חייב להחמיר בסינון
אלבומי קונספט חייבים שתהיה להם קרקע תכנית מוצקה. תבנית צורנית בלבד, עלולה לא להחזיק אותם. בכלל, אלבום נושאי אסור שיהיה מתוכנן מראש, אלא רק אם הובל להיות כזה על ידי היצירה. רוצה להגיד ש"אחד לנשמה/ אחד למסיבה", האלבום הכפול החדש של שלומי שבת, הוא החלטה סמנטית שגויה, לא נכונה, כיוון שהתוכן צריך לקבוע, לא הסוגה הרגשית-מוזיקלית.
וגם אם שבת לא התכוון לכך מראש - ליצור אלבום עם שני פנים, אחד שתפנה לנפש ואחד לרגליים - וזו תוצאה של בדיעבד (ומספר השירים הגבוה, 18, מרמז לכך), עדיין לא נכון להועיד לכל מחצית דיסק נפרד, אלא למהול ולערבב, זה גם טוב לשני מצבי הצבירה והרוח האמנותיים. וח"י שירים, לגמרי לא ארוכים, בהחלט יכולים להתכנס בדיסק אחד - 69 וקצת דקות לא מצריכות אלבום כפול (אלא אם הכריעה איזו "חשיבה" שיווקית נסתרת).
18 שירים חדשים זה המון, מעל למה שמאזין ואפילו הוא המעריץ הכי גדול, מסוגלים להכיל, על אחת כמה וכמה בעידן שבו האלבום מאבד מכוחו לטובת סינגלים. וגם העובדה שרק שישה מהם נכנסו להופעה החדשה של שבת, מעידה שגם המבצע עצמו לא יכול לתמוך או להמר על כולם. ועדיף היה כבר לקחת את ה-12 מקסימום 14 הכי טובים וללכת עליהם בכל הכוח.
אלא שלניפוי ולבחירה צריך אומץ מצדו של זמר. לא שאני חושד בשבת בחוסר אומץ, אבל כאמן שכולו נשמה ורגש ונטייה בלתי נשלטת לשיתופי פעולה, הלבטים וההיסוסים שלו, ויותר מזה - ההתאהבות שלו בשירים עליהם עבד, בהחלט מובנים, אם כי לא מתקבלים. כי זה לא הוגן להשאיר את אפשרות הבחירה ביניהם לקהל במסווה של צ'ופר, אלבום כפול.
שירים לנשמה הם בעצם שירי אהבה - לזוגתך הנצחית (כמו בשיר החתונה "בראשית עולם" של דורון מדלי, או בהתגברות על מכשולים כמו "עוד יגיע יום" של מדלי ואבנר גדסי), לאשה שלצידך, בחיים ("מתאהב בך" למשל), בחלומות ("יוצא לדרך" שכתב בעצמו והלחין עם בנו אביהו) וגם במוות ("אם הייתי..."), וגם לבורא עולם ("אין עוד מלבדו").
שלומי שבת (צילום: אוהד רומנו)
בכלל, אי אפשר להתעלם מנטיית הלב הטבעית של שבת, ומן העובדה שהוא מלחין לנשמה ולא לרגליים. אמנם זה לא הכי מורגש באלבום זה, שבו רבים היוצרים החיצוניים, אך גם יתרון זעיר של לחן אחד הוא משהו: בנשמה שבת שותף בשלושה לחנים - רק אחד שלו נטו ("הלהיט "מתאהב בך") ולאחד כתב גם את המלים, ובמסיבה רק בשניים, וגם בו רק אחד שלו לבד ("עד שתתרגלי אליי"). מה שמחזק את הטענה המקדמית שהוא חייב היה להחמיר בסינון, ובעת בעת מחזק את ההנמקה שכנגד - של פרגון ומתן במה ליוצרים אחרים, מסימני ההיכר הבולטים יותר של שלומי שבת.
שבת לא עושה מוזיקה ים תיכונית, לפחות לא ב"אחד לנשמה". הוא עושה (ביחד עם המעבד והמפיק המוזיקלי טל פורר) מוזיקה ישראלית, פופ משלנו כמו שניבט מבעד לפריזמה שלו. פה הדהוד לשירת רועים, שם צליל קלטי, כאן הוא "יווני" ובדרך כלל טורקי.
