קל לאהוב את "נערות ריינס", טריו הרוק הפנטסטי של רועי פרייליך (יצירה, שירה וגיטרות), גיא גולדשטיין (בס וקולות) וניר וטשטיין (תופים וקולות), מפני שהם הדבר הכי קרוב לרוק הבסיסי, הנקי והטהור. כזה שכל פורט על גיטרה, דופק בבס או מכה על תופים עושה ברגעי ההיכרות הראשונים שלו עם הנגינה (עוד לפני שנכנס לתמונה מורה או מנטור) במסלול המהיר לעבר הגשמת החלום, גם אם זה לעולם לא ימומש. אבל החלום תמיד נשאר ועמו הריגוש של החוויה הבראשיתית. ממש כמו "נערות ריינס".

"נערות ריינס" מריחה כמו ריח נעורים, מפני שהיא הנעורים עצמם. רוק'נרול של מרץ ואדרנלין, אנרגיות ואגרסיות, שלושה שמנגנים בכיף ובעזוז כאילו לעצמם, כמו לא יצאו עדיין מאולם החזרות במרתף הבית, כמי שנשארו תקועים - או בחרו לא להתבגר - עם סאונד הגראז'. כאמור, הכי בסיסי, הכי חי, הכי חווייתי, הכי מוכר ונהיר לכל אחד.

ההישג הגדול של "נשמור על החברים", האלבום השני של ההרכב (שלוש שנים אחרי הבכורה עם "נערות ריינס"), הוא בהיותו אלבום שני. כלומר, השלישייה לא רק צלחה את מבחן האלבום השני אלא בעיקר שמרה על עצמה, באותו להט, באותה חיוניות. לא התפתתה "להתחדש" או "להשתנות", אלא נשארה נאמנה לעצמה, לצליל שלה ומן הסתם גם לחוג אוהדיה שהולך גדל ותופח ובצדק.

לפעמים, על הבמה בעיקר, קשה להאמין שאת הרעש המתוק של גיטרות-בס-תופים, ועם זאת הכל כך צלול, מייצרים רק שלושה מוזיקאים. ואולי משום כך הם כל כך מרשימים, כמו בזכות העובדה שכמעט ואין הבדל בין התוצאה באולפן לנגינה על הבמה, ואולי להיפך - נדמה שהאלבום הוקלט לייב, ללא חלוקה של מיקרופונים וערוצים, ממש כמו שעשו זאת בערש הולדתו של הרוק'נרול, בשנות החמישים. ואין כמו "חמצן", להיטה הנוכחי של "נערות ריינס", לייצג את הצליל של הפיפטיז.

הישג לא פחות חשוב של ה"נערות", בעיקר של פרייליך, היוצר המרכזי והסולן של ההרכב, הוא בכתיבה שלו ובעברית דווקא. לא אתפלא אם במרתף שלהם הם קודם כל מנגנים ומג'ברשים מלים באנגלית רצוצה. גם לא אתפלא אם הבחירה בעברית היא ברירת מחדל מבחינתם. אבל אם היא החלטה מושכלת, דווקאית ונחושה, היא מרשימה ומפליאה עוד יותר. כי לא פשוט לעשות גראז' רוק בעברית. עובדה שמעטים מנסים זאת (זוכרים את "המשאיות" ו"הסאבוויי סאקרס"?) וגם שורדים.

נדמה לי שפרייליך, שיש לו ויבראטו פנימי סטייל אלביס פרסלי, עם המהום אצור ומאופיין, מנגן בשירה שלו. ואולי להיפך: הוא מתאים את עצמו ואת השירה שלו לביטים של הנגינה. במיוחד אפשר להבחין בכך בפיזמון של "קריוקי": "אני טועה, את יודעת טוב/ זו שורה שהייתי מוכן לגנוב/ בשבילך".

בכלל: הפרייזינג הייחודי של פרייליך הוא אולי סימן ההיכר הבולט של"נערות ריינס". הגייה שעלולה להישמע משונה ומוזרה בפעם ראשונה, אבל מה-זה ידידותית מרגע שמתרגלים אליה. אין ספק שהוא לא מדבר כך בחיים היום-יום, ונראה שהשפה העברית היא גם כלי מוזיקלי עבורו מעבר להיותה לאמצעי ביטוי.

הרושם הוא שבניסיונות להתאים את המלים לנגינה, המשמעות שלהן משנית, ספק אסוציאטיבית, ספק פילוסופית, ספק חסרת פשר: "לי, לי, לי/ אני רואה אותנו צמד/ לי – את ואני זה הפשע המושלם/ לי, לי,לי, אל תנעלי את הדלת/ לי – את זורמת לי בדם", הוא שר ב"בית אחרון (לי)". רגע, על מה בעצם השיר? רגע-רגע: למי זה בכלל אכפת?

גם השימוש החוזר שהוא עושה בפראזות מילוליות ובצירופי מלים במהלך השירה, דבר שהוא כה אופייני לרוק באנגלית ובדרך כלל נשמע מעושה ומלאכותי בעברית, נשמע נהדר בפיו של פרייליך. ואני לא חושב שהוא עושה זאת בלית ברירה, מחמת היותם של השירים כה תמציתיים, קצרים ולקוניים (37:00 דקות לעשרה שירים), אלא מפני הבנתו והזדהותו עם הז'אנר והתבנית המוזיקלית של הרוק.

