מחול - רגע לפני סוף העולם

שיחה עם ליאור הר-לב בעקבות סרטו הראשון "אנחנו לא לבד", על שומר בקניון המשוכנע שסוף העולם בפתח

בגיל 45, אחרי קריירה ארוכה בהפקה ובימוי של פרסומות, וידיאו-ארט וצילום סטילס, אוחז ליאור הר-לב בסרט ראשון באורך מלא, "אנחנו לא לבד".

"אני עושה פרסומות כבר 15 שנה", מספר הר-לב על הרגע שבו נולד הרעיון לסרט, "ולפני כחמש שנים אמרתי לעצמי, 'יאללה, בא לי לעשות משהו של יותר מ-30 שניות. בא לי לספר סיפור'. וכך התחלתי לגלגל את זה".

לא מצאת לנכון לעבור לפני כן תחנות ביניים, סרט קצר או סדרת טלוויזיה?

"לא חשבתי על זה ככה. אין ספר חוקים או מפת דרכים בעניין הזה. כשרציתי לעשות פרסומות – עשיתי, וכשבא לי לכוון לסרט עלילתי – הלכתי על זה. אין נוסחה שאומרת, בדרך לזה אתה חייב לעצור בתחנה הזו".

פגישה עם חוצנים באיי הפסחא

גיבור "אנחנו לא לבד" הוא אדי (אוהד קנולר), איש אבטחה מסור בקניון דיזנגוף סנטר. אדי בטוח בקצה הקרב של האנושות, ולכן קונה מבעוד מועד כרטיס טיסה לכיוון אחד, לאיי הפסחא, שם לדעתו יובטח עתידו על-ידי חוצנים שיגיעו מכוכב אחר. באחד הימים הוא פוגש במקרה צעירה אבודה, מאי (אפרת בן-יעקב), חסרת בית, שהקניון הוא משכנה הזמני. אדי מזמינה לישון בדירה שבה הוא גר, ואט-אט נרקם בין השניים קשר מהוסס.

מנין בא הרעיון לטרנד של 2012, לסיפור על צעיר שבטוח שסוף העולם קרב?

"התחלתי לעבוד על הסרט לפני כחמש שנים, אז הטרנד עוד לא היה טרנד. בשנתיים האחרונות זה נעשה נורא אופנתי, עם נבואת המאיה. אבל הסרט נותן תאריך אחר לחורבן – 23 במאי, כדי לא לשייך את זה בהכרח לנבואת המאיה ולשום תאריך מדובר, כמו שהיה למשל באג 2000 ב-1.1.2000, שנחשב גם הוא לתאריך עתידני סופני. תמיד יש איזה תאריך המהווה נבואה אפוקליפטית, וזה לא סתם. לאנשים יש משיכה לדברים האלה, ולי אישית יש משיכה לזה. הייתי מכור בזמנו לסדרת הספרים של אריק פון-דניקן, 'מרכבות האלים', 'אלים מן החלל החיצון' וכו'. זה היה חלק גדול מעולמי בגיל מסוים".

אבל לא לקחת את הסרט למקום מיסטי מדי, נוסח נבואות נוסטרדמוס וכו'.

"ממש לא. הכוונה לא היתה לעשות סרט אסונות אפוקליפטי. הוא מסופר מהראש המאוד פרטי של אדי, מתחושת הרגע שלו שסביבה הכל קורה. הסרט הוא לא על מה יקרה ב'סוף העולם', אלא יותר בכיוון של כמה נואש ובודד צריך להיות אדם כדי שיתלה את תקוותו בסוף העולם. זה יותר בכיוון של תחושת הנואשות שלו וכמיהתו לאיזו גאולה".

לא-לבד-01.jpg

"אנחנו לא לבד" (יח"צ)

הגיבור שלך הוא בעצם בחור מנוכר חברתית.

