שלוש הצגות שהועלו כבר לפני שלושה חודשים ויותר צלחו את משוכת הקניינים והקופה לפני זימון המבקרים
הקדמה על מנהגים נפסדים
אני עדיין זוכר את הימים שהצגה חדשה הייתה עולה בבכורה אמיתית וגם לביקורת – בדרך כלל במוצ"ש – אחרי חזרה כללית בנוכחות קהל ערב קודם לכן. באופרה ובמחול עושים זאת בדרך כלל גם בימינו אלה, לכל היותר לאחר שתיים או שלוש הופעות. כן, ברור כי השיקול המסחרי אינו משחק באלה.
מאז נאגרו מים רבים באגם התאטרון הישראלי, היו הסכמים – הביקורת תוזמן להצגה העשירית לכל המאוחר – ונשכחו בתירוצים שונים. כיום נזכרים במבקרים כעושים להם טובה. כך למשל בארבעת הימים האחרונים הגיע תורן של שלוש הצגות שהועלו בנובמבר 2011.
לא שהביקורת ממש חשובה לתאטרון כשמדובר בקומדיות כמו "קוויאר ועדשים" (הבימה) או "אסיר בלב העיר" (הקאמרי ובאר שבע) ובוודאי לא כשמדובר ב"נתתי לה חיי" (הבימה) עם פזמוניו של דני סנדרסון. הן כבר על המסלול הנכון בלעדי המבקרים.
אבל אם הייתי שחקן או במאי והייתי מעריך את עבודתי – יותר ממה שההנהלות והמוכרים מעריכים – הייתי מגייס את חבריי ותובע שהם יעמידו אותנו למבחן הביקורת אחרי הצגות הרצה בודדות. כך, למשל, עשו בשעתו עם "אמא קוראז'” שחנכה את ביתו החדש של הקאמרי, ואחר כך גם עם "המלט" שם. והיו עוד כמה דוגמאות. כשם שהיו גם מקרים ש"שכחו אותנו בבית", ולא בכדי.
ואם העניין הזה של ביקורת אינו נוח, או לא מתאים, או לא רצוי – עצתי להנהלות שיוותרו על הכיבוד המדומה שהם מכבדים את הביקורת. המבקרים ודאי ימצאו את הדרך (כפי שעשה זאת בשעתו אמיר אוריין) לעשות את מלאכתם. אני בטוח שנכבד את היוצרים יותר מכפי שהמנהלים עושים זאת.
בשלב הזה, מכל מקום, אתייחס אל ההצגות הטובות בקיצור שיספק לאנשי המכירות והפרסום ציטוט כזה או אחר, אם הם עדיין זקוקים לו.
"אסיר בלב העיר" – מצחיק עד חנק
מחזהו של ניל סיימון חוזר אל הבמה הישראלית בפעם השלישית, והפעם בנוסח עברי חדש של אלי ביז'אווי, שהשכיל לתת לטקסט ניחוח מקומי מבלי לשעבד את העלילה למציאות ישראלית קונקרטית. גם הבימוי של אלון אופיר הולך עם זה מצוין, בקצב נכון ובהמרה הדרגתית של הצחוק הרועם אל תחושת החנק שאותה מתאר סיימון בצבעים חדים מאוד, כאילו מדובר על ישראל 2012.
העלילה, או האין-עלילה אם נדייק, מתארת מצב מוכר לרבים בגיל שכבר מתחילים לדחוק אותם ממקומות עבודה כדי לשלם פחות לצעירים מנוסים פחות. 54 זה הגיל המסוכן, ומי שהיה שם יודע זאת ממש כמו מל אדיסון שמוצא עצמו לפתע מובטל, מטפס על קירות הבית ועל עצביה של עדנה, אשתו, ונדרש ל"נדיבותם בכפייה" של אחיו ושלוש אחיותיו. מה שמחזיק אותו זו האהבה של עדנה, שמצליחה איכשהו להגניב קצת שפיות לדירה בקומה ה-14.