מצד אחד, שמות השירים של "נערות ריינס" לא סקסיים. הם טריוויאליים עד כדי שעמום ("עוד פעם עם רגש", "עוזב כדי להציל את העולם", "להכיר אנשים חדשים" וגם שיר הנושא, שנועל את האלבום).

מצד שני, יש בכתיבה של פרייליך לא מעט הומור ונונסנס. כמו ב"זו לא טעות" הפותח: "גם אני רוצה לעמוד מתחת לחופה/ ולא להאמין, מתחת לחופה/ שמישהי כזו, מישהי כזו, מישהי כזו' מוכנה לעמוד איתי..." (ואני רוצה לראות את האמיץ שיעז להזמין את "נערות ריינס" לבצע בחופה שלו את השיר הזה). או ב"שירו אתי": "...מה תעשי מול תוויות מחיר/ ואוניות שנשפכות מהכביש המהיר/ ויש קיא על המדרכה/ זה הדבר האחרון שהיית צריכה... מה תעשי מול מספרים ונקודות/ מול שועלים מורעבים שלוקחים מידות/ את כמו זבל מרוח על המדרכה/ אַת הדבר האחרון שהעיר צריכה". ובהתעלמות מהנימה האנטי-נשית שאיכשהו זלגה פנימה (דבר לא אופייני לכתיבה של פרייליך, שסוגד לאשה; ראו את "זו לא טעות") זה פשוט נפלא.

והעברית? בואו נגיד זאת כך: צריך להיות מלאך כדי להתאים אל לשוננו הקשה לשפה המוזיקלית של רוק'נרול בסיסי. אבל אם פרייליך מצליח לשיר "בִּשתיקה" ו"בִּנשיקה" ב"חמצן", אין סיבה שלא יצליח לדייק גם בשני שוואים נעים נוספים בראשי מלים. וגם היציאה (הנכונה!) שלו "הִזענו" (ב"לשמור על החברים") הולכת פארש על החרוז "הֶגענו" שבסוף המשפט.

מופע השקה מרובה אורחים ועשן סיגריות
 
בניגוד לאלבום הקצר ולרוח היצירה של "נערות ריינס", מופע ההשקה של "נשמור על החברים", אמור היה להיות ארכני באופן יוצא דופן, עם 24 שירים וחמישה אורחים. אמור? מפני שניסיון נוסף שלי לחוות את הדבר האמיתי בבארבי, לא עלה יפה. ניסיתי? כי אי אפשר שלא לתת הזדמנות לאלבום חדש, משובח ומסקרן של "נערות ריינס", שהשקתו עשויה להיחשב כמעט אירוע ברוק המקומי, אבל קשה לעשות זאת באולם שבחללו עומד ריח כבד של עשן מותפל, כזה שניסו להכשיר אותו לנשימה מחדש.

הצלחתי לשרוד, וגם זה בדי עמל, את עשרת השירים הראשונים במופע. רציתי יותר מרוק הגיטרות הרועש והגועש, המתוק והמרגש של השלישייה הנמרצת. נאלצתי להסתפק במחצית משירי "נשמור על החברים" ובארבעה מ"נערות ריינס" הראשון, ועוד אחד, "היי אמא, תסתמי את הפה" שפתח את ההסתערות בתוקפנות שאי אפשר לטעות בה.

נערות ריינס בהופעה (תמונת יח"צ)

לפחות הרווחתי את רונה קינן מבצעת עימם, בשירה ועם גיטרה נוספת, את "הילוך איטי" הנבון והחכם, את "עוזב כדי להציל את העולם", רוק'נרול של פעם, ואת "להכיר אנשים חדשים". מאמילי קרפל, ששגם היא שרה וניגנה איתם את "חמצן" ואת "הדבר האמיתי" (מהאלבום הראשון), התרגשתי פחות. נראתה לי כמו מעריצה נלהבת שהגשימה חלום. השלימו את התמונה מבחינתי "עורב", "נועלת מוסרת" ו"תני את עצמך" מהראשון ו"זו לא טעות" מהאלבום החדש.

נאלצתי לוותר על תמר אייזנמן, שניגנה ושרה איתם שלושה שירים מהאלבום הראשון, ועל הדס קליינמן, שהתארחה עם הצ'לו שלה, ב"קריוקי" ו"שירו אתי" מהשני. דווקא יכול היה להיות מעניין. הפסדתי גם את הצטרפותו של אביחי טוכמן, המפיק המוזיקלי ושותף בעיבודים של האלבום, בשלב ההדרנים (הבטיחו ארבעה, מקווה שעמדו במלה) בנגינת גיטרה ומן הסתם גם בקולות.

אני מלא הערכה לשאול מזרחי, הבעלים של המועדון, ולצוות עובדיו על מאבקם הסיזיפי במפרי החוק, הפורעים מבחינתי, שמצפצפים על האיסורים ומעכירים בריש גלי את האווירה. אך חושבני שאקח פסק זמן מהבארבי. האוויר שם לא בשבילי. ואת "נערות ריינס" אמליץ לכם לחפש במועדונים פחות איניים ויותר נקיים, אלא אם אהבתכם לרוק'נרול מעבירה אתכם על בריאותכם.
 
נערות ריינס. נשמור על החברים (התו השמיני)
נערות ריינס מופע השקה. בארבי תל אביב. רביעי 29 בפברואר 2012