בת השש שקודם הסתלקותה הגשימה חלום לארח בביתם את המתאבק קווין ואן אריק, ואביהם שימן את גופו בשמן מאכל.

אבי הזמר (יח"צ)

ויש גם זמרת אורחת, גלית סדן, פליטת "אייל נולד קורא לך", הדמות הרצינית היחידה בקרקס, שמבצעת את "צלצולי פעמונים" של אהובה עוזרי, ואבי הזמר מבקש מאנשים רבי השפעה שמן הסתם הגיעו להופעה, לעזור לה בהגשמת חלום הפריצה שלה.

ביחד הם מבצעים (כלומר, יותר היא ופחות הוא) את "נערי שובה אליי" של מרגלית צנעני, שגם אותה הוא מתאווה לארח פעם במופע. וגם שיר ש"מצא" בטורקיה כשהיה קטן, וכולו גיבוב הברות חסר פשר שמקבל גם "תרגום" לעברית: "את אמרת שלאהוב זו לא בושה/ אבל אני רוצה לנסוע לחופשה".

ואם בכך לא די יש במופע גם גֶגים חזותיים. על אחד הכתלים מוקרנים נון סטופ ובמחזוריות צילומים אמיתיים, משופצים ומבוימים שלו עם דמויות שונות (עינת שרוף, אניטה פללי, יזהר כהן ועוד) - ואליהם הוא מפנה את תשומת לב הקהל לאורך ההופעה.

הוא עשוי לגמוע שני בקבוקי מים (חצי ליטר) בשלוק אחד ואז לטפוח על בטנו ולומר: "לא בא לי לשיר עכשיו". ובמקרה אחר הוא מבקש מגבת מ"האמרגן" שלו וזה מציע לו בפנים חתומות כשל באסטר קיטון, סחבה רטובה שזה עתה ניגב בעזרתה את הרצפה וכיוצא באלה.

זה בסדר כל עוד שזה נוגע לשירים. לרדת על הזמר המזרחי זה בון טון אופנתי. וכשזה בא מפיו של אחד דנגור ולא "אשכנזי" מתיפייף ומתנשא, זה כמעט ביקורת עצמית וזה חזק ומצחיק. ולמשפט מפתח כמו "לשנוא זה קל מלאהוב" (בשיר "כלנית"), או לשיבוש מלות ההמנון "כל עוד בלבב פנימה/ לא אבדה לי התקווה/ אל תלחשו תפילה", יש כוח והיגד מעבר לסתלבט הרגעי.

אבל הניסיונות להרחיב את האמירה וליצוק בה ביקורת חברתית לא תמיד מצליחים, מפני שאינם אחידים ברמתם, מסורבלים ולא מושלמים בביצועם וגם לוקים בחוסר טעם ובנפילות איכות. אם הביקורת על היחסים בין מזרחיים לאשכנזים עוברת איכשהו, האמירות של אבי הזמר על יחסי יהודים-ערבים ועל היחס להומוסקסואליים ולדתיים - למרות שלכל ברור שהכוונה היא לנגח דעות חברתיות קדומות - רדודות ונגועות בתיפלות ואולי גם בטיפשות, על אף צחוקי הסחבקיה שהם מעוררים.

לסיכום, הרעיון נהדר, הביצוע לא שלם. כמו שחקן שנכנס לתפקיד ולדמות, דנגור הולך עם הגרוטסקה עד הסוף, אבל עובר כמה גבולות של מידתיות וטעם טוב, וקשה לקבוע על חשבון מי הדאחקה - הוא, חבריו, הקהל או החברה. זה מצחיק, ואפשר להבין את התופעה ואת הרקע לפריחתה, אבל כנגד אבי הזמר וכבר אמרו חז"ל: תפסת מרובה, לא תפסת.

אבי הזמר. תיאטרון תמונע תל אביב. חמישי, 23 בפברואר, 2012