יש לך" (דנה וחנה לפידות עם לחן משותף לו, לדנה ולשמוליק וקסלר) ו"מתאהב בך" (לחן שלו לארלט ספדיה הוותיקה) הם הלהיטים הגדולים של צד זה, אבל הוא גם ננעל בשלושה שירים זכאי טיפוח:"אם הייתי" (אלי קשת וצ'ולי זכאי) הגרנדיוזי שמסתמן כהכי להיט וכשיר לשנים ("אם הייתי שוחר להגיד דברים שאת שומרת/ ובלילה כמו הגלים הייתי אותך סוחף/ אם הייתי יודע שאיתי את נשארת/ את כל היקום הייתי טורף// בשבילך, אמות מאהבה רק בשבילך.."); "בקהל הכי גדול" (עינת הולנדר וזיו רובינשטיין) שראוי לביצוע בהופעות תחת כיפת השמים; ו"אין עוד מלבדו" (יוסי גיספן ותומר הדדי) התשובה שלו ל"מי שלא מאמין לא מפחד" של אייל גולן, ותוצאה של ההתחזקות שלו. ושירת הרבים כבר בילט-אין, מוקלטת בסוף השיר.
צד המסיבה הולך מן הקל אל הכבד, מאתניות קלילה אל מזרחיות הארד-קור. קצת משעשע שדווקא השיר הראשון שבו נקרא כשם הצד הראשון, אולם "את בנשמה" (אדיר מור) עם מאוואלים מרומזים בטורקית הוא סינגל ראוי. "מאריפוסה" (פרפר)" (דורון מדלי ללחן של דמיטריס דקוס) הוא בלקני דווקא.
המיד-טמפו "כי את" (אבי אוחיון) מתהדר בגוונים טורקיים, שניחוחם מורגש ב"קווים" (גילי זכאי) ומתעצם ב"גשם אהבה" (אסתי דהן ואוריאל שאלתיאל). "מאמי" (לחן של שבת ועמית עמרמי למלים של זיו רובינשטיין) אולי צפוי בסאונד, אך הוא מתכתב עם חבר ומאור כאיציק קלה. האלבום ננעל על ידי "תגלי לי למה" של חלילי סימון (עם תוספות וגם עברית של אלי קשת וצ'ולי זכאי), הרצועה הכי שמחה, הכי טורקית-ערבית והכי מזמינה עינטוז ופיזוז. וכלל לא מפליא למצוא אותו כבר עתה מתייצב גם כהדרן שני וכשיר שנועל את הופעת הבמה.
איש שכולו נתינה
אם באלבומיו שלומי שבת הוא איש של שותפוּת ושותפים, על הבמה הוא איש שכולו נתינה. שם אפשר בהחלט להבין את ההצלחה הגדולה שלו. זה לא רק הנשמה הגדולה. זו האישיות נטולת האגו, איש שלא לוקח, רק נותן. בפשטות, בצניעות, ללא מוסר כפול או חשש לכדאיניקיות. ואי אפשר שלא ללכת שבי אחר התחושה שהוא עדיין נפעם, באמת ובתמים, מהאהבה המורעפת עליו. עד היום, אני משוכנע, הוא לא מאמין שזה קורה לו, והוא משתדל להחזיר.
שבת לא מתרוצץ על הבמה, אפילו לא זז סנטימטר. התנועה היחידה היא של ידיו, עם מורמות לגעת בלבו, אקט של אהבה לשירה, או מתופפות מעדנות על ירכיו. אבל כולו שירה נטו, מאה אחוז רגש. גם בזמן הסיפור, בו הוא מגוללת ברצף אנקדוטות משעשעות על הוריו, כהקדמה לשיר "אבא", שנועל את החלק הראשון של המופע.
נוכח הרפרטואר העצום שלו (שאליו נוספות עתה עוד 18 שירים...) קשה לשבת להשביע את תאבון אוהביו. וכדי להעניק קורת רוח לכל אחד ואחד מהם אין לו ברירה אלא להגדיל את חלקן של מחרוזות השירים בהופעתו. אם בעבר היו שתיים-שלוש כאלה, עכשיו הן כבר חמש, ובסך הכל מייצגות 24 שירים (ארבע מהן בחלקו השני של המופע). מה שנותן תמורה מלאה לצופים אך משאיר לשלומי מקום לעשרה שירים בלבד.