התפאורה של טליה אוטולנגי, התלבושות של אורן דר, התאורה של זיו וולושין והעריכה המוזיקלית של אמיר קריאף משרתים היטב את הבימוי של אופיר ובעיקר את המשחק של הצוות המעולה שגויס להפקה המשותפת הזאת של הקאמרי ותאטרון באר שבע.
שמואל וילוז'ני נושא על כתפיו את ההצגה בווירטואוזיות מוחלטת של הפגזת הטקסט – זכר לימי הסטנד אפ הנהדרים שלו – ובתנועת גוף שמשלימה את החסר במלל. לצדו ובווירטואוזיות שונה מאוד, מעודנת, שרית וינו-אלעד זוהרת כאשתו עדנה, והניגוד ביניהם עושה את ההישג הבימתי למושלם.
אליהם מצטרפים בתמונה קומית משובחת נסים זוהר המצוין כאח הארי, שיודע לפתור אי נעימויות שיוצרת האחות רוזי, במשחק מדויק מאוד של טרייסי אברמוביץ', ואת ה"אמן" הכפול – לבבי ומצחיק מאוד – שעונות לו במלוא קסמן דינה דורון כאחות הנדיבה פרל, ודליה פרידלנד כאחות התמהה ג'סי.
בסופו של הצחוק הגדול , וכשמתרווחים מהחנק יודעם שזאת הצגה מצוינת, מעוררת מחשבה ותהייה.
"נתתי לה חיי" – הסיפור שלא היה
מאור זגורי כתב וביים בהומור טוב הצגה משעשעת ומהנה המבוססת על להיטיו של דני סנדרסון – ליתר דיוק משתמשת בהם כדי לספר סיפור דמיוני, מאוד סנדרסוני, על אחד, יורם צוקרמן, שהוא ביש-גדא גדול, אף יותר מכפי שהוא משער ומתוודה. למזלו המפתיע הוא מוצא עצמו מאושפז בחברתם של אנשים שכבר מזמן שכחו מה זאת שפיות. שם, במוטרפות המוחלטת הוא מוצא אהבה, משפחה, וכי עוד לא אבדה תקוותו להתחיל לחיות באמת.
במחזה הנע מתמונה לתמונה בקצב מטורף למדי עם דרמטורגיה וכוריאוגרפיה מדליקה של מירי לזר, משובצים קטעים, ציטוטים יעילים, מתוך כ-40 (!) הלהיטים המקוריים שסנדרסון כתב לכוורת ולעצמו, לפני ואחרי, ובוצעו בעיבודים נפלאים של טל בלכרוביץ', והדרכה קולית מצוינת של רחל הוכמן ומאיה אבידן.
"נתתי לה את חיי", מקור: אתר הבימה
שני טור עיצבה תפאורה יעילה מאוד, כולל עיצוב ואנימציה של סטודיו INSIGHT למסך LED של גיא קומם. הבמה נצבעה מצוין עם התלבושות הנהדרות של מאור צבר ותאורת-המחזמר של מאיר אלון.
לרשותו של זגורי עמדה קבוצת שחקנים נהדרים אחד אחד, שגם השתתפו בכתיבת המחזמר ותרמו במשחק וברעיונות לעיצוב הדמויות ששיחקו. במרכז ניצב עידן אלתרמן כאותו לא יוצלח יורם. הוא שר ורקד ובעיקר שיחק נהדר את החלכאות והנדכאות ולא פחות מכך את ההתעוררות. לצדו, כדגמים מוגדלים תואמי-סנדרסון פיני קדרון, כמספר וכאחד המאושפזים, ואלון נוימן, כאלון נודע (הברקת שם, בלי ספק) הבא כמפיסטו לעשות עם יורם את עסקת חייו.