"לא רק הוא. גם מאי. שניהם בעצם טיפוסים תלושים חברתית. אני לא הראשון ולא האחרון שיאמר זאת, אבל החברה שלנו הופכת להיות יותר ויותר מנוכרת. אנחנו ספונים בבתים, במחשבים שלנו, והתקשורת עם העולם שונה ממה שהיה פעם. תמיד יהיה צורך בסרטים כאלה, כי תמיד יהיו חריגים חברתיים, טיפוסים לא מסתגלים, שיש להם את העולם הפנימי שלהם. הם לא מתיישרים עם אף קו שמצופה מהם. גם אדי וגם מאיה הם כאלה, דמויות שאני מאוד מתחבר אליהן. אנדרדוגים, לוזרים. יכול להיות שהם אנשים טובים, אבל הם אף פעם לא יתאימו לתבניות של החברה שסביבם".

מה שירת עבורך המקצוע שתפרת אדי, איש ביטחון?

"הסרט התחיל משם. גרעין הרעיון לסרט, שאיתו באתי אל אחי (התסריטאי יזהר הר-לב), היה הטיפוס הזה. אנחנו מכירים טוב מאוד אנשי ביטחון, אבל באיזשהו מקום הם שקופים לגבינו. הפעולה שהם עושים זה משהו שאנחנו רגילים אליו, מתוך השוויון נפש שפיתחנו, אבל יש איזו קרבה אינטימית של אדי שנוצרת לרגע עם אנשים זרים, וזה משהו ביזארי שאנחנו עוברים יום-יום, ואולי אפילו כמה פעמים ביום. מעניין לראות את זה מהצד שלו, כשעוברים דרכו כל-כך הרבה אנשים, והוא חווה את הרגע של הקרבה עם כל אחד, בעוד שאנשים כבר לא מתייחסים לזה. מבחינתם הוא כאילו לא שם. עבורם זו עוד דלת, יותר צרה, שצריך לעבור בה. ואילו הוא נמצא בקרבה עם הרבה אנשים, אבל לא מצליח לייצר עם איש מהם קרבה באמת והוא מאוד בודד. זו מהות הדמות שלו".

"כל הסרט עוסק בעצם בבריחה"

למה בחרת דווקא בדיזנגוף סנטר כלוקיישן המרכזי?

"כבר מהפעמים הראשונות שביקרתי בקניון הזה הוא המם אותי, כי הוא לא קומפלקס רגיל. די ננעלתי מראש על דיזנגוף סנטר. עשיתי סיורים גם בקניונים אחרים, כדי לבדוק עוד אופציות, אבל תמיד חזרתי לשם, כי יש משהו מאוד מקסים בקניון הזה. הוא לוקח אותך לאיבוד. זה מקום שלפחות בהתחלה, אם אתה לא שולט בו, אתה לא יודע באיזה צד אתה, באיזו קומה ואיך מגיעים לצד שאתה צריך. במבוך המפותל ובחלל הפנימי הזה יש תחושה של סיינס-פיקשן, של דיס-אוריינטציה. זה מה שמשך אותי לצלם שם.

"מעבר לכך, קניון בכלל זה מיקרוקוסמוס סגור שמנתק אותך מהחלל החיצון, שכאילו לא קיים. קניון הוא המכנה המשותף הארכיטקטוני הגדול ביותר של האנושות היום. כשאתה נכנס לקניון פה, או בארה"ב או בברלין – זה אותו דבר, פחות או יותר. אתה יכול לאכול שם, לצרוך תרבות, לעשות שופינג ובעצם הכל, כשכל החושים שלך מגורים כל הזמן. הוא מייצג סוג של בריחה מהמציאות, כמו שהגיבור רוצה לברוח מהמצב שלו, מבדידותו, לאיי הפסחא. גם מאי בורחת. כל הסרט עוסק בעצם בבריחה".

המפגש בין אדי ומאי בעצם מטלטל את שניהם.