מרביתם, שבעה במספר, מרוכזים במחצית הראשונה של ההופעה. הפתיחה, עם "יש לך" ו"מתאהב בך" מ"אחד לנשמה", ו"ואני שר" ו"שתדעי" מאלבומו הקודם "שתדעי" (2010), הם בכלל בלדות אירוויזיון וסן רמו, על אף ליווי הדוק של בוזוקי (שמעון יחיא), כינור (דוד אבו) ודרבוקה (רוני דדון). זה, כאמור, ים התיכון של שבת, שמעמדו כמנטור בThe Voice וכ"הקול של מדינה" (כלשון שלטים שהניפו מעריציו), רק מחזק אותו ומקרב אותו לקרוס-אובר האולטימטיבי שלו.
קודם המחרוזת הראשונה והיחידה בחלק הראשון, שמיוחדת לקובץ סלסה-סמבה, לטיני-ספרדי, עם גיטרה ספרדית בהתאם (דור אלגזי) והצטרפות של שלושה נשפנים (ניב תואר בחצוצרה, יוני דרור בסקסופון ועודד מאיר בטרומבון), הוא חוזר לרגע לשורשים הספרדיים האמיתיים שלו, כבן לדוברי לדינו, עם "צור משלו" בעיבוד ים תיכוני משמעותי ראשון במופע, יפה ועשיר, ואפילו מפתיע בקצביות שלו.
אגב, בהרכב הליווי שלו עוד ארבעה נגנים (11 בסך הכל)- ערן כרמי בקלידים, דני בושקניץ בבס, ליאור לוי בתופים וגולן קולש בכלי הקשה, וכן שתי זמרות - יעל ארז ואורית שלום (שהודחה במוצאי שבת מהנבחרת של רמי קליינשטיין בThe Voice).
למי שפיספס את הכוונה במחרוזת הוא נותן את "מלדיטה לונה" בגרסה מלאה, רק רמז לקצב ולסערת החושים שצפויה בחלק השני, במחרוזות ה"מסיבה". ואכן, אחרי "אבא", להיט ענק בן חמש שנים בלבד (מ"אני שר אלייך" 2008), הוא נסחף-נשאב אל הים תיכוניות השורשית והעסיסית, המזרחית ואולי אף הטורקית, עם "מחפש את הדרך" האגדי שהתפרסם בזכות איציק קלה אך הפך כבר ללהיט של שלומי שבת ועם "מאריפוסה" התוסס מ"אחד למסיבה".
בשלב זה, 50 דקות אחר תחילת ההופעה, כשהקהל כבר קם על רגליו (הישיבה היתה סביב ולאורך שולחנות) והירשה לעצמו לעשן חופשית (האמת? די התפלאתי והתרשמתי מהאיפוק שלו עד אז. הייתי בטוח שהוא יצליח להבריח אותי הרבה יותר מוקדם), היה בלתי אפשר בעבורי להישאר בהאנגר.
את מה שצריך לראות ולשמוע כבר ראיתי ושמעתי. גם את הנשמה של שבת, גם את חיוכי ההנאה והאושר של אוהדיו, גם את אתנחתת הסטנד-אפ של ישראל קטורזה, אורח כמעט קבוע (ורק איש שאין לו בעיה לתת אהבה וגם במה, יכול להרשות עצמו להסתכן ולהעלות לץ כמו קטורזה באמצע מופע שלו).
הפסדתי ארבע מחרוזות ("היידה/ אוהב אותך/ גשם אהבה החדש/ משתגע מאהבה", "מתוקים/ מתוקה שלי/ בחוף של טראפטוני", "בגלל הרוח/ תנו לגדול בשקט/ אני שר אלייך/ עד הסוף/ מלאכית/ את בנשמה החדש/ מאמינים/ מודה אני", ו"מקודשת/ בכל מקום/ האשה של חיי/ לכל אחד יש/ אמא") אבל הרווחתי נזקי עישון בלתי הפיכים.
ההפסד היחיד שהצרתי עליו היה שנבצר ממני לחכות עד סוף המופע עד ל"תגלי לי למה", כשבר בסוף האלבום רימז שיש לו פוטנציאל להיות פינאלה מסחרר. אולי בפעם אחרת, באולם נקי יותר. לסיום יכולתי לציין ש"אחד לנשמה" הפסיד בנקודות ל"אחד למסיבה"- שני שירים באורך מכל דיסק באלבום החדש, אך במחרוזות של החלק השני הסתתרו עוד שניים ("גשם אהבה" ו"את בנשמה", למי שלא גילה) מצד הקצביים.
שלומי שבת. אחד לנשמה / אחד למסיבה (ארומה/אנ.אם.סי. יונייטד)
שלומי שבת בהופעה. האנגר 11 תל אביב. חמישי, אחד במרץ 2012