טלי אורן, אור אילן, תמר בן עמי ואתי וקנין היו הנשמות הטובות באמת, כל אחת בתורה ובאיפיוניה, שסייעו להציל את הנעבעך מההימור הכושל על חייו, ואסף שגב הוסיף קו של זוהר בתפקיד צ'ולי. מבעד לרמקולים בקע קולו של גידי גוב. הכי מתאים להיות אלוהים שבא להציל ברגע האחרון.
ובסך הכל, מופרכת ככל שתהיה ההחלטה למחזמר את להיטי סנדרסון, התוצאה היא הצגה קולחת וכיפית.
"קוויאר ועדשים" – עסק כמעט משפחתי
הנה עוד מחזה ששב ועולה על במותינו מעת לעת, ככל הנראה כשהקופה לוחצת, וכמו לפני שבע שנים בקאמרי כך גם הפעם בהבימה הצגתו כבר עשתה לה כנפיים והקהל נוהר. את המחזה "קוויאר ועדשים" כתבו ג'וליו סקארניצ'י ורנצו טארבוזי, כמה שאמור להיות "קומדיה מטורפת על החיים התוססים מתחת לקו העוני". אבל אל תטעו. זאת אמנם קומדיה, בהחלט, וההגדרה "מטורפת" מתארת בהחלט את ההצגה. אבל חיים תוססים? ניחא.. ותשכחו מהטיפול – אפילו הקומי - בקו העוני.
במרכזה של עלילת המחזה מתרוצץ סלווטורה, שמזמן עצמו לחתונות, מלקט בהן מעדנים ומוכר אותם למרבה במחיר כדי שלמשפחתו יהיה מה לאכול. יום אחד הוא עולה על רעיון ענק - מכריז על הקמת קרן תמיכה בעניים ומגייס תורמים אצילים לסייע למשפחה נצרכת ייצוגית - משפחתו שלו. לשם כך הוא מעשיר את משפחתו ב"סבא" ומטיל תפקידים על אשתו, בתו, אחותו וכל מי שנכנס ויוצא, ובעיקר השכן הטוב אנטוניו.
"קוויאר ועדשים", מקור: אתר הבימה
הבמאי מוני מושונוב, שגם מגלם את סלווטורה, וכל השחקנים שלו יודעים שהם מחזיקים קלף מנצח, עם תעודות, ועם תור ארוך ליד הקופה. הם לא צריכים להתאמץ, להתרגש או להקפיד יתר על המידה על הוראות הבימוי, שלפחות אחת מהן הייתה "תרגישו חופשיים, כמו בבית", ובעברית צחה: תגנבו את ההצגה ככל יכולתכם.
והם עושים זאת אחד אחד – מושונוב יחד עם אבי קושניר כאנטוניו, אסנת פישמן כוולריה, אשתו של סלווטורה, יפית אסולין כבתו וסנדרה שדה כאחותו מתילדה הם הגרעין הקשה של מחול התעתועים. נהדרים אחד אחד, פרטנרים מצוינים, וגנבים מומחים עם תעודות למזכרת.
ואת מה שהם מותירים פנוי לרגע גונבים להם שמעון כהן כגנב בדימוס, נצר אלוני כסבא להשכרה וכמשרת ש”נרצח”, מני פלורנטין כמוכר העיתונים וזיווגו האולטימטיבי של יניב הלפגוט המהפנט בתנועתו כרוברט, בנו של סלווטורה. ומה שאלה החסירו שודדים האורחים שבאו לתרום – עידית טפרסון, רוי מילר, הראל מוראד וג'אסן עבאס.
אלכסנדרה נרדי עיצבה תפאורה גדולה שהיא אולי הרמז היחיד בהצגה לעוני של המשפחה, עפרה קונפינו עיצבה תלבושות עשירות, רן בגנו עשה להם מוזיקה, צחי פטיש הרקיד אותם, ועמיר ברנר האיר אותם יומם ולילה.
להצגות כאלה, עם במאי, מעצבים ושחקנים כאלה – זאת בהחלט נוסחה מנצחת.
28/02/2012
:תאריך יצירה
|