"מדובר בשני אנשים קצת שרוטים, כל אחד והעולם שלו, והקשר ביניהם מתפתח בהדרגה, בעדינות, לאורך ציר של זמן. ניסיתי לא ללכת לקלישאה של שני אנשים שישר נדלקים אחד על השני וישר מזהים זה את התלישות של זה. אז יש תהליך. מה שקורה ביניהם לא קורה מיד, אלא מתפתח בהדרגה. ניסיתי לשמור על התלישות שלהם באניגמטיות בקשר לרקע שלהם. הצופה שפוגש אותם לא יודע עליהם יותר מדי. לא מאיפה הם באו ולא לאן הם הולכים. את הדמות של אדי היה קשה ליצור ועבדנו עליה הרבה בשלב התסריט וגם בשלב החזרות והצילומים. הוא לא אבטיפוס מוכר בחברה הישראלית. ניסיתי לשמור אצלו על מימד התלוש, מה שמעניק לדמות איזו אוניברסליות. הסרט היה יכול להתרחש בכל מקום בעולם".

לא-לבד-02.jpg

"אנחנו לא לבד" (יח"צ)

מבחינת הדמויות, אדי הוא היציב והמסודר, עם עבודה קבועה ודירה, אבל דווקא מהוסס ולא ספונטני. מאי, ההומלסית המסכנה, הרבה יותר אסרטיבית ממנו.

"זה משהו שרציתי לייצר מבחינת המתח והניגודים ביניהם. ראשית יש ביניהם פער גילים קטן, היא נראית יותר צעירה ממנו. וגם יש שוני מבחינת האופי והטמפרמנט. הוא באמת יותר כבד ומהוסס והיא פלפלית, חריפה ופראית יותר".

לא היתה לך בעיה בליהוק אוהד קנולר? הוא הרי מזוהה עם "סרוגים" והרבה דברים אחרים.

"זה משהו שבהחלט היה לי בראש. אבל חיפשתי קודם כל מישהו שיהיה מספיק טוב, שאפשר יהיה לבנות איתו דמות, כי הסרט נשען לגמרי עליו ואין אפילו איזון בין הדמות שלו ושלה. הכל מסופר מנקודת מבטו, והיא נכנסת לעולם שלו. יש מעט מאוד שחקנים שיכולים להחזיק סרט שלם ולהיות כמעט בכל סצינה. חיפשתי גם מישהו שאפשר יהיה להתאהב בו, ולאוהד יש את האיכות הזו. אני חושב גם שליהקתי אותו לדמות שהוא מעולם לא עשה, מבחינת השונות והלוזריות. בדמויות אחרות אנחנו רגילים לראות אותו מחוזר על-ידי נשים ובעל ביטחון עצמי, וכאן הוא עושה משהו אחר לגמרי".

ומה באשר לאפרת בן-יעקב?

"חיפשתי מישהי רעננה. לא רציתי לקחת שחקנית מוכרת, והיה חיוני עבורי שהיא תיראה צעירה מגילה. היה חשוב לי גם לבחור בבחורה בעלת נוכחות חזקה על המסך, ולדעתי יש בה משהו שהמצלמה מאוד אוהבת, מין ניחוח צרפתי כזה, נוסח איזבל אדג'אני בצעירותה, או איזבל הופרט. משהו מאוד מרענן שדיבר אלי, ולכן בחרתי בה".

איך היתה דינמיקת העבודה ביניהם? הרי יש ביניהם פער גדול בניסיון המקצועי.

"נכון. אבל כמו בכל סרט, עושים עוד לפני החזרות מפגשים, ואחרי זה תהליך של חזרות לקראת הסרט. בגלל שהסרט הוא קאמרי ומבוסס על שניהם, הדבר איפשר לי להיות מאוד ממוקד בתהליך העבודה ולהיות מאוד אינטנסיבי. זה אומר מפגשי עבודה של ימים על גב ימים, כדי לחפור את הדמויות ולעשות את הסצינות. כך נוצר דיאלוג מאוד טוב ביניהם, ובהרבה מקרים הוא נתן לה טיפים ועזר איפה שהיה יכול. והיא בחורה מוכשרת ואינטליגנטית שקולטת מאוד מהר. נוצר משהו מאוד טוב ביניהם".

העירום המלא שלה בסרט לרגע היה מחויב המציאות?

"נכון שחשבתי אם להשתמש בזה או לא, אבל יש משהו באפיון הדמות שלה, שהיא לא אחת שתבוא ותגיד, 'בוא נעשה את זה לאט-לאט'. היא אחת שתתפשט לגמרי ותאמר, 'הנה עכשיו בוא נגמור עם זה'. אני חושב שדווקא מרדנות הנעורים שלה, שהולכת על הקצה, נכונה לאישיות שלה. זו הסיבה שזה שם".

"רציתי לעשות משהוא שהוא קונטרה"

איך התגלגלת לפרסומות?

"זה פשוט קרה. במהלך תקופת הלימודים במכללת ויצו בחיפה, העיר שבה נולדתי, היתה אחרי שנתיים אופציה לעבור לצילום וידיאו וקולנוע במקום מגמת הסטילס, וזה מה שעשיתי. באותה תקופה קמו תחנות הטלוויזיה האזוריות בכבלים, כמו מת"ב, תבל ואחרות, והיה צורך באנשים חדשים. עוד לפני שסיימתי את הלימודים, בשנה האחרונה, התחלתי לעבוד וערכתי כתבות מוזיקה על להקות בחיפה. עשיתי כתבות מוזיקה למת"ב, וכך צברתי ניסיון בעריכה ובבימוי כתבות.

"לאחר מכן, כשעברתי לתל-אביב, התחלתי לעבוד בעריכת וידיאו באחד מגופי הפוסט-פרודקשן הגדולים, ברודקאסט. שם, במקביל לעריכה דוקומנטרית, גם התחלתי לערוך פרסומות, וזה יצא טוב מבחינת התזמון, כי בדיוק עלה ערוץ 2 המסחרי ושוב חיפשו אנשים שייכנסו לשם. כך התגלגלתי לעריכת פרסומות. הקריירה היתה עבורי משהו שהחיים הובילו אותי בו מדבר לדבר".

מה סדר גודל התקציב שעמד לרשותך ועל-ידי איזה קרנות נתמכת?

"קצת פחות מ-700 אלף דולר. קיבלתי את מענק התמיכה של הקרן לקולנוע הישראלי".

"אנחנו לא לבד" (יח"צ)

בשורה התחתונה, עשית סרט קטן, צנוע ונטול יומרות.

"הוא ממש לא מתיימר. דווקא הלכתי על איזושהי פשטות ונאיביות. אמרתי שאני רוצה לעשות סרט עם שני שחקנים שבתכלס גם אין בו הרבה סיפור. הלכתי בעיקר על העניין של הדמויות. רציתי לעשות משהו שהוא באיזשהו מקום הפוך מהעולם שאני בא ממנו – עולם הפרסומות, המהיר, הנוצץ, המוגזם בכל דבר. רציתי לעשות משהוא שהוא קונטרה לזה – שיש לו את הקצב שלו, הניואנסים שלו, הרגישויות שלו, וזה יצא ככה".

העשייה הביאה תיאבון לעוד פיצ'רים?

"מצד אחד מאוד. אבל מצד שני, אני חייב לומר שזה מאוד קשה מבחינה כלכלית. זה מאוד מתסכל לומר, זה מה שאני יודע וזה מה שאני רוצה לעשות, אבל אני לא אוכל לפרנס את משפחתי בצורה כזאת. אתה נמצא כאן בדילמה עמוקה. קריאטיבית ויצירתית מאוד הייתי שמח לעשות עוד סרט. נראה".